תמונת אילוסטרציההולך רגל שנפגע מרכב ונגרמו לו נזקי גוף, תבע את שתי חברות הביטוח שבהן בוטח הרכב הפוגע (נגה חברה לביטוח ואבנר איגוד לביטוח). אלא שנוכח חשד שהעלתה חקירת המשטרה, כי מי שנהג ברכב בפועל לא היה הנהג שהודה, אלא נוסע נוסף, שרשיון הנהיגה שלו לא היה בתוקף, סירבו המבטחות לפצות את הנפגע, בטענה שמאחר שהרשיון של הנהג הפוגע אינו תקף, אין תחולה לפוליסת הביטוח.

במסגרת תביעה שהגישו הנפגע והוריו כנגד המבטחות, קבע ביהמ"ש המחוזי כי כיוון שלא הוכח מי באמת נהג ברכב, הרי שהקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, קרנית, צריכה לשאת בנטל הפיצוי ולא המבטחות, וקרנית חויבה לפצות את הנפגע ב 700,000 שקל. על כך ערערה קרנית לביהמ"ש העליון.

קרנית טענה, כי מאחר שלרכב הייתה פוליסת ביטוח, הנטל להוכיח כי אין לה תחולה מוטל על המבטחת. לטענתה, המבטחות לא הוכיחו מי באמת נהג ברכב ולא הוכיחו כי לנהג הפוגע לא היה רשיון, שכן מי שהודה בפני המשטרה בנהיגה הוא בעל רשיון תקף.

המבטחות חזרו על טענתן, כי מי שנהג ברכב בפועל היה הנוסע הנוסף, שרשיונו לא היה תקף, והוסיפו בין היתר, כי בכל מקרה הנטל להוכיח את זהות הנהג מוטל על קרנית, והיא לא הוכיחה זאת.

השופט עמית קיבל את הערעור של קרנית, לאחר שקבע כי לא חייבים להחליט מי נהג ברכב בפועל, וכי בכל מקרה, על נטל ההוכחה בדבר זהות הנהג ותחולת הפוליסה מוטל על המבטחות, שלא עמדו בו.
גם אם זהות הנהג אינה ידועה, כך נקבע, מרגע שברור שמדובר בתאונת דרכים והרכב הפוגע היה מבוטח, לא ניתן 'לדלג' אוטומטית לכיס של קרנית, שנועדה להוות רשת בטחון לנפגע שלא יכול להיפרע מחברת הביטוח.

נפסק, כי קרנית הוקמה בעיקר למצבים בהם מדובר בתאונת פגע וברח או שהנפגע לא מסוגל לזהות את הנהג ולא ניתן להתחקות אחר המבטחת. משכך, מקום בו אין ספק מיהן המבטחות והספק נוגע רק לזהות הנהג, אין הצדקה שקרנית תהיה מעורבת.

לבסוף, ולאחר שהנפגע והוריו הסכימו להפחית את סכום הפיצוי, הורה השופט למבטחות לשלם להם 350,000 שקל.
לאתר המשפט הישראלי פסק דין