דוקאטי דיאבל המילה דוקאטי רק חוצה את המחשבה, וכבר הידיים נשלחות קדימה ולמטה אל הקליפ-אונים הנמוכים, הברכיים מכופפות ללבוש את הרגליות, והגוף כולו מכונס, מרגיש את פעימות הווי-טווין, כשהצוואר נמתח לפנים מנסה לראות משהו מעבר לצבעו האדום העז של המיכל. ערימה של קלישאות? אולי אבל בהחלט מתארת את מה שעובר בראש. וזה ממשיך. סופר-ספורט, מייק היילווד, 851, רוש, 916, פוגי, מונסטר. רק רגע. מה מונסטר? אמרנו קליפ-אונים לא?
במקרה הזה לא. המונסטר לא ממש קשור לשושלת אופנועי ורוכבי הסופרבייק הזו. דוקאטי מונסטר, שהוצג בתחילת שנות ה-90', הציג זן חדש של דוקאטים, והציבור קיבל אותו באהבה. הטווין האיטלקי הכריזמטי בשלדת הצינורות קיבל מראה ערום, שרירי ופורץ דרך. אלו, יחד עם תנוחת הישיבה השפויה, פנו לנתח חדש בקהל הרוכבים. המונסטר הפך ללהיט בין לילה (והשכיח, אני מקווה, את הפלופ שנקרא אינדיאנה) והחזיק ביותר ממחצית המכירות של דוקאטי בעולם.
כמעט 20 שנה אחרי ה"מפלצת", מציגה דוקאטי את ה"שטן". השלב הבא בגישת העירום האגרסיבי אם תרצו. מאוד אגרסיבי – פאוור-קרוזר מהשאול. ארוך, נמוך ועמוס שרירים להתפקע, מנגן כל תו שיש במנגינה כוחנית. מהחיבור הרדיאלי של הקאליפר הקדמי ועד לצמיג ה-240/45 (על ג'אנט 17 אינץ', עוטה פירלי קורסה בפיתוח מיוחד לדגם זה), הלא קונבנציונאלי מאחור, הדיאבל תוקף אותך ויזואלית. רגע עם קימור נעים ושנייה אחר כך עם תפיחה אלימה. יפה זה עניין של טעם, אבל בטוח שהדיאבל, על כתפיו הרחבות, לא ישאיר אף אחד אדיש. לי הוא הזכיר את סרברוס, כלב השמירה של האדס. המיתולוגיה היוונית מספרת שלכלב השאול הענק היו שלושה ראשים וזנב דמוי נחש, הוא היה חביב מאוד למי שנכנס ואלים מאוד למי שניסה לברוח. הדיאבל חולק עימו תכונות רבות לטעמי – ועל כך מיד.
צילום: תומר פדר בכדי להגיע אל מושב הדוקאטי הזה לא צריך לטפס, לא צריך להניף את הרגל גבוה במיוחד, לא צריך להתאמץ. פשוט מאוד לצנוח אל המושב. הרגליות ממוקמות באופן שפוי, הכידון גבוה (ויהיה מעט רחוק לנמוכים). יש מקום לברכיים. נוח. לא סד עינויים שמסדר לך את החוליות מחדש – לא מרגיש שטני במיוחד. גם מעבר על רשימת המלאכים האלקטרונים שמלווים את רוכב הדיאבל לא גורמות לך להרגיש שהוא מנסה להרוג מישהו או לפתות אותו לדבר עבירה.
מבחינת חומרים והרכבה – לא מצאתי תלונות. כל פינה, כל אביזר וכל רכיב מגומרים ומורכבים ברמה הגבוהה ביותר ותורמים מאוד להרגשה המוצקה שמשדר הכלי הזה. אפילו המראות הקטנות והמעוצבות מצליחות להקרין בנאמנות את מה שקורה מאחור. זה שטן זה?
הוא ממשיך לקנות אותך בהבטחה לחיי אושר – הרוכב יכול לבחור מתוך שלוש תוכניות קבועות מראש, אורבן/תיור/ספורט, שמשנות את אופי אספקת הכוח ופעולת בקרת המשיכה לפי הצורך. אם אלו לא מספיקות ניתן לבצע תפירה ידנית לפי רצון הרוכב. יש ABS וגם אותו ניתן לנתק לפי רצון הרוכב. ככלל הדיאבל ליברלי למדי, מתעניין בצרכיך ודעותיך ומאפשר לך לשנות את מאפייניו דרך שני מסכים צבעוניים ואינפורמטיביים. בתמונות לא רואים זאת, אבל הוא מלא פתרונות יצירתיים, כמו רגליות המורכבת וידיות האחיזה שלה שמתקפלים ונעלמים כלא היו. אפילו את המפתח לא צריך להוציא מהכיס, לא בשביל להניע ולא בכדי לנעול את הכידון. ידידותי ונוח כבר אמרתי?
צילום: תומר פדר לרגע כבר חשבתי שאני עומד לשוט על ענן לעבר האופק, ואז התעורר המנוע לחיים. יש שני דברים שאני צריך לספר לך עכשיו, האחד הוא על מקורות המנוע הזה (בדוקאטי 1198) והשני על האגזוז שיבואנית דוקאטי ישראל הרכיבה עליו (טרמניוני קרבוניוני – פתוח לרווחה). 162 כוחות סוס ב-9,500 סל"ד וכמעט 13 קג"מ ב-8000 סל"ד, אבל כרגע הדבר היחידי שאפשר לחשוב עליו זה שתי הבוכנות האדירות ששואבות לתוכן 1198.4 סמ"ק של תערובת ויורקות את תוצרי הבעירה דרך שני הקנים הקצרים והרועשים להחריד. הרעש הזה מטפס בקומות, עובר רחובות וחוצה ק"מ במהירות ה... אה...קול, מרעיד את נוזל השדרה של הרוכב ומהמם אותו עוד לפני ששולב הילוך ראשון (דורש החלטיות, וגם מציאת הניוטרל עדיף שתיעשה לפני שהגעת לעצירה מלאה).
לא חסרים אופנועים חזקים יותר מהדוקאטי הזה וקלים מה-210 ק"ג המוצהרים שלו. אבל יש כאן כמה מרכיבים שמייצרים תאוצה שגם ליטר ספורטיבי מעודכן עם רוכב מיומן יתקשה לעמוד בה. המומנט גבוה וזמין, יחסי ההעברה קצרים, הדיאבל ארוך ונמוך ולפירלי מאחור אין שום בעיה להתמודד עם הכוח הזה (בחסות מערכת בקרת המשיכה). שלב בין כל אלו והדיאבל יתגמל אותך בתאוצה מהעולם הבא. גם אופנועי ספורט חזקים יודעים לצאת מהמקום ככה, אבל אין הרבה רוכבים שיודעים לשמור אותם במקום הזה שנמצא בין הרמת גלגל לא רצונית להחלקת צמיג בזבזנית. הנתון הרשמי מדבר על 2.6 שניות לתאוצה מ-0 ל-100 קמ"ש – והוא מרגיש מאוד, מאוד, אמיתי.
למכונה הזו אין בעיה לשחזר את המופע האור קולי הזה כל יום כל היום, והיא דוחפת חזק יותר ויותר קדימה. אני הרמתי ידיים בכ-240 קמ"ש, אפשר עוד, בטוח, אבל מיגון הרוח החסר מאיים לתלוש אותך מהמקום. ומזל שיש עוד דברים להתרכז בהם. סט התחושות שיודע המנוע הזה לייצר, לדוגמא, מגרגור נעים שהופך נהמה עבת בשר מעל ל-4,000 סל"ד ועד לצרחה של רייסר מעל ל-7,000 סל"ד. הרפה למאית שנייה מהגז והעבר הילוך והדיאבל ממשיך לגמול לך בתאוצה ובסאונד – אם היו כאן עוד כמה הילוכים ומיגון רוח יעיל הוא היה ממשיך להאיץ לנצח. הבלמים (מערכת רדיאלית של ברמבו, ABS של בוש) נוטעים בך את השקט לפעולות מעין אלו. תגובתם מצוינת, פעולתם ליניארית ועוצמתם מצוינת. עוד דובדבן, ווקאלי, היא מערכת בקרת המשיכה, שחותכת את המנוע בזמן איבוד אחיזה ומשמיעה פיצוצי מנתק, מזכיר בסאונד מערכת אנטי-לג של מכונית ראלי. תענוג.
צילום: תומר פדר אם בבקרה עסקינן, היא מציעה שמונה דרגות התערבות ואפשרות מלאה לניתוק. עבורי מדובר בחוויה חדשה לחלוטין. לשים אותה במצב מאולחש ולתת לצמיג האחורי הענק לטייל לרוחב הכביש בידיעה מוחלטת שהיא לא תיתן לדיאבל לקצור אותי. הוא גם לא כל כך מנסה, כי גם עם בקרה מנותקת לחלוטין קל מאוד להרגיש ולשלוט בו בפעולות מעין אלו. מה שכן פוגע ביכולות הקצה שלו הוא מרווח ההטיה המוגבל למדי. לזכות הדיאבל יאמר שהוא שומר על יציבות קטרית מעוררת השתאות גם כשאתה לוחץ אותו חזק ועמוק, והוא לא מאבד משלוותו גם כשמתכת נוגעת באספלט. הוא מרגיש מעט כבד ולפעמים מעורפל מלפנים בתחילת ההטיה (אולי בגלל הצמיג הענק מאחור). כביש משובש יעביר מכות לישבן הרוכב ויכריח אותו לרכך במעט את שיכוך הכיווץ, פעולה זו תפגום בתחושת הגרזן שהדיאבל מייצר אבל תעניק לפחות נוחות נסבלת. עוד תלונה תגיע למושב, רחב ומרופד אך תוקע את הרוכב בתנוחה קבועה ואחרי כ-200 ק"מ החל להציק.
לגיהנוםהדיאבל (163,000 שקלים) מזמין את רוכבו ליהנות מעוצמה, מכלולים ותחושות שהיו מנת חלקם של אופנועי ספורט בלבד. הוא עושה זאת עם תנוחת רכיבה שפויה, עם עיצוב מעורר ועם טונאז' של אופי שהופך את ההתנסות עליו למשהו ייחודי ונדיר בתחום הדו גלגלי. כמו סרברוס, שומר שערי הגיהינום, הוא ידידותי מאוד באופן בוא הוא מקבל אותך אליו מחד ויודע לייצר חוויה אלימה, מתלהמת, רועשת ומלאת רגש מאידך. כזו שלא תשאיר אותך אדיש ותגרום לך לרצות לשהות במגרש המשחקים של השטן מעתה ועד עולם.
