תחרות הסיפורים השנתית הראשונה, רוחות מסע, שהוכרזה על שמו של טל שביט, הסתיימה. הזוכה, דדי פלינט, משתף אותנו בסיפור המסע שלו, שהחל אי-שם בחלקה הדרומי של צרפת והסתיים במפגש מפתיע בהולנד.

הוא לא הרגיש טוב
הכביש לא הורגש כלל. הוא נח על הגבעות ברכות, חובק אותן, נע ביניהן. הפיג'ו, ששכרנו לפני כמעט שבוע בשדה התעופה במרסיי, עקבה אחר פיתוליו באדיקות, בצייתנות, מנסה שוב ושוב לגלותו. עננים רכים ליוו אותנו מלמעלה, ללא תנועה. רוח חמימה חדרה מבעד לחלון הפתוח וטיילה בין המושבים, מביאה עימה ריחות של כפר. שטיחים של ירוק כיסו את האדמה, פרות חומות ליחכו דשא, בתי איכרים עמדו שם, אפורים וחסרי חן, היכן שהונחו. אופנוע מהיר עקף אותנו ומיד אחריו, מכונית, ועוד אחת. חלפו ונעלמו. ועוד אחת.
רוחות מסע – הזוכה:
צילום: דדי פלינט

במרחק, כמו גרגר אבק בעין, הופיעה פתאום, משום מקום, באופק, נקודה שחורה. ככל שהתקרבנו הנקודה גדלה, לבשה צורה, התבררה.
"האט" אמרה אשתי, "האט!"
האטנו.
במרכז הכביש, ממש מולנו, התרוצצה אישה, מנופפת בידיה בפראות, בייאוש. עצרנו שם, במקום. ראשה נדחק בחלון, פרוע. "דו יו ספיק אנגליש?" היא שאלה, כמעט בתחינה."כן", אמרנו, "מה קרה?". "בעלי", היא אומרת , "בעלי, הוא לא הרגיש טוב". היא שתקה לרגע, בלעה את הרוק, עצרה את הרעידה בשפה. "אני לא יודעת מה לעשות, אני חושבת שהוא...". המילים נבלעו לה בפה.

יצאנו מהרכב, לא ממש מבינים, לא ממש בטוחים שיש בכוחנו לעזור. לצד הכביש, נטוי מעט, גלגליו הימניים על האדמה, חנה קרוואן נגרר. האישה עמדה, חסרת אונים, ליד הדופן האחורית. "הוא לא הרגיש טוב, הוא רצה לשכב", היא אמרה. "אז עצרנו בצד, והוצאנו את המיטה המתקפלת". האנגלית שלה הייתה מצוינת אבל ניתן היה להבחין בשמץ של מבטא זר. "ועזרתי לו לשכב, ועכשיו, אני לא יודעת, אני חוששת ש... הוא לא זז, אתה מוכן לגשת אליו? לבדוק?"

הקרוואן לא היה ארוך. על החלון הבודד היו פרושים שני וילונות לבנים, שלא אפשרו הצצה פנימה. הקרוואן היה רתוק לוולוו ישנה, משנות ה-60, מאופקת, מעוררת כבוד. גופה היה שלם, ללא קמטים או פגיעות, אבל צבעה החום כבר דהה כמעט לחלוטין.

לפני המכונית, על גבי מיטת שדה מתקפלת, שכב במנוחה איש ארוך, עיניו הכחולות פקוחות, שער שיבה מלא מעטר את ראשו. לא היה צורך לבדוק. האיש היה מת. היא ידעה, אין ספק שהיא ידעה. חיפשתי דופק. לא היה.

בצעדים כבדים חזרתי לעברה. לא אמרתי דבר. היא פנתה לאחור, ראשה מורכן. אשתי חיבקה אותה בכתפה, פסעה איתה בקצב שלה, לשום מקום. (שוב התאהבתי בה, באשתי). המשכתי להביט בהן. ראשה של האישה היה עכשיו מונח על כתפה של אשתי וגבה רעד מדי פעם בפרץ קצר של התייפחות.

הלכתי להזעיק עזרה. במרחק קצר מאתנו, במורד הכביש, ניצבה עמדה אדומה ועליה האותיות S.O.S וסימון של שפופרת טלפון. לחצתי על הכפתור הבודד והמתנתי. "ווי?", שאל אותי הרמקול. בצרפתית הרצוצה שלי ניסיתי לתאר את הבעיה. היה חשוב לי שיבינו שאין זו תאונה, שלא היה פה מקרה של רצח. "תמתין", ציווה הקול, "נשלח רופא".

חזרתי אליהן. שתי נשים גבוהות, חבוקות. האחת צעירה, בג'ינס וחולצה אופנתית. השנייה רזה, אצילית, שיערה לבן לבן, לבושה שמלה בהירה בפרחי תכלת ועל רגליה סנדלים נמוכים.
הם הולנדים, מסתבר. הם שהו בימים האחרונים בחניון קרוואנים סמוך וטיילו בסביבה. הבוקר יצאו משם. "שאלתי את הרופא באמסטרדם:", היא סיפרה, "מותר לנו לנסוע, במצבו?". הרופא לא מצא סיבה לעצור אותם. "אם הוא רוצה, שייסע". "ונסענו", היא בכתה, "נסיעה אחרונה, אמרתי לו, הנסיעה האחרונה שלנו". שטף הדיבור שלה פסק לשנייה. "נסיעה אחרונה, אכן".

יאוש
מערוץ הנחל שלמרגלות הגבעה טיפסה בנחישות אישה; חצאית שחורה, נעליים שחורות עם עקב קטן מוצק ותיק של רופא. חיכינו לה. מאיפה היא באה?
היא בדקה את האיש השוכב. אחר כך, בתנועות מיומנות הוציאה כלים מהתיק וניסתה להנשים אותו. מה? החייאה? באמת! זה לא נמשך הרבה זמן. היא קפצה את שפתיה בהבעה של השתתפות בצער. היא משכה מהתיק טופס וסימנה לי להתקרב.

ניידת כחולה, קופסתית, עצרה בדממה על ידנו. שני שוטרים, הנהג וזה שלידו, יצאו ממנה. הם הכירו את הרופאה ובירכו אותה לשלום. לאחר שהחליפו כמה מילים איתה, הם פנו לאישה, שעמדה שם, יחד עם אשתי. "בן כמה הוא היה?" הם שאלו. היא לא ידעה צרפתית.
"תגיד לה", הם אמרו ואני תרגמתי, "תגיד לה שקראנו לאמבולנס. הוא יבוא עוד מעט וייקח את הבעל". היא הנהנה בראשה אך לא נראה היה שהיא מקשיבה.
"מה איתך?", הם שאלו אותה. ההתעניינות שלהם הייתה כנה.
"מה?"
"מה את הולכת לעשות?"
"אני אלך איתו"
"והרכב?"
הייאוש שלה גבר. "אני לא נוהגת", היא מלמלה, "זה רק הוא".
הבהלה שלה הלכה וגברה. ניכר היה שהמצב החדש, הבלתי צפוי, מתחיל לחדור לתודעתה.
"את מכירה כאן מישהו, יש לך משפחה?"
"הבנים שלי בבית, בהולנד"
השוטרים הביטו זה בזה, כמחפשים מוצא.
"אני יכולה לחזור לחניון הקרוואנים, אולי". שבב תקווה היה בקולה. "התיידדנו שם עם כמה משפחות..."
שני השוטרים שוחחו ביניהם בלחש.
"אני", אמר לי השוטר היותר בכיר, "אקח את הרכב שלה לחניון. החבר שלי פה ינהג בניידת ויחזיר אותי משם"."תגיד לה, שלא תדאג."
אמרתי לה.
הם ביקשו את הדרכון שלה והתחילו למלא טפסים.
הרופאה, שידעה מעט אנגלית, שוחחה עם האישה.
היא היתה בידיים טובות.

טיפות מלאות
לא רצינו שיזמנו אותנו לתחנה, לחקירה. היינו בטיול.
נפרדנו מהאישה. לא לקחנו פרטים. לא השארנו פרטים. נסענו.
השעה הייתה כבר שעת ערביים. אויר צונן החל חודר מבד לחלון. העננים התלכדו והתקדרו. הפרות כבר נאספו. מהארובות שעל בתי האיכרים עלה עשן אפור. כשהגענו למלון כבר החלו השמיים לדמוע. טיפות כבדות, מלאות, חסרות חוש קצב.

כשהתחילה הסערה, כבר היינו במיטה, מכוסים בשמיכה הקלה, מכורבלים זה בזו. מטח של גשם סוער, אלים ורועם, כאילו נתן את האות. המטען שהצטבר בנו הוצת בין רגע, כאילו פגע בו ברק, ועוצמתו, כמו בתגובת שרשרת, סחפה אותנו עד לפורקן.
רוחות מסע – הזוכה:
צילום: דדי פלינט

טיול אחרון באירופה
במועדון המכוניות הישנות באוטרכט, הולנד, עמדו כבר המקדימים ליד הבר כשכוסות בירה בידיהם. ברחבה בחוץ חנו זו לצד זו בין השאר סיטרואן DS 1950 שחורה שנראתה כאילו לפני רגע יצא ממנה שר בממשלת צרפת, טריומף גלוריה סאות'רן קרוס לבנה וספורטיבית, ו-MG-B V8 Roadster בצבע ירוק זית מתכתי. ליד חלק מהמכוניות עמדו בעליהן הגאים וניהלו שיחות ערות על מנועים ועל חלקי חילוף והעלו זיכרונות. לאט לאט נכנסו כולם. ריח המקטרות התערבב באדי האלכוהול. נשיא המועדון ניגש למיקרופון וביקש תשומת לב. הוא קרא לרודולף ואן דר ואלט לספר סיפור מסע.
ואן דר ואלט, גבוה, עיניו תכולות מימיות ושערו צהוב פתח ואמר:
"בתחילת שנות ה-50, לאבא שלי היתה וולוו אמאזון, שמאוחר יותר קראו לה סדרה 120. אבא שלי שמר עליה היטב, הוא ביצע לבד את כל הטיפולים, הוא אף פעם לא הניח למכונאי במוסך לטפל בה. הוא שמר עליה מכל משמר. כשאמא רצתה ללמוד נהיגה הוא מצא תירוצים שונים למנוע זאת ממנה. לאמיתו של דבר הוא חשש, הוא לא רצה שהיא תנהג בוולוו היקרה שלו.
ואני חייב לספר לכם את הסיפור הבא: בשנת 1972, הוא כבר לא היה איש צעיר, והיה כנראה גם חולה, יצאו הוא ואמא לטיול אחרון באירופה...".