ראלי חוצה ישראל 2012 ראלי חוצה ישראל, הידוע גם בשם ראלי חרמון אילת, נולד בכלל במקרה. ב-2004 החליטה יבואנית איסוזו להשיק בארץ את מחליף האיפון, ה-D-MAX באופן מקורי – ושלחה את הטנדר לחצות את הארץ מצפון לדרום, דרך השטח בלבד, ביום אחד כדי להוכיח את יכולתו ואמינותו. הרעיון מצא חן בעיני רבים, וכך קם ונולד ראלי חרמון אילת.
בשנים הראשונות העסק היה פשוט מאוד – מזנקים מתל פאחר שלמרגלות החרמון, ומי שמגיע הכי מהר לאילת, במסלול שהתווה מראש (ועל בסיס שבילים בלבד, כמובן) – הוא המנצח. בלי סיבוכים – זמן הגעה פחות זמן זינוק = זמן כללי. פשוט וקל. אלא שמהר מאוד הבינו המארגנים (שהתחלפו גם הם עם הזמן) שלשלוח כמה עשרות כלי רכב לחצות את גוש חדרה-גדרה דרך שבילים בשיא המהירות זה לא רעיון טוב – יותר מדי אנשים מסתובבים על שביל המוביל, למשל, והמארגנים החליטו – בצדק – לא לחכות שסיפורי ה"כמעטים" שהלכו והתרבו יהפכו לאסון שיגיע לחדשות.
וכך הגיע קטע הקישור הראשון לעולם המרוצים הישראלי – עוצרים את השעון באנדרטת משמר הגבול (בקו חדרה, פחות או יותר) , שם עולים המתחרים על עגלות ומדרימים על הכביש עד מעבר לגוש הבנוי, ושם פורקים מהעגלות, מפעילים שוב את השעון ואודרוב! – לאילת. קצת פחות פשוט, נכון, אבל עדיין מאמץ אפי של מאות קילומטרים רצופים בקצב גבוה. במפתיע – או שלא – האתגר הזה לא הרתיע אנשים, אלא דווקא משך אותם, ובאופן מסורתי חוצה ישראל היה ה"אירוע" בעונת הראלי המקומית. זה ששולף מהמחילות את כל המתחרים הרדומים, שהיו שולפים את הכלי מהמחסן ואת החליפה מהנפתלין, ומתייצבים על קו הזינוק. או אפילו "סתם" אנשים מהשורה שהחליטו לבדוק את יכולותיהם מול האתגר, והתייצבו על קו הזינוק עם כלים לא תחרותיים בעליל. והכל ביחד יצר את הקסם המיוחד של המרוץ הזה.
צילום: ניצן אביבי
אוי, הבירוקרטיהאלא שחוק הספורט המוטורי לא מאפשר קיום מרוץ במתכונת המוכרת של חוצה ישראל. אין שום אפשרות מעשית לאשר מסלול כזה או לפקח עליו במידה הנדרשת והיו רבים – וכותב שורות אילו בינם – שהאמינו שהקיץ הקץ על החוצה. גם כשקיבלתי את ההודעה על קיום המרוץ השנה הייתי סקפטי – "זה לא באמת זה" חשבתי כשראיתי את התכנון. "גם פרשו את זה על יומיים, גם חילקו את זה לארבעה קטעים מדודים וקצרים יחסית... איפה האתגר?". בקיצור – הייתי חייב ללכת לראות איך בדיוק יתקתק השעון החדש, ואם הוא יצליח למלא את נעליו של השעון הישן.
בתפריטדבר אחד לא השתנה – הזינוק הוא עדיין ברמת הגולן (וממש מוקדם בבוקר, לעזאזל!), והסיום הוא עדיין באילת. אבל כמו שהבנתם, הפעם זה לוקח יומיים. ביום הראשון הוגדרו שלושה "ספיישלים" – קטעים בהם נמדד למתחרים זמן: הראשון ברמת הגולן, במסלול מצומת פארן עד לתל סאקי שאורכו 44 ק"מ; השני מסלול מעגלי קצר (15 ק"מ) מגשר אדם דרומה, והשלישי מצומת הלידו (ליד קיבוץ קלי"ה) ועד פאתי ערד, שהיה המסלול המדוד הארוך ביותר במרוץ, ואורכו 104 ק"מ. ביום השני זינקו המתחרים מאזור צומת מנוחה (אחרי שישנו בצופר, לשם הגיעו על עגלות מנקודת הסיום של הקטע השלישי) למסלול מעגלי שאורכו 85 ק"מ, ולאחר מכן המשיכו על ציר המערכת לאילת. לכל קטע הוזנקו המתחרים לפי סדר הסיום של הקטע הקודם, כאשר סדר הזינוק בקטע הראשון נקבע לפי תוצאות פרולוג קצר שנערך מיד לאחר הבדיקות הטכניות, יום לפני המרוץ.
צילום: ניצן אביבי התכנון המקורי דיבר על זינוק בשש בבוקר, אבל הבירוקרטיה של חוק הספורט גררה עיכוב של 45 דקות, מפנה זמן למתחרים ליהנות מהמראה המדהים של רמת הגולן בבוקר חורף שמשי, כשהחרמון המושלג ברקע. החששות מהבוץ הידוע לשמצה של הרמה התפוגגו מעט – כנראה שלא ירד מספיק גשם עדיין – ולמרות הקור השמש זרחה והבטיחה מזג אוויר אידיאלי למרוץ. 44 קילומטרים של שבילי רמה עמדו בפני המתחרים, במגמה כמעט ישרה דרומה. אולם למרות המרחק הקצר ותנאי הקרקע הנוחים יחסית, בסוף הקטע הזה יזכרו כולם מדוע היו המרוצים ברמה – לפני שכל הראלים נדדו דרומה עקב אילוצים שונים – ידועים לשמצה כ"מרוצי המוסכים". סלעים חבויים נגחו אגני שמן, מי השלוליות חדרו לכל חור ושיגעו את מערכות החשמל ובמקרה אחד אף חדרו למנוע וגזרו את קיצו בטרם עת. המקטע הזה גם גרר את שתי הפרישות היחידות מהמרוץ – גל שחם ב-T1 וצוות עידן הגז בטרופיטראק. בטרופיטראק מתבלט מתחרה חדש בקטגוריה, צוות "אלירן סלילה ופיתוח", שקובע את הזמן המהיר ביותר מבין המכוניות, שאיטי בדקה אחת בלבד מהאופנוען המהיר ביותר. לא פחות ממדהים! למרבה הצער, האלטרנטור של צוות אלירן שובק חיים במקצה הזה, ומכאן והלאה הוא ייסע בלי טעינה, כשהוא נאלץ פשוט לנסוע עם מצברים רזרביים ולהחליף מצבר מדי פעם, מה שעלה לו בזמן יקר.
הקטע השני כלל שבילים סלולים ומהירים מאוד על גבעות החול מעל לירדן עצמו, בשטח שמאחורי גדר המערכת, ואז ירידה אל העמק עצמו – עדיין שבילים מהירים, אך מעט מפותלים וחוליים יותר. בתנאים הללו יכלו המתחרים "לתת בגז" כמו שצריך, כשגם המרחק הקצר מוסיף לביטחון כנראה, כששי שמעוני, הצוות המהיר ביותר, עוצר את השעון על פחות מ-10 דקות – קצב ממוצע של יותר מ-90 קמ"ש!
צילום: ניצן אביבי
הקטע השלישי היה שונה לגמרי – 104 ק"מ הם מרחק מכובד בשטח, וכשהשטח הוא שבילים טכניים במדבר יהודה, המרחק הופך להיות מכובד מאוד. הקצב יורד משמעותית – הצוות המהיר ביותר היה צוות פוינטר-ליוגב, עם מהירות ממוצעת של כ-60 קמ"ש, מהירות דומה למהירות הממוצעת שלו ברמת הגולן, (שגם שם היה המהיר ביותר מבין ה-T1). הטרופיטראק נראים סובלים במיוחד בתוואי הזה, ורושמים זמנים איטיים משמעותית משל ה-T1. צוות רוק סוליד, המהיר בחבורת משאיות הגביע, רושם זמן של 2:24 שעות, וזה כבר קרוב ל-40 קמ"ש ממוצעים... גם הזיבאר II של עידו – מפלצת ענקית במשקל שלושה טון עם מנוע של 500 כ"ס – סובל כאן, ובולמי הזעזועים המסכנים (אחד בלבד לכל גלגל ענק, בניגוד לשניים אצל שאר המתחרים בקטגוריה) מאבדים את הצפון מול האתגרים שבשבילי הדרום, והמפלץ נראה מתנדנד על השבילים בחוסר ישע.
היום השניהקטע הרביעי נערך, כאמור, למחרת. אחרי שנת לילה מרעננת לצוותים – וזמן תיקונים לכלים. 85 קילומטרים של שבילי מדבר באזור פתחת הנחלים הגדולים הציעו תערובת של שבילים מהירים בשטח פתוח, עם שבילים שהתפתלו בתוך תוואי הערוצים בין קירות סלע תלולים. ואלה הציגו אתגר ניווט לא קל שעלה לצוותים רבים בדקות יקרות. רז והלל, מצוות פוינטר-ליוגב, יכולים עקרונית לנהוג רגוע – הם מובילים ביותר מ-20 דקות על שי שמעוני, צוות ד.נ. כל גדר, שבמקום השני. אבל כנראה שלא סיפרו להם על המושג "נהיגה טקטית" והם עפים על השבילים כאילו אין מחר, ורק שניות מפרידות בינם לבין הניצחון. הם מסיימים את הקטע ב-1:00:43 – קצב לא פחות ממדהים שמגלם נהיגה וניווט מושלמים. רק האופנוענים מהירים מהם, עם קרב צמוד-צמוד בין יוני לוי, על הסקוורנה, לזיו כרמי, על ק.ט.מ. זיו היה מהיר יותר בסופו של דבר ב-52 שניות, הוא גם היה מעט מהיר יותר בקטע הראשון והשני (18 שניות ו-29 שניות בהתאמה), אבל פער של 3:39 דקות בקטע השלישי הכריע את הכף לטובת יוני בתוצאה הסופית, עם פער של 2 דקות בדיוק בזמן הכולל. המונח "קרב צמוד" מקבל כאן הגדרה חדשה.
צילום: ניצן אביבי אבל הדרמה הגדולה בקטע הזה מתרחשת בקטגורית הטרופיטראק. צוות רוק סוליד מוליך את הקטגוריה בבטחה, לאחר שהפגין קצב טוב ולא סבל מתקלות – אפילו פנצ'ר לא היה להם. כל מה שהם צריכים הוא לטייל ברוגע אל קו הסיום ולאסוף את הגביע. אבל אלו נהגי מרוץ, לא שחקני כדורגל. מאחורי ההגה הם נותנים כל מה שיש – כי בשביל זה הם כאן. אלא שהפעם זה עולה להם במתלה שבור שמשאיר אותם תקועים באמצע שום מקום, ועולה להם בניצחון בקטע, ובכלל. גם הטרופיטראק החדש מבית ברוך טולדנו, בו נוהג דור חסון, סובל משבר – אבל מצליח להגיע לקו הסיום עם היגוי לגלגל הימני בלבד, לאחר שעיגון מוט ההיגוי השמאלי נשבר. מי שלא סובלים הפעם מתקלות, הם צוות 'עיצוב במה', שפורקים את התסכול מתקלות יום האתמול עם נהיגת אטרף מרשימה שמביאה אותם אל הסיום בשעה ושתי דקות. נהיגה שמדגימה מה הרכב הזה יודע לעשות כשהכל עובד כמו שצריך.
ראוי לציון מיוחד גם צוות אראן-חולון מוטורס בקטגוריה T2. הם כנראה חזרו עם בטחון מראלי הבלקנים, בו ניצחו לפני חודשיים, וקבעו פעם אחר פעם זמנים שהיו ממקמים אותם במקום של כבוד בקטגורית ה-T1, למרות רכב נחות משמעותית. הם גם שרדו את המרוץ ללא תקלות או תאונות, וסיימו בזמן כולל שהיה ממקם אותם שלישיים בקטגוריה T1 (או ראשונים בטרופיטראק...), בפער קטן מהמקום השני. יפה מאוד.
המרוץ הזה היה גם הופעת הבכורה של רכבי השטח הקלים המקצועיים – אחרי שהרייזרים כבשו להם מקום של כבוד בסצנת הראלי-רייד המקומית, הגיע השלב הבא – הרייזר 900 החזק בהרבה והארקטיקט ווילדקט בעל הנתונים הדומים. אולם הציפיות כי יתרון הכח המשמעותי והמתלים העדיפים יביאו את הקטגוריה לרמות חדשות התבדתה – המנצח ברייזרים ה"רגילים" קבע זמן טוב יותר מהמקום השני בכלים המקצועיים, כשלא בטוח כמה מפער הזמן מול המקום הראשון במקצועי נובע מהכלי, וכמה מהנהג – יובל שרון – שהפך כבר מזמן לבן בית על המדרגה הגבוהה בפודיום הרייזרים.
צילום: ניצן אביבי 40 צוותים התייצבו לראלי השנה, ירידה משמעותית לעומת שנה שעברה – עניין צפוי בהחלט לאור דרישות הרישוי שהשאירו בחוץ מתחרים פוטנציאליים רבים. אליהם הצטרפו עוד מספר צוותים בקטגורית ה-RAID, שאפשרה גם לאנשים מן הישוב, בלי רשיונות מרוץ להם ולכלי הרכב, לטעום מן החוויה.
רק 248 קילומטרים מדודים היו השנה – וגם זו ירידה משמעותית אבל לעומת שנה שעברה. אבל אל תתנו למספר הזה להטעות אתכם – גם בקטעי הקישור נדרשו הצוותים לנוע בקצב גבוה כדי לעמוד בזמני הגג (ולהשאיר קצת זמן לטיפולים לפני הזינוק הבא), והכל התחבר ליום ארוך ומאסת קילומטרים מתישה, כמוה אי אפשר לפגוש באף מרוץ ראלי אחר בארץ – כך שלמרות הכל, זהו עדיין אתגר השטח האולטימטיבי בישראל.
