אחחחחח....
זו הייתה זעקת כאב ארוכה-ארוכה שקשה היה לעצור אותה. היא נמשכה עד שכל האוויר יצא מהריאות. שכבתי על הקרקע במדבר יהודה, אופנוע השטח מחרחר לצידי, הגוף מיוזע והפה מלא באבק. רגע לפני כן התעופפתי מעל קוליס טיפשי – ובאמת, מי שם קוליסים באמצע שביל מדברי?! – ועכשיו עם הפרצוף בתוך האדמה, עוברת בראש רק מחשבה אחת: בעוד שלושה שבועות אני אמור להיות על מסלול מירוצים עם הסופרבייק החדש של
ב.מ.וו.
שידורי המהפכהאת ה-S1000RR הראשון השיקו ב-2009 על המסלול הנפלא של פורטימאו בפורטוגל. הייתי שם. זה היה רגע מכונן בעולם האופנוענות. היסטורי. מהפכה של ממש. זה לא היה בגלל שהאופנוע היה חזק במיוחד או משום שב.מ.וו ייצרו בפעם הראשונה אופנוע ספורט ליטר-ארבעה-צילינדרים-בשורה. זה היה בגלל שבפעם הראשונה הוכנסה לאופנוע סדרתי בקרת משיכה.
את גודל המהפכה הזו היה אפשר להרגיש כבר במטרים הראשונים על המסלול. יכולת למשוך במצערת בעוצמה, לשחרר לכביש עשרות סוסים ללא חשש מהחלקה של הצמיג האחורי, גם אם אתה בשיא העיקול, באמצע השכבה – וזה מעשה מאוד לא אופנועני, כזה שהוא שינוי תפישתי-רכיבתי, דבר שקשה להסביר עד כמה הוא מוזר למי שלא חווה רכיבה דו-גלגלית.
צילום: מנהלמהפכה, טייק 3: האתגרועכשיו הוא שוב כאן, בדור השלישי שלו.
האופנוע ששינה הכל מנסה להמציא את עצמו ואת אופנוענות הספורט מחדש. הימים הם ימים קשים לאופנוענים כאלו. כל העולם נגדם: משטרות תנועה מטרידות, מצלמות מהירות קונסות, גדרות בטיחות רוצחות, וגם אימא שלי. וזה עוד לפני חוקי זיהום אוויר, תקנות רעש ונהגי קופסאות שמשום מה לא מחבבים את העובדה שהם נעקפים במפתיע במאתיים-טריליון קמ"ש. פחות ופחות אנשים קונים אופנועים מהסוג הזה, כלים שמתישהו בעתיד נוכל לומר לנכדים שלנו בערגה שפעם, מזמן, רכבנו עליהם בכביש הציבורי. ואופנועי הספורט בתגובה (מהירה, אלא מה) הולכים מתחדדים וּמתיַיעדים למקום שבו הם הכי טובים - המסלול.
בינתיים, הקונסיליוםבימים הראשונים שאחרי ההתרסקות במדבר קשה לזוז, אי אפשר לשכב לישון. הכתף בוערת וזרוע יד שמאל קשורה בסד לגוף, כמעט משותקת.
מגייסים את האלקטרוניקה. צילום רנטגן ואולטרה סאונד, אבל בשלב הטרי הזה של הפציעה אי אפשר לזהות נזק. יתכן שרצועות בשכם נקרעו, ברור שיש כמה צלעות סדוקות, אבל נגד זה אין מה לעשות חוץ מלסבול קצת, אז סובלים קצת.
פיזיותרפיה, אוסטאופתיה, אורתופדיה; שלל אנשי מקצוע שכולם נשאלים שאלה אחת: האם הגוף החבוט הזה יהיה כשיר למסלול שהולך ומתקרב. "אולי תצליח", מקווה בשבילי הדוקטור, "כדאי שתימנע שם מתנועות חדות. אבל הכי חשוב, כדי לא לגרום נזק שיהיה קשה לתקן, הכי חשוב שלא תתרסק שם שוב".
צילום: מנהלטכנולוגיית, מסלולמסלול המירוצים של מונטֶבלנקו בסביליה, בדרום ספרד: 4430 מטר אורך, 15 מטרים רוחב, עשרה עיקולים ימינה וחמישה שמאלה.
ב.מ.וו S1000RR מחכה לנו שם – והוא נראה טוב יותר מקודמיו; הוא חטוב בעל קווים זורמים, ובעיקר: הפזילה הא-סימטרית בעֶיני פנסיו עודנה. תודה. ה-S החדש ערך דיאטה של ארבעה קילוגרמים ומשקלו היבש עכשיו הוא 175 ק"ג, או – אם אתם גם בעניין של רכיבה – 204 ק"ג כשהוא מתודלק ומשומן. המפלט חדש, רזה בשלושה ק"ג והעלה את המומנט; השלדה חדשה, זווית הראש חודדה למהירות תגובה גבוהה יותר, וכאיזון ליציבות שנפגעה, הוארכה הזרוע האחורית; השסתומים חדשים והמנוע שופר ומנפק עכשיו עוד 6 סוסים שמצטברים ל-199; ובעיקר: הוא הפך לסוג של רובוט היי-טקי, שקובע רף חדש בתחום. וכל אלו הם בנוסף לבקרת זינוק ובקרת משיכה ומערכת -DDC, שבודקת מחדש בכל מאית שנייה את שלומם של המתלים ומכוונת אותם.
חוץ מבחירה במצב הרכיבה (גשם/ספורט/מירוץ), הוא יודע לומר לך נתונים שעד היום ראית רק על מסך הטלוויזיה במירוצי המוטוג'יפי: לצד הצג העגול והגדול, שמציג נתוני סל"ד, יש מסך שמספר עד כמה משכת במצערת, כמה עוצמה השקעת בבלימה ובעיקר: הוא מאתגר את הרוכב בדיווח על זווית ההשכבה המקסימלית שהשיג. לכל צד. בנוסף, הוא ידווח לך את זמני ההקפה ואפילו יגביל את מהירות הכניסה לפיטס, כדי שהמרשל לא ייתן לך קנס של כמה שניות בהקפה הבאה.
בתיק של ציוד הרכיבה יש מזרק ואמפולה של וולטרן, אבל אין לי אומץ לתקוע את המחט לתוך הברך. עדיף לכאוב. אחרי 20 ימים של חשש אני מכניס בקושי את היד הפצועה לחליפה, עולה על האופנוע ויוצא לדרך. הגוף מתפקד אבל הוא נוקשה בהרבה ממה שכדאי שיהיה על מסלול מרוצים; צריך להוציא את הברך לאספלט, לנוע על המושב ימינה ושמאלה.
הבעיה מחמירה משום שהגוף מחובר גם לֶראש, שאיבד קצת ביטחון במכונה הדו-גלגלית וחושש מנטילת סיכון. חושב על וולנטינו רוסי שחזר למסלול על קביים חודש אחרי שריסק את עצם השוק בתאונה של 200 קמ"ש, מנסה להבין את חורחה לורנצו שהשתתף במירוץ באותו סופשבוע שבו שבר את עצם הבריח, ואפילו הצליח לסיים חמישי. רק כשנעצר בפיטס הרשה לעצמו להתמוטט על מיכל הדלק ולדמוע (כנראה) בתוך הקסדה שהקפיד לשמור את המשקף שלה סגור.
אבל הם לא בני תמותה רגילים.
צילום: מנהלכוח מתפרץה-S היא מכונת כוח עמוסת שרירים. קל להרגיש את זה ביציאה מהעיקול לקראת הישורת המרכזית. מצערת הגז נמשכת עד הסוף להאצה בכל העוצמה, הילוך שלישי, 13 אלף סל"ד, כל 200 המ"מ הרחבים של הגומי של צמיגי הפירלי דיאבלו סופרקורסה נמתחים, נגיעה קלה ברגלית ההילוכים כשהקוויקשיפטר משחרר אותך מלחיצה על המצמד, והנה אנחנו כבר בהילוך רביעי. הכל טס מסביב, מווברץ.
250 קמ"ש, הילוך חמישי. הגלגל הקדמי מתרומם קצת באוויר. הנשימה נעתקת. ועכשיו צריך כבר לבלום. כל היסוס והשתהות מקדמים אותנו עוד כמה עשרות מטרים, והישורת, על 960 המטרים שלה, עוד מעט נגמרת. ה-ABS המתוחכם מאפשר לך ללחוץ בכל הכוח על הקדמי, ואתה דופק את ההילוכים למטה, שוב, בלי קלאץ'. האופנוע נרעד מעוצמת התאוטה. הגוף רוטט מאדרנלין. ועכשיו צריך להיכנס להטיה.
מהירות גבוהה היא כמו שריר, שאם אתה לא מפעיל אותו הרבה זמן הוא מתנוון. צריך לשמר את השימוש בו, ובארץ זה קצת קשה. קשה גם להתנתק מהרגלי הכביש הציבורי, וגם כשאתה יודע ששום מכונית לא תגיח מאחורי העיקול העיוור שנמצא מעבר לגבעה, הבטן המפוחדת ממשיכה להילחם בכל סיבוב מחדש בַּהיגיון שדורש עוד גז.
ה-S1000RR הוא אופנוע שמיועד גם לכביש הציבורי, יש לו פנסים ואתתים ואפילו – יש להם הומור לבווארים האלו – בקרת שיוט. אבל האופנוע הזה הוא אופנוע סופרבייק לכל דבר, כזה שבסוף כל סשן רכיבה אפשר לתקוע למוחו כרטיס USB שיפלוט למחשב כל גיהוק שביצעו הרוכב וסוסו כתלות בַּמיקום המדויק שבו זה קרה על המסלול. זה אופנוע שאפשר לנסות להתקרב למיצוי היכולות האמיתיות שלו רק במסלול. סוס מירוצים אציל.
זיכרון ושכחהבמטוס בדרך הביתה, אני חושב על החוויה הגדולה שעברתי. שמח שמילאתי את הוראות הרופא ולא הצטרפתי לששת הרוכבים שהתרסקו באותו יום מסלול. לא לדאוג; מיד אחר כך הם קמו, ניערו את האבק מעליהם, וחזרו לרכוב. ככה זה על המסלול הבטוח. כמעט שכחתי שבארץ אין לנו אחד כזה. ואין לנו תרבות של ספורט מוטורי. וכמעט ואין לנו ספורט מוטורי.
והנה פתאום נזכרתי בעוד משהו שכבר שכחתי.
חזרו הכאבים בכתף. #
צילום: מנהל
