המחנה ב Iquique
יום שלישי, 10.1.2012, סטייג' התשיעיאתמול כששמעתי את הלל בטלפון, מייד בגמר הסטייג', הוא נשמע "קרוע" לחלוטין. הוא אמר שהקושי של המסלול היה בלתי אנושי ושלושתם (הרכב, רז והלל) עבדו על קצה גבול היכולות שלהם. ביקשתי שיתקשר שוב כשהם יגיעו למחנה. בכל זאת עוד כ-250 ק"מ נסיעה עד למחנה, אחרי היום האיום הזה. רק אחרי שידעתי שהם הגיעו, שטפו את הפנים והולכים לטפל ברכב, יכולתי לסגור את היום.
הבוקר הם נשמעו רעננים ושמחים, כאילו אין לפניהם עוד יום של 566 ק"מ (12 ק"מ קישור + 557 ק"מ ספיישל). אחה"צ נכנסתי לעמדה הקבועה, פתחתי את האינטרנט וחיכיתי להזנקה. הם הוזנקו לספיישל בשעה 15:30 (שלנו) ומאז עשו דרכם בשקט ובבטחה מנקודה לנקודה, כשהם שומרים על קצב קבוע. נראה שהכל הולך בסדר גמור, אבל פרטים נדע רק בטלפון של סוף היום.
21:35, הלל מתקשר. הוא מספר שהם בנסיעה בקטע הקישור המפריד בין החלק הראשון של הספיישל (WP1-7) לבין חלקו השני (WP8-10). הוא נשמע מצויין (אולי זה סימן שעד עכשיו הלך טוב...). הלל מבקש לדעת את המיקום בגמר החלק הראשון: אני אומרת לו: 31 בספיישל ו-32 באוברול – כמובן שהכל עדיין לא סופי. המדידות לא הסתיימו.
צילום: טל זהר
אני שולחת sms לבני המשפחות ולטל למסור ד"ש. טל משגר לי תשובה: "יופי. אנחנו אחריהם. מעולה". סימסתי לו, לטל, שיזהר לא לעקוף אותם...!!! עברו עוד מספר דקות והלל מודיע שהם בנקודה 8 מחכים להזנקה שלהם בעוד כ-10 דקות. איזה יופי הוא נשמע במצב רוח מעולה. טוב, נו.. בסה"כ 7 שעות של נסיעה בתוך מכונת כביסה בשלב הסחיטה... עוד כשעתיים נוספות... והיום נגמר.
אבל הנה, תוך כדי הכתיבה אני מרימה את הראש ונוכחת ש'נרדמתי בשמירה' והם כבר הוזנקו וגם עברו את נקודה 9. אני מחכה לסיום, לשמוע איך עבר הסטייג', מה שלומם ומה שלום הצוללת... (אגב לאלו ששאלו ולאלו שרצו לשאול: לרכב קוראים הצוללת הצהובה, על שום צבעו, השקט האופייני לו והיכולות המופלאות שלו).
אני מעיפה מבט על מסך המחשב ובוחנת את התוצאות של המתחרים שסיימו. עד עכשיו סיימו 23, חישוב מהיר ואני מגיעה למסקנה שבעוד כ- 45 דקות רז והלל מסיימים. אני מתפנה לכתוב כמה מיילים ולענות על אלו שהגיעו במהלך אחה"צ והערב ועדיין לא הספקתי.
23:50, זהו זה. סיימו. מקום 30 בסטייג' ומקום 30 באוברול (עדיין לא סופי). אני מחכה לטלפון של הלל. נשמע מה קורה, נעביר לדף ונסיים את היום.
00:25, הלל מתקשר. הוא רץ להתקלח מייד כשהם "נחתו" במחנה ועכשיו הוא ורז בדרך לחדר האוכל לאכול משהו לפני שמתחילים לעבוד.
אז איך עבר היום ומה שלום הרכב? אני שואלת. ובכן, לדברי הלל: "היום עבר בסדר: נשבר בולם אחורי, אז אני כבר אחליף את ארבעתם. גם נשברו שתי מניפות של הרדיאטורים". הלל שנשמע מאוד שמח, ממשיך ואומר לי: "ואת יודעת מה הכי שמח היום? הכי שמח שזה נגמר...!".
צילום: טל זהר
הלל ממשיך ומספר לי שיש במחנה יהודיה ברזילאית שאחראית על מכשירי ה-GPS. היות והיום הוא קצת התגעגע והרגיש שהוא צריך חיבוק, הוא הלך אליה ואמר לה שהוא מרגיש שהוא חייב חיבוק, אם היא יכולה, בבקשה, לחבק אותו... לשמחתו היא הסכימה וחיבקה אותו וזה מאד עזר לו. איזה יופי. אני שמחה שהסתדר לו לקבל חיבוק, גם כשהוא כל כך רחוק. אני רושמת לפני להודות לה.
הלל ממשיך ומתאר את הדיונה האחרונה שהם עברו לפני שהגיעו למחנה. הוא מתאר דיונה ענקית בגובה של 400 מ' והוא מספר שהם ירדו אותה במהירות שהלכה וגברה: 80 קמ"ש, 90 קמ"ש, 100, 120... והתחושה: כאילו יושבים בקוקפיט של מטוס ומתקרבים לנחיתה...
ועכשיו הוא עומד במחנה, מסתכל אל הדיונה הענקית הזאת, רואה את הרכבים המגיעים ונפעם. הוא לא מפסיק להתפעל ולתאר את המראה העצום הזה בכיוון מזרח. ואז הוא פונה למערב ומתאר את האוקיאנוס השקט הפרוס לרגלי המחנה...
נגמר עוד יום. הלל הלך לטפל ברכב, רז הלך לטפל במנהלה (תדריכים וכד') ואני הולכת לישון.
לילה טוב חברים ולהשתמע מחר.
איריס
