אני לא מקנא במארגני מרוצים בארץ הקודש בימים אלו. לא שפעם זה היה עניין לאנשים שפויים, עם סדר עדיפויות נורמלי ובלי נטייה קשה למזוכיזם, אבל החוק המוטורי עוד סיבך את העניינים. היכן שפעם מארגנים היו נוקטים בשיטת ה"יהיה בסדר" בכל הנוגע לסיכונים ומארגנים תחרות ראלי או עבירות, היום הם מחויבים לביטוח, אישורים, גדרות ושאר בירוקרטיות. המשמעות? אין היום שום ענף שיכול להצדיק אירוע משלו מבחינה כלכלית. לא אם רוצים לשמור את דמי ההשתתפות בתחום הסביר. הפתרון היחיד? לנסות ולקבץ יחד כמה ענפי ספורט מוטורי. ההיגיון פשוט – כך מחלקים את עלות הביטוח, האבטחה ושאר הלוגיסטיקות – ומדובר בעלויות של מאות אלפי שקלים – על יותר משתתפים. על הדרך גם מייצרים אירוע מגוון יותר שמציע לצופים יותר אקשן – ומושכים עוד קהל (שמשלם כסף, ומוריד עוד עלויות מהמתחרים).
פתרון מושלם – כמעט. הבעיה היא שארגון של 7 ענפי ספורט מוטורי שונים (ראלי רייד, ראלי, אופנועי ספורט, אופנועי סופרמוטו, קארט, דריפטים ודראג – וזה מבלי לספור קטגוריות) באותו אירוע היא ג'אגלינג לא פשוט בכלל. וכשזה מצטרף למארגנים – מיקי יוחאי וחברת קרוס קאנטרי – שאומנם די וותיקים בתחום, אבל קרנבלים כאלו עדיין חדשים להם, התוצאה היא בלגאן כמו זה שקרה ביום הראשון של הקרנבל המוטורי בים המלח.
צילום: רונן טופלברג
יאמר כבר בהתחלה – לא כל העיכובים היו באחריות המארגנים. גם הספורטאים המוטוריים לא התרגלו עדיין – לא כולם, בכל אופן – לעידן החוק המוסדר. היו בהם כאלו שלא קלטו עדיין שלא מדובר במפגש חברים בקצב ה"סבבה", אלא באירוע שאמור לתקתק לפי לו"ז מסודר.
זה התחיל כבר בשלב ההרשמה, עם מתחרים שדחו את ההרשמה, משום מה, עד לרגע האחרי-אחרון, והמשיך עם מתחרים שלא התייצבו בזמן לאירועים השונים. איחורים אלו, יחד עם תקלות טכניות ואירועים בלתי צפויים – או לפחות כאלו שלא נערכו אליהם – יצרו איחור מתגלגל ששיבש לחלוטין את הלו"ז ביום הראשון. הוסיפו לזה בעיות אבטחה שאפשרו פריצת קהל אל מתחם הפיטס, ואפשר להבין מדוע מתחרים רבים סיימו את היום הראשון עם טעם רע בפה.
צילום: רונן טופלברג
אבל יאמר לזכות מיקי וקרוס קאנטרי, שהם הפיקו לקחים במהירות ויישמו אותם בהצלחה ביום השני. לא שהכל היה מושלם ביום הזה – מסלול העפר שיועד לקטגוריות הראלי רייד והראלי הפך להיות בלתי עביר, מה ששלח את מתחרי הראלי רייד הביתה וחצי תאוותם בידם ואת הסוברואידים למקצה ניחומים על האספלט, וגם הלו"ז עדיין לא תקתק חלק לגמרי (גמר הדריפטים נסחב כמעט עד לחשכה) – אבל העסק עבד כבר יותר טוב. הזרימה בין המקצים השונים הייתה טובה יותר, התקלות היו מועטות יותר, והקהל נוהל בצורה טובה יותר. וחשוב לציין – הקהל ביום הזה נהנה, אפילו מאוד, אם לשפוט לפי כמה צופים שתחקרתי. והיו, אגב, הרבה צופים – המארגנים מדווחים על כ-10,000, אבל גם אם מדובר בהגזמה כמקובל, אין ספק שמדובר באלפים, ולא בודדים. וכשנזכרים שמדובר באירוע שנערך באי-שם, הרחק הרחק ממרכז הארץ, וכרטיס כניסה עלה סכום לא מבוטל, אפשר להבין את גודל ההישג. רק חשבו על היציעים הריקים ברוב משחקי הכדורגל והכדורסל בארץ...
צילום: רונן טופלברג
אז אפשר להסתכל על חצי הכוס הריקה – על המקצים שהתבטלו, על השיבושים בלו"ז, על השליטה הלקויה בקהל ביום הראשון. אפשר להבין את הקשיים – בעיקר את העובדה שהאילוצים השונים דוחפים את המארגנים למצב בלתי אפשרי (כן, לארגן 7 ענפים שונים לתוך אירוע 1 זה בלתי אפשרי במצב הנוכחי). ואפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה – הקהל שנהנה, השיפור ביום השני, והכי חשוב: העובדה שנראה שעניין הספורט המוטורי תופס תנופה, למרות הקשיים והבירוקרטיה.
