בין ההשקות הרגילות בציר ספרד–פורטוגל–גרמניה, מתגנבת מדי פעם השקה במקום מעניין באמת. למשל איסלנד, שם הושק הטויוטה היילקס החדש. ניצלתי את ההזדמנות, ואת העובדה שההשקה היתה בצמוד לחופשת סוכות, כדי לבלות עוד מספר ימים במדינה המרהיבה הזו, שנופיה גורמים לך לא פעם לתהות אם אתה עדיין על כדור הארץ (ואגב - האסטרונאוטים התאמנו באיסלנד לפני הטיסה הראשונה לירח).
אבל למרות תדמית השטח הקשוחה של איסלנד, שמתודלקת על ידי שפע ה"סופר–ג'יפים" עם גלגלי הענק שנעים על כבישיה, האמת היא שהדרכים הפתוחות לציבור הן ברובן ברמת עבירות קלה, ולא צריך יותר מרכב פנאי, כגון הראב4 בו התניידתי, כדי לצלוח אותם בקלות. בעצם גם מכונית נוסעים רגילה תתאים ברב המקרים - אך הן לא מבוטחות על דרכי העפר (שמסומנות ב–F).
כך שלקראת סוף הטיול מצאתי עצמי עם תחושת חוסר קלה. בין הנופים הפראיים והמרחבים האדירים היתה חסרה לי קצת הרפתקה בממד המוטורי. למרות השעות הארוכות מאחורי ההגה וכמעט 2000 ק"מ, לא היה קטע שזכרתי בזכות הנהיגה.
זו אולי אחת הסיבות שאת הדרך חזרה לרייקוויק החלטתי לעשות בציר 35 (הם קוראים לזה highway, למעשה מדובר בשביל) ולא ב"כביש הטבעת", הוא כביש 1 המקיף את האי. "נראה קצת את הנופים של הרמה המרכזית השוממת, ונטבול בבריכות החמות של שם–בלתי–ניתן–להגיה–כלשהו שנמצאות באמצע הדרך, שם גם אעביר את הלילה" היתה התוכנית שבניתי לעצמי.
בתחילה הכל הלך כמתוכנן. השביל היה באיכות טובה ואיפשר נסיעה מהירה למדי, הנופים היו יפיפיים ו/או מוזרים כפי שדמיינתי ואף מעבר לכך, ואל אתר המעיינות החמים הגעתי בשש וחצי, כשעה לפני החושך. בדיוק בזמן לטבילה חמימה תחת שמיים קודרים לפני שהשמש שוקעת. אבל קודם צריך לדאוג למיטה באכסניה - משום מה האכסניה היחידה במקום לא הופיעה באתרי הזמנת הלינה השונים, ולכן הפעם לא הצלחתי להזמין מקום מראש.
.jpg)
צילום: מנהל
הרמז הראשון לאסון הגיע כשנכנסתי לאכסניה, ובמקום פקידת קבלה מנומנמת פגשתי צוות שיפוצים... "אין לנו מיטות פנויות - כולן תפוסות על ידי פועלים". "אין אפשרות להשתמש במקלחות - אבל יש את הבריכות החמות". "לא, לא תוכל להשתמש גם במטבח, לצערי. אבל אם אתה רוצה לישון באוהל בחוץ - זה יהיה בחינם!". אופס... בדיקה מהירה באתר תחזית מזג האוויר, הבהירה שהטמפרטורה תרד בלילה אל מתחת לאפס - די הרבה מעלות מתחת למה ששק השינה שלי תוכנן לו. עוד כמה הקלקות בטלפון החכם (איך הסתדרנו לפניו?) ואני מגלה שהחדר הפנוי הקרוב ביותר נמצא במרחק של כ–90 ק"מ. ככה זה במדינה שבה צפיפות האוכלוסין היא שלושה אנשים לקמ"ר - האזור השומם הוא מ–מ–ש שומם.
אחרי טבילה קצרה בבריכה החמה - בכל זאת, הגעתי עד לכאן - אני נכנס לראב4 כשהשמש כבר נושקת לאופק, ומתחיל לחתור דרומה, לעבר המיטה שמחכה לי במירקהולט (או משהו בסגנון. השמות באיסלנד הם באמת משהו בלתי אפשרי). במיטב חוקי הנאחס, התברר שהדרך דרומה הרבה פחות טובה מהחצי הצפוני. אחרי מספר קילומטרים של זגזוגים בין בורות בדרך וחציה זהירה של השלוליות הרבות, אני מציץ בלוח המחוונים ומגלה כי המהירות הממוצעת שלי היא 37 קמ"ש. בקצב הזה ייקח לי כמעט שלוש שעות להגיע!
אני מחליט להגביר את הקצב. הגוף נדרך, הידיים מתהדקות על ההגה בעוד העיניים מנסות לחדור אל מעבר לטווח האורות הגבוהים (אוי, כמה שהיית שמח לסט קסנונים טוב, שלא לדבר על פרוג'קטורים על הגג). המהירות עולה. בקצב הזה, בטווח הראות הזה, הכל מגיע בהפתעה, וכל התגובות הן ברגע האחרון. כל התחמקות מבור מזעיקה לפעולה את בקרת היציבות, שבטח עבדה בערב הזה יותר ממה שעבדה עד אותו יום במצטבר. "רצית הרפתקה, הא?" לוחש לי קול בראשי "קיבלת!". "שתוק!" אני אומר לו, ומקווה שמרפי לא שמע "תן לסיים את זה בשלום, ואחרי זה נחליט אם לקרוא לזה הרפתקה".
.jpg)
צילום: מנהל
הדרך נמשכת ברצף בלתי נגמר של גז וברקס, ואני מרגיש לרגע כמו רז הימן במקצה לילה בראלי - והוא נוסע ברכב טוב יותר, עם תאורה טובה יותר (וכן, הוא גם נוסע מהר יותר. קטנוניים שכמותכם). אני מציץ מדי פעם אל לוח המחוונים, ומגלה שיש תמורה לאגרה - המרחק ננגס בקצב משביע רצון והמהירות הממוצעת מטפסת אט אט. יש סיכוי שאצליח להגיע לאכסניה בשעה סבירה.
הקולות הקטנים של נהיגה על שבילי כורכר - רחש הצמיגים, צליל האבנים הקטנות שניתזות את המרכב ותיפוף המתלים - עוזרים למסך את העולם מסביב, ממקדים אותי בנהיגה. אחרי כשישים ק"מ פתאום צצים מתוך החשכה ענקים צהובים - באגר ו–D9 של צוות מע"צ מקומי. מיד אח"כ, במקרה או שלא, איכות השביל משתפרת משמעותית ומופיעים עמודי סימון צהובים בצידי השביל. מדהים לגלות פתאום כמה הם עוזרים לנהיגה בתנאים כאלו. עוד עשרה קילומטרים, והשביל מתחלף באספלט. כ–70 ק"מ של שביל מפותל ומשובש בשעה וקצת. מחשב הדרך מספר על מהירות ממוצעת של 57 קמ"ש, אבל אני מרגיש כאילו עשיתי את סדום–ערד בפול–גז עשר פעמים ברציפות.
בדיחה פנימית במערכת אומרת שראיון אצל אלי שאולי הוא תנאי כמעט הכרחי לקידום בענף הרכב - בעולם. פעם אחר פעם קודמו אנשים שאלי ראיין זמן קצר אחרי הריאיון - ואולי זו הסיבה שהוא מצליח לצוד כל כך הרבה ראיונות עם בכירי התעשייה בעולם. אלא שהיקום אוהב, כנראה, איזון. ואחרי רצף השנים הטובות, הגיע גם המזל הרע - זמן קצר אחרי שאלי פגש וראיין כמה מהאנשים הבכירים ביותר בפולקסווגן, התפוצצה פרשת זיהום האוויר (על כך בהרחבה במדור החדשות מהעולם), וכמעט כל אלו שדיבר איתם איבדו את משרתם.
נשאר רק לקוות - בשביל אנשי תעשיית הרכב - שבכך התמלא הצורך של היקום באיזון, ואלי שאולי יחזור להיות חמסה אנושית.
.jpg)
צילום: מנהל
