החודש בחנו, כמו שתוכלו לראות בהמשך המגזין, את הפוקוס המעודכנת, שחוזרת אלינו אחרי הפסקה ארוכה. לא אלאה אתכם בהתפלספות על משמעות חזרתה של פורד לשוק המקומי אחרי שכמעט ונעלמה ממנו בשנה האחרונה. אני רוצה לדבר על משהו אחר - סוסים.
לפוקוס הזו יש 150 סוסים במנוע 1.5 ל' טורבו. לא בגרסה "חמימה", אפילו לא בגרסה הבכירה - כבר בגרסת הבסיס. זו הפוקוס שתמצאו בחברת ההשכרה או בדף שייתן לכם קצין הרכב בחברה, עם כל האופציות לרכב הליסינג הבא שלכם. 150 כ"ס.
במשפחתית בסיסית. המון סוסים. הכי הרבה שאפשר למצוא היום בגרסת בסיס של מכונית משפחתית. יותר סוסים ממכוניות שחלמתי עליהן כנער על סף רשיון. לא הרבה פחות סוסים ממה שהיו למכונית שאפילו לא העזתי לחלום עליה - דלתא HF טורבו. וכבר מציעים אותה במבצעי "0 ק"מ" במחיר של פחות ממאה ועשרים אלף שקלים. פחות משמונה מאות שקלים לסוס.
הצצה לגיליון 359 / טורו החודשי של ניצן אביבי
צילום: מנהל
אבל סוסים הם רק חלק אחד בתמונה, והאמת שמלבד מספר בקטלוג שאפשר לשנן - אין לו הרבה משמעות בפני עצמו. אני בטוח שלחלק מכם זה נשמע כמו חילול קודש. הרי גם אני, כנער, השתתפתי בוויכוחים מרים על "מי עדיפה", אונו טורבו או רנו 5 GT, ויכוחים שבהם ההספק המוצהר היווה טיעון כבד משקל. אבל בעצם, ההספק לא מעניין אותנו, הנהגים, אלא הביצועים. 200 קילו פחות שווים לא מעט סוסים במנוע כשמאיצים. גם תיבת הילוכים מהירה יכולה לפצות על היעדר עדר סוסים - בעוד תיבה איטית יכולה לסרס מנוע חזק. ראינו את זה קורה לא פעם במבחני הדרכים שלנו. וזה עוד לפני שנכנסנו לעקומות הספק, זמינות מומנט ושאר ירקות.
אחרי כמה שנים, וכמה מאות מכוניות, אתה לומד שמספרים ונתונים טכניים הם עניין עם חשיבות משנית בלבד. הם טובים רק כאינדיקטורים, רמזים, למה שאולי תפגוש במציאות. אוטו גדול יותר לאו דווקא יהיה מרווח יותר ומנוע עם יותר סוסים לאו דווקא יספק ביצועים טובים יותר.
ובעצם, בתחום הביצועים העניין מסובך עוד יותר. כי רובנו לא נוסעים ביום יום עם שעון עצר, ולא מתזמנים כל יציאה מהמקום וכל האצת עקיפה. אנחנו גם לא מתחרים באף אחד ברמזור. זאת אומרת, חוץ מאוהד, שמודד גם כמה זמן לוקח לרכבת בדרך הביתה להאיץ לרבע מייל. אבל הוא כבר באמת חסר תקנה.
הצצה לגיליון 359 / טורו החודשי של ניצן אביבי
צילום: מנהל
רובנו "מרגישים" את הביצועים. ובניגוד לשעון, הגוף שלנו דווקא כן משקר. אותה פוקוס הבהירה זאת היטב. כשאלי שאולי העביר אלי את הרכב, הוא הביע אכזבה קלה מהביצועים. "אין לה את המחץ שציפיתי לו מ–150 סוסים" הוא אמר. יצאתי איתה לדרך, וגם אני התאכזבתי בדקות הראשונות. איפה הבעיטה בגב שמקבלים ביציאה מהמקום בכל לאון 1.2 ל', עם 45 סוסים פחות? אלא שאז שמתי לב כמה רחוק מאחור נשארו המכוניות שעמדו לידי ברמזור. פעם אחר פעם אחר פעם.
כי הפוקוס הזו לא ממש איטית. המנוע שלה פשוט בונה את הכח בצורה שונה מאוד משל המנועים של VAG (וגם של ב.מ.וו, לצורך העניין). במקום תגובת ה"כלום–בום" ללחיצה על הדוושה לה התרגלנו ממנועים מוגדשים, שבריר של השהיה בה לא קורה כמעט כלום, ואז בבת אחת מעבר למומנט מלא שבועט אותך קדימה, הכח בפוקוס מגיע בצורה לינארית ונטולת בעיטות. פחות מהיר? אולי, צריך לבדוק עם שעון. מרגיש פחות מהיר? בטוח. עדיף עבור חובב נהיגה, שרוצה להיות מסוגל לשלוט בצורה מדויקת בכח? גם כן בטוח.
ואגב תגובות "כלום–בום", מתברר שזה לא מאפיין דווקא את דוושת ימין, ויכול לזלוג גם אל הדוושה שמשמאל לה, דוושת הבלם. מכוניות היברידיות רבות חטפו ביקורת על בלימה לא לינארית. הסיבה לכך פשוטה, במכוניות היברידיות החלק הראשון של מהלך דוושת הבלם מפעיל "בלימה ממחזרת" - הליך בו ההאטה מתבצעת דרך התנגדות של גנרטור (בדומה לבלימת מנוע), שמייצר חשמל לטעינת הסוללה. רק לחיצה עמוקה יותר על דוושת הבלם תכניס לפעולה את הבלמים הרגילים, בלמי החיכוך. כאמור, המעבר בין שני השלבים הללו בדרך כלל לא חלק, ומתקבלת מדרגה מורגשת בעוצמת הבלימה. אבל הסונטה ההיברידית לוקחת את העניין לרמה חדשה, עם מעבר חד ודרמטי מהבלימה החשמלית לבלימת החיכוך. וזה לא מפריע רק בנהיגה דינמית, שם העסק מרגיש כמו מערכת BA* על סמי מרץ, אלא גם בנהיגה יומיומית. כשכל בלימה לקראת רמזור אדום יכולה להפוך פתאום לבלימת חרום מטלטלת, ולגרור תלונות מהנוסעים.
* Brake Assist; מערכת המגבירה את עוצמת הבלימה כשנדמה לה שמדובר בבלימת חרום - ויכולה לשגע את הנהג בנהיגה נמרצת
הצצה לגיליון 359 / טורו החודשי של ניצן אביבי
צילום: מנהל



וברשותכם, אסטה רגע מתחום הרכב. פשוט כי אני כבר לא יכול יותר - נמאס! אני לא מדבר על יוקר המחיה ומחיר המכוניות בארץ (זה נמאס כל כך מזמן, שכבר נמאס להתלונן). אני מדבר על ערכות הקריוקי. הן נמכרות בכל פינה ותחת כל תחנת דלק רעננה. רמקולים מגודלים, עם סוללה נטענת, שמאפשרים להפוך כל פינה שקטה בטבע פּסֶבדוֹ–דיסקוטק. מי המציא את התועבה הזו - ולמה בכלל מרשים לשווק אותה בארץ? למה אני צריך לסבול את הטעם המוזיקלי של כל מי שנמצא ברדיוס 100 מטר ממני כל פעם שאני הולך לים או עושה פיקניק ביער? ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על החבר'ה שלוקחים ממש ברצינות את הקטע של ה"קריוקי" בשם. עבורם צריך להגדיר בחוק את המושג "מעשה מגונה בעור התוף", או לפחות "מעשה מגונה בשיר". עבירה שגוררת מאסר, בצינוק אטום לקול, ללא משפט.
זהו, הורדתי את זה מהלב. עזר קצת. תודה.