ג'ון קופר היה גאון הנדסי, עם רקורד מוכח בעולם הפורמולה 1, שיחד עם אלק איסיוניס, אבי המיני, עמד מאחורי המיני קופר הראשונה. מכונית מירוץ זעירה שזכתה בשפע ניצחונות במרוצי ראלי, מול מכוניות גדולות וחזקות ממנה. אבל השתיים שמולנו היום לא ממש קשורות למכוניות ההן.
משהו אחר לגמרי
גרסאות הבסיס של שני הדגמים האלו מיועדות לבנות המין היפה או סתם לאנשים מעודכנים אופנתית. גרסאות הקצה שלפנינו מוזגות מנה נכבדת של אגרסיביות וביצועים אל המקורות המטרו–סקסואלים שלהם.
מבחן השוואתי - אודי A1, אלפא רומיאו מיטו, סיטרואן DS3, מיני קופר
S1 מזכירה אולי את ה–A1, אבל יש כאן מספיק נגיעות חכמות שהופכות את הגרסה הזו לכוחנית בהרבה למראה. אין כאן יותר מדי רעש וצלצולים אבל מה שיש נותן ניחוח תכליתי. התוצאה, בהשוואה ל"וורקס" כמעט סולידית.
המיני היא ההיפך הגמור, היא מיני בבירור אבל מיני פלוס: פלוס כנפיים, צבעים וסמלים. קשה להתעלם ממנה, אבל במבט מעמיק גם קצת קשה להבין אותה. ראה את הפתחים גדולי המידות בסינר הקדמי. אלו לא כונסי אוויר, אלא "כאילו כונסי אוויר". מרחוק זה נראה כאילו הם חיוניים, אבל מקרוב תגלה שאלו סתם חתיכות פלסטיק שחור ואטום. גם הכנף האחורית השסועה נראתה לנו מוגזמת. ובכלל - המיני הזו נראית מצועצעת, בולטת, צועקת. הרחוב אהב את זה מאוד - אנחנו קצת פחות.
מחיר הבסיס של האודי נמוך יותר, אבל עם חבילת האבזור איתה התייצבה למבחן הוא מאמיר. הפנים שמרני בהשוואה; חלק מהבוחנים חשב שהוא משעמם ואפילו קצת מיושן, ואילו חלק חשב שהוא תכליתי, איכותי ומתאים בדיוק למכונית מהסוג הזה. וכמו מבחוץ גם מבפנים: ההעדפה היא עניין של טעם.
ככל שהתארכה הצפייה הסטאטית בהן, התברר לנו שיש בין שתי אלו הבדלים ברורים בסגנון, הבדלים שקשה למצוא להם רמז בדף הנתונים. כי בסה"כ על הנייר הן מצטיירות כמכוניות דומות למדי. כמעט. האודי ארוכה יותר (כ–10 ס"מ) וגם רחבה יותר וגבוהה יותר. המיני דווקה מתגאה בבסיס גלגלים ארוך יותר; שוב הבדל זניח במספרים, אבל בשילוב עם האורך הקצר יותר, מתקבלים סרחי עודף קצרים משמעותית, הנושאים הבטחת פוטנציאל דינאמי עדיף. על הנייר.
איחור אופנתי
בשתי המכוניות תגובות הדוושה טובות, עם השהיית טורבו קלה אך מורגשת. שתיהן דוחפת חזק מאוד מ–2000 סל"ד ומעלה, ושתיהן מושכות חזק מאוד בלי לאבד אוויר עד לקו האדום. ובכל זאת יש כאן הבדלים בהגשה; המיני רועשת מאוד ומייצרת פיצוצים באגזוז עם עזיבת דוושה - מופע ווקאלי שלם. מרגש ומלהיב בהתחלה, אבל מהר מאוד אתה מתחיל לשאול את עצמך: על מי אמורים "לעבוד" הפיצוצים האלו? וזה מתחיל לנוע על הטווח שבין מגוחך למעצבן. מצד שני, זה בדיוק מה שחסר ל–S1. לאו דווקא פצפוצי שאריות דלק במערכת הפליטה, אבל קצת יותר קול ממערכת ההנעה היה מתקבל בברכה. ליד ה"וורקס" האודי מרגישה קצת אפורה ומשעממת...
האודי התייצבה למבחן עם תיבה ידנית (אין אחרת) והמיני עם תיבה אוטומטית (אופציה; יש גם ידנית) מצוינת: העברות מהירות ונטולות תפרים, והיא מאפשרת גם תפעול ידני ושליטה מלאה. אבל אנחנו העדפנו את שלוש הדוושות באודי. יותר עבודה, המוט מעורפל ומהלכו ארוך, אבל כיף לנהוג ברכב ספורטיבי ידני, משהו שכמעט נעלם מהנוף המוטורי. היינו שמחים אם גם המיני היתה מגיעה עם תיבה ידנית, כי סידור הדוושות שלה מתאים מאוד לעקב בצד אגודל, הרבה יותר מהדוושות שמצויות באודי.
מועדות לפנייה
אחרי שהבנו שהמיני תגיע בכל מבחן תאוצה באיחור אופנתי של כחצי מכונית מאחורי ה–S1, המשכנו לחלק המשמעותי של היום הזה. שלוש זירות שאמורות לפרק את היכולת הדינאמית של שתי המכוניות האלו. מנחת עמוס קונוסים כתומים, כביש מפותל מהיר וסלול למשעי וכביש מפותל כמו שהוא גלי ולהיפך. שלושת אלו אמורים לגלות את ההבדלים העיקריים בין שתי אלו.
שנייה אחרי שמתיישבים ומניעים מגלים שה–JCW פשוט ששה אלי פנייה. הטרן–אין שלה מצוין, אין שני לו בקטגוריה הזו וההגה מציג משקל טוב והוא מהיר מאוד. היכולת שלה לשנות כיוון פשוט מדהימה וככזו דורשת זמן הסתגלות. זה אומר שבפעמים הראשונות אתה עשוי למצוא את עצמך מפנה את ההגה יותר מהרצוי ונתקל בתת–היגוי. אבל הבעיה לא בה. היא בך. היא צריכה רמז קטן מאוד בהגה בשביל לפנות, הרבה יותר מרוב המכוניות האחרות שיש בשוק היום.
בסיטואציה הזו אתה מגלה שאין לפרונט שלה בעיה לייצר אחיזה תחת עומס, ושדווקא הגלגלים האחוריים לא תמיד יודעים לשתף פעולה עם היכולת הזו. זה יכול להיות מהנה בכבישים איטיים יחסית אבל בכביש מהיר כמו סדום ערד, שם אין לה בעיה לייצר קצב שיזכה אותך בתמונת שער בעיתון יומי, זה כבר מהנה פחות, על גבול הבעייתי. יש תחושת ציפה די קבועה מהסרן האחורי, ברמה שמצריכה תשומת לב רציפה, והדבר בולט שבעתיים על רקע הריסון המצוין של המתלים (תחת עומס) מלפנים וזווית הגלגול השטוחה. הנחת רגל שמאל על הבלם במהלך פנייה שיפרה במעט את המצב, אבל בכל מקרה היה ברור שהיא אוחזת פחות מ–S1, גם בגלל צמיגים צרים יותר - וגם בגלל הנעה קדמית בלבד. זה אומר שהכיף מגיע מוקדם יותר, אבל באותה נשימה זה גם אומר שאתה פשוט לא תצליח לשמור איתה על הקצב של הנהג באודי.
ואם כבר נגענו בשעשועים שעל גבול האחיזה, נבהיר שוב באופן חד משמעי: ההנעה הכפולה של ה–S1 (כמו זו של ה–S3 לדוגמא) לא מיועדת לביצוע החלקות כח ארוכות. ניתן להוציא את ה–S1 להיגוי–יתר בעזרת העברת משקל (בדיוק כמו המיני) וזהו אקט מהנה למדי, אבל ניסיון להמשיך את ההחלקה הזו תחת כח יעלה חרס. המצמד הנשלט אלקטרונית שולח כח אחורה בעיקר בכדי לעזור במצבים דלי אחיזה, וזהו. בטיחות כן, הנאה לא. אודי מספרת בתיק העיתונות כי החלקות כח ניתנות לביצוע עם ה–S1 על משטחים דלי אחיזה במהירות נמוכה. אולי הכוונה היא לקרח ולמהירות שלא עולה על 30 קמ"ש. מעל לזה ההאלדקס פשוט מיישר את המכונה ותו לא.
אבל שים את כל אלו בצד. ה–S1 היא אחת מדגמי אודי היותר טובים שאנחנו מכירים. אם אתה אוהב לנהוג. היא חיה, פונה, נותנת לך לשחק איתה ופשוט מהנה לנהיגה. למרות ההגה הנחות, למרות הבלמים החלשים יותר, למרות הפעולה המעורפלת של ידית ההילוכים. אנחנו לא מכירים עוד אודי שנענית בצורה חיובית כל כך לבקשות הנהג.
הלו קיטי וחדר הכושר
שתיהן גרמו לנו לתהות איזה יתרון הן מציגות על התאומות של טויוטה וסובארו בכל הקשור להנאה טהורה מנהיגה. או, אם אתה מעדיף שימושיות, פנים איכותי וזקוק לדחף של טורבו, על ב.מ.וו 120 ידנית עם התוספות הנכונות. כי כמכונות לנהיגה טהורה ונקייה שתיהן לא חפות מטעויות. המיני מרגישה לפעמים כאילו היא מנסה יותר מדי וההגה שלה מצוין, האודי מרשימה ומהירה מאוד. וזהו, פחות או יותר.
יכול להיות שעל כבישים איטיים ורטובים בסגנון אירופאי, ההתנהגות של ה–JCW עובדת טוב יותר, ובגלל זה משתפכת עליה עיתונות הרכב הבריטית (או שזה סתם פטריוטיזם). ואולי היא זורחת דווקא על מסלולי מרוץ מהסוג שיש שם ואין כאן. על הכבישים שלנו התגובות שלה נעות על הטווח שבין מהנות למוגזמות. ואולי זו הכותרת שלנו לגביה: מוגזמת מכל בחינה. לפעמים נדמה שה–JCW היא צעצוע נוצץ שנוצר עבור נער מתבגר. למי ששם רבע מיליון שקלים על מכונת נהיגה מגיע יותר איזון ויכולת ופחות רעש, צלצולים, ניאונים ומדבקות.