בערב החג קיבלתי טלפון מקרובת משפחה. "היה לי פנצ'ר, ובפנצ'ריה אומרים לי שהצמיגים שלי כבר גמורים וצריך להחליף אותם. הוא מציע לי צמיג ב-350 שקל. מה אתה אומר?".
"איזה צמיג הוא מציע לך?". "לא יודעת. קח, דבר איתו אתה".
עד כאן, מדובר בתרחיש מוכר שבטח גם אתם נתקלתם בו, כ"מבינים במכוניות" המשפחתיים. אלו שהמשפחה והחברים מצלצלים אליהם כל פעם שהאוטו עושה רעש מוזר או כשהמכונאי מציע תיקון של יותר מהחלפת שמן. או, כמובן, כשחושבים להחליף רכב. אבל מה שהיה הזוי הוא ההמשך...
"שלום, איזה צמיג אתה רוצה להרכיב לדודה שלי?" אני שואל את הבחור שמקבל את הטלפון, והוא עונה לי שם של איזה דגם שקר כלשהו, מהסוג שקונים מסין לפי משקל, ולא ראויים אפילו לשמש כצמיגים ששורפים בהפגנות. "דלג. מה עוד יש לך להציע?". הבחור נשמע קצת מופתע מהנחרצות אבל עונה מיד "יש לי גם קונטיננטל, ב-420 שקל".
"איזה קונטיננטל?" אני מתעקש לדקדק בפרטים. "מה זאת אומרת?" הוא עונה בקול מתפלא "קונטיננטל יפן!".
צילום: מנהל כאן הבנתי שיש לנו בעיה רצינית. א. כי קונטיננטל היא חברה גרמנית, שאין לה בכלל מפעל ביפן. ב. כי היה נראה שהבחור בכלל לא מודע לזה שלכל חברה יש כמה דגמי צמיגים, שנבדלים אחד מהשני.
"לא. אני מתכוון איזה דגם צמיג של קונטיננטל. מה כתוב על הדופן", אני לא מרפה. אני שומע אותו צועק לאחד העובדים לבדוק מה כתוב על הצמיג וחוזר אלי אחרי דקה או שתיים "זה דגם קונטקט!" הוא מצהיר בנימת ניצחון "תוצרת פורטוגל". בשלב הזה הרמתי ידיים. הרי כל הצמיגים של קונטיננטל כוללים את המילה קונטקט בשמם – אקו-קונטקט, פרמיום-קונטקט, ספורט-קונטקט... אבל אם הבחור – מנהל עסק לממכר צמיגים, לא סתם איזה מוכר אקראי – לא יודע דברים בסיסיים כאלו, איך אפשר לסמוך עליו בשאר התחומים? אמרתי לבעלת הרכב פשוט לתקן את התקר ולברוח משם כל עוד נפשה בה. אחרי זה כבר נדאג לשלוח אותה לעסק קצת יותר מקצועי – שקרוב לוודאי גם יהיה זול יותר.
אודה על האמת – הייתי קצת המום מהאירוע. התרגלתי כבר לזה שרוב הצרכנים בארץ לא מבינים כלום בצמיגים, ונראה שגם לא מעניין אותם לדעת כלום על אותו רכיב שאחראי לקשר שלהם עם האספלט. זה שיקבע אם יצליחו להשלים תמרון חירום בשלום – או בתוך גדר הביטחון/הרכב שלפניהם. התרגלתי גם לזה שלהרבה מהצמיגאים אין שמץ של תחושת אחריות, ואין להם שום בעיה לדחוף ללקוחות צמיגים מחורבנים, אם אלו מניבים להם את הרווח המרבי. אבל המקרה הזה, יחד עם ההוכחה החוזרת שקיבלנו בהשקת הצמיגים של גודייר לגבי חשיבות הצמיג (הכתבה המלאה בגיליון אפריל של המגזין), ניערו אותי והבהירו לי שוב כמה זה לא בסדר. חבר הציע לעשות "כתבה על הרמה המקצועית הירודה של צמיגאים בארץ", והאמת שיש בהחלט במה לנעוץ שיניים שם – אבל זה לא יעזור. הרי אף אחד לא ישלול את רישיון העסק לצמיגאי שמוכר צמיגים חוקיים, גם אם הם איומים ונוראיים.
צילום: מנהל הדרך היחידה לגשת לזה היא מהצד השני. מצד הביקוש – לתת לכם, קוראי "אוטו", את המידע שיאפשר לכם לשכנע גם את אחרון הדודים ש"נוהגים לאט, אז אנחנו לא צריכים צמיג מרוץ" שאסור להתפשר על צמיגים. דרככם להפיץ את האור בנושא הגומי השחור. לגרום לזה שאנשים יבינו שחסכון של 100-50 שקל על צמיג, שמשרת אותם 3-4 שנים, פשוט לא שווה את מרחק העצירה הגדול יותר, את יכולת התמרון הנמוכה יותר ואת הסכנה לאובדן אחיזה בכביש רטוב. וזה לפני עניינים כמו צריכת דלק, נוחות ושקט.
לכן החלטתי שהכתבה על צמיגי גודייר החדשים (ראו קישור למעלה) היא יריית הפתיחה לסדרת כתבות בנושא צמיגים, שתבהיר גם לאחרון הספקנים מדוע חייבים להשקיע קצת מחשבה בבחירת הצמיגים, ולא לבחור את המוצר הראשון שמנסים לדחוף לכם. ואם נצליח במשימה הזו, של העלאת רמת הצמיגים שנועלות מכוניות ישראל, אני בטוח שנראה את התוצאות גם על הכבישים ובטבלאות ההרוגים והפצועים.
