ראלי מרתון הבלקן 2012 הסתיים ביום שישי האחרון בעיר החוף איגומניטסה, יוון. הצוותים חזרו ארצה בערב החג, האבק והאדרנלין שקעו והתפוגגו וגם אם אנחנו עדיין מתרגשים, כבר אפשר להסתכל על החוויה שעברנו באלבניה, מקדוניה, בולגריה ויוון, בעיניים מפוכחות ולהסיק מסקנות, גם בנימה אישית. ראשית, זו הייתה חוויה אדירה, בלתי נשכחת. ראלי מרתון הבלקן הוא מירוץ שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים מישראל. אצלנו מקובל להתחרות במדבר, הקפות בצאלים, מקסימום פעם בשנה חוצה-ישראל, ארוך ואינטנסיבי במושגים שלנו. בראלי בלקן עברו צוות פוינטר, צוות אראן וצוות הסיוע מסלולים עם סטייג'ים שמקבילים באורכם המצטבר לראלי חוצה ישראל – אבל מדי יום, במשך שישה ימים. כבר במסיבת העיתונאים שנערכה לפני שיצאנו לראלי, רז והלל דיברו על הציפיות הגבוהות מהם כמי שהתחרו בדקאר וסיימו אותו בהצלחה במיקום מכובד. הם גם סיפרו על מה שמחכה להם, מירוץ הישרדות ארוך בתוואי שטח שמתחרים ישראלים (גם בוגרי הדקאר), לא מורגלים לו – שטח הררי, שבילי יערות צפופים ואיטיים שלא נגמרים. לכך יש להוסיף קשיי ניווט, בוץ וכמובן מתחרים מקומיים שאולי פחות מהירים ואפילו נחותים על הנייר, אבל בפועל הם כרישים מנוסים מאוד בהתנהלות בשטח שכזה, מכירים את השטח והשבילים ובשורה התחתונה – מהירים ועוד איך. אפילו מאוד.
בחניון המלון בטיראנה, אלבניה, רגע לפני התחלת הראלי, משכה המשלחת שלנו הרבה תשומת לב. המכוניות של צוות פוינטר וצוות אראן היו ברמה-שתיים מעל לאלה של המתחרים, תקניות למירוצים עד לבורג האחרון. בעצם, הן היו היחידות שבנויות לפי כל כללי FIA שהגיעו להתחלת הראלי בטיראנה. המארגנים והמתחרים שבאו לראות, לרחרח, ולהכיר אותנו (האמת היא שהם באו לשתות את תה הצמחים המצוין שניצן הביא ודני הכין ללא הפסקה), גם הביעו התפעלות רבה מרמת ההכנה של הצוללת הצהובה ושל הפאג'רו הלבן.

מסגרת מקומית של חובבים, אבל גם לנו יש מה ללמוד ולשאוף
אנחנו לעומת זאת, הופתענו לגלות לא פחות כלי רכב שמוכנים למירוץ שכזה ברמה של חובבים, משהו מהסוג שהיינו רואים בישראל ב"אירועי הניווט הבלתי תחרותיים" של סוף המאה שעברה ותחילת המאה הנוכחית. מכוניות T1 עם בולמי זעזועים סטנדרטיים, מכוניות T2 כמו הטויוטה פראדו האדום מגרמניה והאיווקו מאסיף הכסוף הצרפתי, עם קשת התהפכות סמלית (ללא כלוב), ללא מושבי מירוץ ואפילו ללא רתמות בטיחות. "איך הם יוצאים ככה לראלי של 2,500 ק"מ" תהינו. כשהבטנו על אחד המועמדים הכמעט ודאיים לניצחון – צוות 300 הבולגרי (לאגאדוב וניקולוב), בפאג'רו Q, עם בולמים רגילים, מושבי ספורט מתכווננים וסאנרוף (!), והסבירו לנו שהם אלופי ראלי הבלקן של השנה שעברה, מהירים כמעט ללא תחרות – כמעט וצחקנו. גם המבט הראשון שזרקנו על הטויוטה הבולגרית מס' 302, העלה תהיות – סרנים חיים כבדים, חיזוקים גסים בכל פינה, מנוע דיזל שנשמע כמעט חקלאי. זה רכב קרוס-קאנטרי, לא נראה כמו מכונת ראלי מהירה. ג'יפ עתיק וחבוט שצוותו לא טורח לשטוף אותו כבר כמה שנים כנראה. כאן כבר היה כלוב מלא, אבל כזה שבונים אצלנו בחצר, עבור ג'יפי טיולים. מושבי מירוץ? אל תצחיקו את טריאנוב הנהג ומרינקוב הנווט. להם מספיקים מושבי עור מהוהים שנעקרו מאיזה מכונית בפירוקיה. כאן לפחות טרחו להרכיב רתמות, אבל חליפות מירוץ חסינות אש? בשביל מה? מיותר לציין כי שני הצוותים הללו הגיעו בגפם, ללא גיבוי של צוותי סיוע. את מעט החלפים ואת כלי העבודה שלהם הם סחבו איתם במכוניות המירוץ. מגבהים הידראוליים? מה פתאום, יש הייליפט ואת הגלגלים הרזרביים שלהם הם פיזרו בין צוותי סיוע אחרים, כולל אצלנו.
ואז טודור חריסטוב, המארגן, סיפר לנו שהצוות הזה שנראה כל כך פלאחי ומג'וייף, נחשב לבלתי מנוצח, קוטף בקלות מקומות ראשונים בזה אחר זה בכל ראלי שנערך בארצות הבלקן, עד כדי כך שיש מתחרים שחוששים להגיע לאירועים בהם הוא משתתף. השנה הצוות הזה הגיע לראשונה לראלי מרתון הבלקן כדי לנסות להשלים את סדרת ניצחונותיו – מה שלדאבוננו, גם הצליח לו.
ואיך מכוניות לא תקניות משתתפות בראלי שכזה? ובכן, מסתבר שבאירופה, סצנת הראלי-רייד מורכבת ברובה המוחלט מחובבים, ומכוניות ברמת ההכנה הזו, די מקובלות. בגרמניה לדוגמא, אצל החובבים קיימים טינה עמוקה ותחושת אנטי וזעם כלפי כל מי שקשור איכשהו ל"צרפתים המתנשאים מה-"FIA. לדברי האנזי, בחור חביב שכותב ומצלם ראלי-רייד בינלאומי לפרנסתו ומסתובב במירוצים בכל העולם, התחושה הרווחת בקרב חובבי הראלי-רייד הגרמניים שה-FIA על תקנותיו וכלליו הנוקשים המשתנים חדשות לבקרים, פשוט מרחיק את הספורט הזה מקהל האוהדים והחובבים הגדול והופך אותו לספורט אליטיסטי למיליונרים (מזכיר לנו משהו?). ובכל זאת, אני מקשה, מדובר פה בחיים שלהם. חליפה, כלוב תקני, מושבי מירוץ ורתמות זה בטיחות נטו והעלות, גם אם היא גבוהה, אינה בשמיים. אז למה הם מסתכנים? האנזי הסביר שאלה מכוניות שנוסעות ביומיום על כביש ובמירוץ, אם הם מרגישים שהם מגזימים ומסתכנים, הם פשוט נוסעים לאט יותר. זה הכל. העיקר מבחינתם זה שהם יוכלו להתחרות בלי להתרושש. יש להם הרבה אירועי ראלי-רייד והם יכולים לבחור מביניהם איפה להשתתף ואיפה לא. מי שרוצה לצאת לאירועים בינלאומיים מוכרים – עושה את זה לפי כל הכללים ומשלם. אבל מי שרוצה להישאר במסגרת מקומית של חובבים, יכול לעשות את זה ברמה הבסיסית ובזול. דווקא בכיוון הזה יש לנו מה ללמוד ולמה לשאוף.
ראלי מרתון הבלקן נחשב עדיין לאירוע מקומי והוא אינו חלק מסבב ה-FIA. זה משהו שטודור מעוניין מאוד שיהיה, אם כי ברור לו שאז יצטרך לאמץ את כל כללי ה-FIA כלשונם, מה שאומר שהרבה מאוד מתחרים – כולל האלופים המקומיים, לא יוכלו עוד להשתתף. מצד שני, גם ככה השנה סבל ראלי הבלקן ממיעוט משתתפים. מראה ה-BIVOUAC (שטח הכינוס) הדליל מדי ערב, העלה קצת תהיות לגבי מידת חשיבותו של הראלי הזה וסיכויי ההישרדות שלו עצמו בשנים הבאות. טודור מספר כי בשנים הקודמות היו הרבה יותר משתתפים, אבל השנה המצב הכלכלי הקשה באירופה בכלל ובארצות הבלקן בפרט, נתן את אותותיו. במיוחד בחובבים. כאשר הכלכלה מקרטעת, עלויות המחיה מזנקות (ועימו גם מחיר הדלק שלעיתים גם יקר יותר מאשר בארץ), החובבים שהם אנשים רגילים שעובדים קשה למחייתם, נאלצים לעשות סדרי עדיפויות ולקצץ במה שלא הכרחי – כמו בהשתתפות במירוצים למשל. כאשר רק מעט משתתפים מגיעים לאירוע, כבר אין מה לדבר על רווח כספי כלשהו למארגנים שככל הנראה רק הפסידו כאן המון כסף ולכן מין הסתם גם המנהלות שמסביב לא תמיד דפקו כמו שעון כמובטח. בראיה לאחור, בסה"כ היה בסדר גמור וכמעט אין טענות, בעיקר משום שאנחנו היינו מספיק מאורגנים ודאגנו לעצמנו. אבל לא יזיק למארגנים לרשום לעצמם כמה נקודות לשיפור – בעיקר בכל מה שקשור לסיוע לצוותי עיתונות לבצע את מלאכתם על הצד הטוב ביותר.

הצמיגים סיפרו את הכל
כך או כך, מהרגע שהמירוץ החל, גילו צוותי פוינטר ואראן שכל התחזיות לגבי קשיי השטח והניווט מתממשות, וכי האלופים המקומיים הם לא פראיירים בכלל ובהחלט אגוז קשה לפיצוח. אמנם בעיות הניווט בהן נתקל צוות פוינטר, התגלו אחר כך כמי שנגרמו על ידי חיישן טרה-טריפ שהשתגע וסיפק להלל נתונים שגויים שגרמו לטעויות ולאובדן דקות יקרות רבות, אבל גם המכוניות שלנו, שיש להן יתרון מובהק בתנאים מהירים כמו במדבר למשל, התקשו לממש את פוטנציאל המהירות שלהן. רז ורועי סיפרו על סטייג'ים שלמים שעוברים עליהם בהילוכים שני-שלישי, ואת האמת על קשיי הדרך סיפרו הכי טוב, איך לא – הצמיגים. אנחנו, אנשי צוות הסיוע, שלכולנו ניסיון ג'יפאי רב מאוד, שפשפנו עיניים בתדהמה ובאמת צריך לראות כדי להאמין – איך מישלנים XZL קשוחים וחדשים, כאלה שעוברים את הדקאר כולו בלי בעיה, נמחקים כאן בהרי אלבניה, שבילי מקדוניה ויערות בולגריה, אחרי סטייג' בודד.
צוות פוינטר שהגיע לכאן עם שני סטים של צמיגים במצב רענן, נדהם לגלות שהם פשוט מושמדים בקצב מבהיל. למעלה ממחצית המירוץ עברו עליהם עם צמיגים חלקים וגמורים, עם כמעט אפס אחיזה וירידה מוחשית באפקטיביות ההיגוי והבלימה, מה שמחייב ערנות יתר, וכמובן מאיט את הקצב. כדי להמשיך במירוץ, נזקק צוות פוינטר להשתמש בצמיגים הרזרביים של צוות אראן, שבזכות היתרון העצום שצבר על מתחריו בקטגורית T2 יכול היה להרשות לעצמו לנסוע לאט יותר ולגרום לצמיגים שלו לסבול קצת פחות. הלל סגל, אחד שיש לו "מעט ניסיון" בראלים בינלאומיים, מתאר את ראלי הבלקן כמתאגר והקשה ביותר בו השתתף מעולם. האם הוא ממליץ לצוותים ישראליים נוספים להיענות לאתגר כה קשה? בוודאי ובוודאי. לדבריו, מדובר באימון טוב מאין כמוהו עבור מי שמעוניין להתחרות באירועים בינלאומיים. מצד שני – עבור מי שלא מוכן, הראלי הזה הוא אירוע טראומטי ושובר. שובר את המכוניות ומרסק את האנשים. מי שחושב בכיוון צריך לדאוג להרבה לוגיסטיקה – צוות סיוע מיומן ומצויד, מלאי חלפים גדול, הרבה צמיגים להחלפה והרבה מאד סיבולת וסבלנות. צריך לדעת להתאפק, ללמוד את השטח, לשמור על הרכב – כי בשביל לסיים ראשונים צריך קודם כל לסיים, משהו לא טריוויאלי בכלל כאן.
תודות
כרגיל במירוצים ארוכים כאלה, לצוות הסיוע היה משקל רב וזה יהיה אולי נדוש ודביק אבל בכל זאת מתבקש לספר שוב על אנשים טובים שעוזבים הכל – עסקים, עבודה, משפחות, ילדים ונכדים, ויוצאים להרפתקה כה ארוכה. 12 יום של טלטולים בדרכי הבלקן, וכל זאת ללא תמורה כלשהי. פשוט בהתנדבות, מתוך חברות נטו ואהבת הספורט הנפלא הזה. וכאן המקום להודות לכולם:
ראשית לצוות פוינטר: רז היימן והלל סגל, ולצוות אראן: רועי שפירא ואיתי מולדבסקי – תודה ענקית על החוויה שנתתם לנו ולי באופן אישי. אנשים מברזל עם לב רחב, מלח הארץ, ספורטאים משכמם ומעלה. הגביעים מגיעים לכם בזכות. אלופים אמיתיים.
לאיריס סגל שכמו תמיד תפעלה במיומנות את החמ"ל בארץ, לנשים ולמשפחות של כולם שתומכים ומפרגנים להם הרפתקאה שכזו. לארז בנק מ"וולף תקשורת ויח"צ", עומר פרל וכתבי הרכב בארץ שהעבירו את הדיווחים והחוויות שלנו לכל קהל אוהבי הספורט המוטורי.
ניצן שקל – ראש צוות הסיוע. מארגן ממדרגה ראשונה שתמיד שקט ורגוע, תמיד מוצא פתרונות. גם אם מאולתרים. ניצן דאג לכולנו כאילו היינו אפרוחים שחוסים תחת כנפיו.
ויקו אסולין – המאסטר הטכני. מכונאים טובים אולי לא חסר, אבל מומחים כמו ויקו, עם כל כך הרבה ניסיון – הן בחיים, הן במירוצים והן במכוניות ובכלי רכב בכלל, באמת קשה למצוא. היה מאלף להתבונן מהצד בבן אדם לא צעיר (66) כשהוא מזנק אל מתחת למכוניות, מחליף ציריות במהירות שיא, ממקם ניפלים, גומיות ומאתר תקלות חמקמקות. האיש הזה הוא אוצר בלום של ידע טכני ויכולות להפיח חיים במכונות תקולות. אני מאחל לכל מתחרה מכונאי צמוד כמוהו.
דני פרל – האנרג'ייזר הבלתי נלאה, שהתרוצץ מסביב עם דגל ישראל, צילם ללא הרף, קשר קשרים וממש דיבר אותנו בראלי. דני זה טיפוס מיוחד, אחד שיודע אפילו לפייס שוטר תנועה יווני זועם ולהתחמק מדו"ח שמן, ושמסוגל לשכנע אפילו קירות ואבנים לסייע לו ולשתף עימו פעולה. בזכות קסמיו של דני ויכולתו המופלאה לשכנע אנשים לסייע זה לזה, צוות הטויוטה פראדו T2 הגרמני מס' 309 חזר למירוץ אחרי שכבר חשבו לפרוש. את המקום השני בקטגוריה ואת הגביע שלהם הם חייבים לו ולמאמציו למצוא להם חשמלאי. דני הגיע לראלי עם הרכב שלו מישראל, ולא רק כדי לסייע ככל יכולתו לצוות פוינטר וצוות אראן, אלא גם כדי לבחון לעומק את צירי הראלי ואת האפשרות להגיע לכאן כמתחרה בשנה הבאה בראש קבוצה של מתחרים ישראליים על גבי מיני-באגים מסוג פולריס RZR שתוואי הראלי התגלה כמתאים ביותר עבורם. נהגי ונווטי RZR שרוצים להרחיב אופקים ולהיענות לאתגר? צרו קשר עם דני.
עמיר שר – עמיר, בחור שקט אבל כזה שעושה דברים ומזיז עניינים. מתמצא בנבכי מחשבים, תוכנות, מכשירי ניווט ומצלמות. שנותן יד בעבודות מכונאות וגם מנווט את צוות הסיוע ברוגע, ללא טעויות.
אסן – הנהג הבולגרי שלנו. שקט ומופנם, נהג מוכשר בחסד, וצריך לראות אותו מלהטט מאחורי הגה המרצדס ספרינטר הארוך בקצב בלתי נתפס בכבישים ההרריים כדי להבין. אסן לא הפסיק לצלם את המכוניות שלנו מלמטה, ולא סתם – יש לו בבית פאג'רו קינג קצר בן 10 שהוא מתכוון להכין לראלי. הוא כבר השתתף במירוצים בעבר ומקווה להתייצב גם לראלי הבלקן בשנה הבאה, הפעם כמתחרה מין המניין. הרבה הצלחה.
וכמובן, איך לא – לצוותים הבולגריים מס' 302, טריאנוב ומרינקוב (שזכו במקום הראשון בקטגוריית (T1, ומס' 300 – לגאדוב וניקולוב (שפרשו מעט לפני הסיום): הרבה הערכה על התחרות העיקשת. נהגים תותחים, נווטים מעולים. אנחנו מצדיעים להם.
ספורט מוטורי הוא יקר, ואינו יכול להתקיים ללא נותני החסות הנדיבים וזה גם המקום להודות לכולם: פוינטר, טלפארמה, גילת סאטקום, תנועה, אראן אלקטרוניקה, מוסך אוטוויק, מוסך חולון מוטורס, מ.מ.ס.י, מוסך ליוגב

להתראות בראלי מרתון הבלקן 2013.