כדי ליצור מסורת צריך להתמיד. כדי להתמיד צריך להתגבר על בעיות. הבעיה עם מכוניות אספנות, שבעיות זה דבר שמובנה בהן. המסע המסורתי לאילת עשוי מהרבה בעיות: כאלה רגילות של ארגון, כאלה מיוחדות בגלל המכוניות הקשישות, כאלה שיש לכל אחד מהמשתתפים בהכנת המכונית שלו – שיש לה כמובן בעיות משלה.
אבל זה קרה. לאחר התיאומים הנדרשים אני מתייצב בבית קמה ביום חמישי שטוף שמש באמצע נובמבר. נקודת היציאה של המסע, 250 ק"מ מאילת, אבל עבור הרב היא רק חניית ביניים.
כח צביקה אמבולנס רעש המנועים הגדולים והקטנים נשמע באוויר. אני מצוות לצביקה, "צביקה אמבולנס" בגלל שיש לו אמבולנס, והוא לא הראשון שלו. אבל היום התייצב צביקה למסע עם שברולט אימפלה SS (סופר ספורט) שנת יצור 1962. רמת השיפוץ גבוהה עד גבוהה מאוד.
צילום: אנדריי נצר
אני מתיישב במושב הנוסע – ועף לשנות השישים. אני מניח מרפק ימין על מפתן החלון הפתוח ומותח יד שמאל על משענת המושב; היא רחבה בהרבה סנטימטרים מהכתפיים שלי. הרגליים מתוחות רחוק קדימה... ריפוד העור משלב אדום ולבן, כמו המרכב, וריחו ממלא את הנחיריים. כבר ביציאה מהחנייה מבהיר המנוע בקול גדול ונמוך שהוא כולל שמונה צילינדרים, ב-V.
בית קמה, עוקף באר שבע, יציאה למצפה. צביקה מספר על שיפוץ האמבולנס הנוכחי, וגם על איך שנפל ב"מלכודת" והחליף את האמבולנס הקודם, אליו היה מאוד קשור, בתמורה למרצדס וקרייזלר אספנות. את האימפלה הזאת ראה צביקה לראשונה באחד המוסכים, והייתה זו אהבה ממבט ראשון. הבעלים החליף מקום, אבל צביקה מתמיד – מצא אותם, שוב, והבהיר שהאוטו הזה יהיה שלו, ויהי מה.
יחידת הכח של האימפלה, בת יותר מחמישים שנה, מבצעת היטב האצות ביניים בזמן עקיפה, ונוחות הנסיעה טובה מאוד, למרות הזנב המתנדנד בגלל המתלים המפורסמים ברכותם. לא היה שיבוש באספלט, גדול או קטן, שהצליח להסתנן לישבן והנסיעה חלקה מאוד; מתנדנדת, אבל חלקה. וקל אפילו לנהל שיחה רגילה, למרות רעשי הכביש והמנוע שחדרו מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה.
VIDEO
עצירה ראשונה בבסיס חיל אוויר בדרום הארץ. השיירה נכנסת לבסיס והחיילים צצים מכל עבר כדי לראות ולפגוש את היפות האלה, חלקן מנופפות בכנפיים שבזנבן; עוד נחזור לכנפיים האלה. האירוח המכובד כולל גם הסבר על שני כלי טייס חשובים – ויש צילום קבוצתי של כלי הרכב הקשישים וכלי הטייס החדישים.
ציפור הרעם את כל שאר הדרך לאילת אני עושה עם נחום, עד לא מזמן יו"ר המועדון, ושנינו מתענגים בנסיעה על צלילי מוזיקת שנות השבעים. הפעם הביא אתו נחום ת'נדרבירד 64' עם גג פתוח, שנשאר פתוח עד סוף הנסיעה. שוב אני מתרווח על מושב ענק מרופד עור, כאן בצבע תכלת, ומותח רגליים הרחק קדימה. אני מנצל את האין-גג לטובת צילומים של שאר המכוניות שבשיירה. גם כאן השיבושים בכביש לא הצליחו לרגש את המתלים הרכים של הציפור הזאת.
לתיבה האוטומטית יש שלושה הילוכים והיא מאפשרת גם בלימה כמעט מלאה ללא שימוש בבלמי התוף. נחום מאוד אוהב להאט וכמעט לבלום באמצעות הורדת הילוכים, אבל הוא גם אוהב לתת גז ולדחוף את הרכב הכבד, שני טון פלוס מינוס, קדימה כדי שאוכל להביא עוד פריים מהצד. שמונה צילינדרים ויותר משישה ליטר עושים את העבודה. הרכב הזה משתלב יפה מאוד בנוף המדברי ואני מתקשה להפסיק לחייך, כמו שהבלורית (או מה שנשאר ממנה) לא מפסיקה להתנופף ברוח. חוויה אמתית.
צילום: אנדריי נצר בערב מסתבר שרק שתי מכוניות לא הצליחו להגיע לאילת; מוסטנג אחת שפכה לאגר ולפאלקון סטיישן היו בעיית דינמו.
שיירה, ויש פרסים היום השני למסע, יום שישי בשבוע, מתחיל במופע העשוי מסיבוב עירוני של עשרים מכוניות בשיירה. תושבי אילת מתעוררים לצלילי מנועים בני חמישים, שישים ושבעים שנה. לא מעט צופים, המון צילומים, הרבה התלהבות. השיירה מצטרפת לשאר רכבי האספנות הנמצאים כבר בחניית הקניון שממול הים, למופע אור קולי מרהיב. שירי שנות השישים, השבעים והשמונים הושמעו בקול גדול כדי לחבר את הקהל הרב, שהגיע לראות את המכוניות ה"קשישות" שהתאמצו כל כך כדי להגיע לכאן ולהצדיע לתושבי הדרום ואילת.
ומכל המכוניות שהיו שם, אני מוצא שהמבטים שלי חוזרים ונופלים על האמריקאיות של שנות ה-60', הענקיות עם הזנב העצום שהובלט, ובכן, באופן מוחצן למדי. הרקטות שכיכבו במירוץ החלל אז העניקו השראה. שני הת'נדרבירד שהוצגו, אחת מ-1961 והשנייה משנת 1964, מעוטרים בזנבם בפנסים גדולים במיוחד; העיצובים שונים, אבל אפקט הכניסה (או היציאה) זהה בעוצמתו בשניהם. והוא ענק.
צילום: אנדריי נצר זוג הבל-אייר שהגיעו יחד, נופפו בחינניות בסנפיריהן כשעמדו צמודות. האחוריים של אותה אימפלה אדומה שעמדה קצת בצד, משכו המון מבטים בשל אותן כנפיים הפרושות לרווחה שפנסים בדמות עיני חתול שוכנים תחתיהן. ויש עוד דוגמאות. שלא תבינו לא נכון, התרשמתי מכל האירופאיות שהוצגו – מרצדסים (2), טרנספורטר(1), רולס רויס (1) יגואר E טייפ – כולן נצצו ואהבתי את כולן; אבל הבעלים אוהבים אותן יותר.
שיא האירוע בטקס בו העניק ראש עיריית אילת, מאיר יצחק הלוי, תעודות למצטיינים. אלי מקבל את תעודת "הרכב המכוער שאף פעם לא נגמר" – אותה דודג' דארט איתה נתקעתי במסע לפני שנתיים (335); אכן תעודה ראויה על ההתמדה. ניסן בוייר מקבל, ובפעם שנייה ברציפות, תעודה על "הרכב העתיק ביותר שאף פעם לא מוותר" שהגיע לאילת: סיטרואן טרקסיון 1939 קבריולה. האוטו שהגיע מחיפה – הכי רחוק, 450 ק"מ – הוא מרצדס 380 SL של חנן ערד, וגם הם ראויים לתעודה. מאיר זבזלג הגיע עם רולס רויס קורניש – היישר מביתו באילת, וגם על המאמץ זה מגיעה לו תעודה. גם דני מגד, שהגיע עם "הרכב היפיוף אבל לא חצוף", יחד עם עוד חמישה נוסעים, עניין לא פשוט ברכב אספנות, מקבל תעודה. ברכות לכל המעוטרים.
צילום: אנדריי נצר
צילומים אחרונים ופרידה יום שבת, שלישי למסע, כולם בדרך הביתה, ואני יושב, שוב, במושב המאוד נוח שבת'נדרבירד של נחום. אנחנו שוב משתפים פעולה, ונחום שכבר הבין את העיקרון, מזגזג בין הנתיבים ואני נמרח על כל המושבים הפנויים כדי לתפוס עוד פריים או שניים. כך איבדתי את שארית הבלורית ואת הכובע היקר מכל...
תודות לאלה שבלעדיהם זה לא היה קורה
תודה לראש עיריית אילת מאיר יצחק הלוי, ולעיריית אילת על מתן החסות לאירוע
תודה למשטרת אילת על הסיוע בפתיחת הצירים
תודה ענקית למלון הילטון מלכת שבא אילת על האירוח היוצא מן הכלל. תודה מיוחדת לזויה פאנה, אשת יחסי הציבור של המלון, שדאגה שהאירוח יהיה כמו שצריך ודבר לא יחסר.
תודה לחברת פז תיירות על הפקת האירוע.
תודה גדולה לכל אלה שהתאמצו והגיעו ברכבי האספנות שלהם
צילום: אנדריי נצר 
