הנתונים הם חד משמעיים ומאירי עיניים כמו אור אדום מזרקור. נהגות נוהגות להתעלם מהאור האדום ברמזור: לא כולן ולא תמיד, אבל כן, הרבה יותר מנהגים גברים. תוצאות הבדיקה שלנו מראות על הבדלים ריאליים של כפליים ויותר. זאת ועוד: היכן שהמספרים המוחלטים היו דומים, והשקלול נערך לפי הכמות היחסית של נהגים לעומת נהגות, הרי שמספר המקרים היותר מסוכנים היה גדול יותר בקרב הנשים גם בהשוואה פשוטה וישירה. ניתוח ראשוני של נתוני המשטרה אף מורה על כך שנשים פחות אדיבות, לכאורה יותר מסוכנות, גם בתחומי התנהגות נוספים כמו מתן זכות קדימה והיענות לתמרור עצור. מפתיע אותך? אולי לא. לא את מי שרגיל לנסוע או ללכת שעות רבות ברחובות העיר. ובמיוחד לא את מי שרוכב על דו גלגלי, כמוני, כי כמעט בכל רמזור אהיה על קו העצירה, ממתין לאור ירוק – וצופה במתרחש: ברוב המקרים של מעבר גבולי ב"סוף הירוק", על סף האור הצהוב בכיוון שלי, תהיה זו נהגת שתמהר לחצות ממש ברגע האחרון. במקרים רבים, כך סברתי, יותר נהגות גם חוצות כאשר מולן כבר "אדום בהיר", כלומר נכנסת לצומת כאשר הצהוב "שלהן" כבר מתחלף... ובמקרים אחרים, אומנם פחות רבים אך בהחלט רבים מדי, הבנתי שיותר נשים חוצות צמתים בתוך אדום כהה.
להתרשמויות הללו, כך התברר עוד, שותפים נהגים (ונהגות) לא מעטים, בעיקר רוכבי אופנועים וקטנועים שיוצרים את קבוצת הסיכון הגדולה ביותר בתוך הצמתים העירוניים. הסיבה לכך, בהיבט של הציות לרמזורים, היא שרכב דו גלגלי עשוי לעיתים קרובות להיכנס לצומת "תוך כדי תנועה", כלומר להאיץ מייד בהתחלף הרמזור שלו – ואז הוא עלול להיפגע מהמכונית שזה עתה "איחרה" לחצות כראוי ועברה מול האור האדום בכיוון שלה. רוכבים מיומנים נזהרים מאוד במצבים אלה, אבל כל צומת עלול להיות זירה, גם עבורם, של נסיבות לתאונה קשה בלתי נמנעת. החשש הגדול שלהם הוא במעבר צומת "ירוק" למרחוק, אך כזה שלא ניתן להבחין בו האם מגיע רכב כלשהו מימין או משמאל. אם מכונית חוצה צומת באור "אדום כהה" התוצאה תהיה קשה ברכב שנפגע בדופן – ואולי אנושה לקטנוע חסר המגן שהוכה מהצד.
כניסה אסורה לצומת אינה מסוכנת רק לכלי רכב תמימים שמבחינתם נוסעים נכון וחוקי. הולכי רגל שממהרים לחצות את הכביש באור הירוק שלהם, עלולים שלא להבחין במכונית שזה עתה ממהרת לחצות באדום, בכוונה תחילה או "סתם" בטעות. הסיכון האחרון שאתייחס אליו בהקדמה זו הוא דווקא הסכנה הנשקפת ליושבים במכונית ה"עבריינית": גם מכך מתעלמים הנהג או הנהגת שמאוד ממהרים לדרכם, וזאת התעלמות קיצונית שמומחשת לעיתים קרובות במכוניות שחוצות מול רמזור אדום כאשר בתוכן ילד קט או תינוקת. מול תופעות קטלניות-בכוח אלו הופך המטרד הגדול שיוצרים העבריינים-באדום, סתימת צמתים בעת עומסי תנועה גבוהים, לתופעת לוואי מעצבנת ותו-לא.
צילום: מנהל
תוצאות ונתונים
התצפיות נערכו בצמתים שונים בעיר ת"א, בשעות הבוקר או אחר הצהריים. המסקנה מבדיקות מקדימות קצרות הייתה שמעברים באדום מתרחשים ב"כמויות סטטיסטיות" רק בתנאים של גודש תנועה גבוה. בתכנון מראש שולבו אמצעי צילום וידיאו וסטילס, כדי להשיג גיבוי לרישומים העיקריים בכתב. כל טבלת תוצאות חולקה לחמש עמודות:
"גבר אדום בהיר", "אישה אדום בהיר" – סימוני הנהגים והנהגות שלא הספיקו לעבור בטרם התחלף האור הירוק/צהוב לאדום כך שהתנועה הצולבת כבר החלה לנוע (כאמור מקודם, כניסות אדומות בהירות לצמתים תפוסים, פקוקים לגמרי, לא נספרו מאחר שמרכיב ההטרדה של טעות או חוצפה כאלו רב בהרבה מגורם הסיכון);
"גבר אדום כהה", "אשה אדום כהה" – סימוני הנהגים והנהגות שחדרו לצומת שכבר היה בו, מבחינתם, אדום כהה (בעמודה זו לא נספרה כל מכונית עבריינית שנסעה בעקבות החוצה באדום, בגלל הנחת תום לב מוחלט – הנחה שייתכן מאוד שהיא שגויה, כך גיליתי בשלב מאוחר יותר);
"ירוקים להתאדמות" היא העמודה האחרונה, המציינת את מס חלופי הרמזור בין אירוע אחד לאירוע שני;
למרבה הפלא ושוב בניגוד ברור להנחות מוקדמות, חלף זמן קצר מאוד בין מכונית עבריינית אחת לאחרת. הממוצע, בהערכה גסה, הוא בין 2 ל-3 מופעי רמזור בלבד בין עוון לחטא. תאונות, אגב לא אירעו במהלך התצפיות, פרט התומך בתזה עתיקה – שטרם הופרכה – שאין נמצא שום קשר בין מספר העברות לכמות התאונות. העברה החמורה ביותר שנצפתה בוצעה בידי (או ברגלי) רוכבת אופניים שצלחה צומת אדום כהה ומייד גרמה לשתי מכוניות (שתי מכוניות למזלה הרב) בלימת חירום איטית אך קולנית להחריד.
שני צמתים בלבד יכולים להמחיש את עיקר התופעה. בצומת שיינקין/אחד העם נספרו 14 מעבירים אדומים בסך הכל, בחלוקה שווה למדי בין המינים: 5 נהגים ב"אדום בהיר" ושניים ב"אדום כהה", 4 נהגות עברו שם ב"אדום בהיר" ו–3 ב"אדום כהה".המדידה נערכה במשך 45 דק', כלומר "אדום" בכל 3 דק'. במקרה זה בוצעה התצפית רק בנתיב אחד: בפרק זמן זה עברו בו 225 מכוניות, ביחס של נהגת אחת לכל 3 נהגים. המסקנה הישירה מתצפית זו הייתה שנשים עוברות יותר באדום מגברים בשיעור של לפחות פי 3. בגלל מגבלות טכניות לא כומתו מכוניות עם ילדים ובלעדיהם, אבל ניתן היה להתרשם חד-משמעית שהגברים נוהגים ברובם לבד ואילו הנשים עפ"ר מסיעות עימן ילד או שניים.
בצומת אבן גבירול/פרישמן עברו באותו פרק זמן יותר מ-700 מכוניות, וכאן עלה היחס נהגים/נהגות לכמעט אחד לארבע. סך העבריינים היה גבוה יותר הפעם, 20 מול 16; אבל כאן הייתה תוצאה יותר מעניינת בהשוואה של חומרת המעבר באדום; כמות הגברים שעברה ב"בהיר" הייתה כפולה מכמות הנשים (7:16) – אך מחצית ממנה במעבר ב"כהה". המסקנה המסכמת בצומת זה היתה, כמקודם, שנהגות עוברות יותר באדום עם שוני בסדר גודל של יותר מפי-3. כל 80 שניות, בממוצע, נרשם אירוע, כמעט בכל מופע שני ברמזור. היחס בין סך העברות הרשומות לכמות מכוניות היה דומה למדי לאתר הקודם. גם כאן נוצר הרושם שנשים מסיעות יותר מגברים, במיוחד ילדים ותינוקות (חגורים ומרוסנים היטב, כך לרוב).
צילום: מנהל
יש להדגיש שבשני מקרים לדוגמא אלה עברו בצמתים יותר גברים מנשים בשיעור ממוצע של יותר מאחד-לשלוש (יחס זה ירד לפעמים לכפליים "בלבד",לעיתים עלה עד פי-5). גם אם נערוך את השקלול המתבקש לפי נתוני כלל נוהגים בישראל, נמצא עדיין את אותו הבדל יחסי מובהק בין העוברות לעוברים ברמזור אדום (נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים על מיליון ושש מאות אלף נהגים לעומת 990 אלף נהגות; די בזה כדי להוכיח את ההבדל היחסי הנ"ל, גם ללא הוספת הפרמטר של תוספת הקילומטראז' ל"צד" של הגברים. תוספת זו מסבירה, אגב, את ההבדל היחסי בכמויות הנהגים והנהגות כפי שנצפו לבין היחס בין בעלי הרשיונות לפי נתוני הלשכה).
תאונות וטענות
בנתוני משטרת ישראל לגבי סיבות עיקריות לתאונות לפי אוכלוסיות נהגים – יש כמה ממצאים מעניינים הראויים להיכלל באותו מחקר כמו "הנטייה הנשית" לעבור באדום. המסמך המשטרתי המובא כאן מלמד על:
א. הבדלים קטנים לרעת הגברים בשמירת רווח, ביצוע פניה, שמירה על הימין ועל הנתיב, ציות לרמזור ולמהירות המותרת, ויש לשים לב שסיבות אלו מתייחסות עפ"ר לכביש הפתוח ופחות לנהיגה עירונית;
ב. הבדלים קטנים לרעת הנשים במתן זכות קדימה למכוניות ולהולכי רגל;
ג. הבדל גדול לרעת הנשים, כמעט כפליים, ברמת הציות לתמרור זכות קדימה והבדל גדול ברמת הציות לתמרור "עצור".
שים לב שמדובר כאן ב"סיבות עיקריות לתאונות" ולא בכל העבירות, משטרת ישראל עוסקת כמעט בלבדית בתאונות עם נפגעים, החמורות יותר מחוץ לעיר, כך שאפילו נתון "הציות לרמזור" – המופיע כאן לרעת הנהגים, לכאורה – עשוי לתמוך בנתוני התצפיות של התחקיר.
תגובות ותלונות:
עם סיום התחקיר הקט הזה נעשה ניסיון גדול לקבל תגובות והערות, מכל המינים, לגבי השורה התחתונה של הממצאים.
פרופסור מפורסם/ת מהאקדמיה קיבל/ה את הממצאים אך ניאות/ה בעילום שם "להודות" בהבדלים ההתנהגותיים ברורים בין נהגים ונהגות. פמיניסטית ידועה לא השיבה שיחה אחרי שהוקלט במשיבון שלה במה מדובר. אבל היו גם אחרים שלפחות ניסו. ביניהם היתה גם פרופ' דפנה יזרעאלי, המתמחה בלימודי מיגדר (ג'נדר; הבדלים בין אוכלוסיות מוגדרות, עפ"ר גברים ונשים) באוניברסיטת בר אילן. היא סיפרה על כמה תכונות שונות המאפיינות נהגים ונהגות, אך הנתונים של התחקיר הפתיעו אותה בעליל – והיא לא יכלה להציע אפילו הסבר ראשוני לתופעה.
צילום: מנהל
מרטין ון קרפלד, פרופסור עתיר מוניטין להיסטוריה צבאית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מתמחה בשנים האחרונות דווקא בפמיניזם ומסיים עתה את ספרו השני בנושא טעון זה. שם הקורס שהועבר באקדמיה היה "הפימיניזם ושברו". פרופ' ון קרפלד סיפר על מחקר שנערך לא מכבר באוסטרליה "...נשים צעירות הולכות ונעשות יותר ויותר חוצפניות ותוקפניות בנהיגה... הפער בינן לבין הגברים הולך וקטן" לדעתו יש סיבה להניח ש"נשים מקבלות יחס מועדף ממערכת האכיפה, כולל המשטרה, כך שייתכן כי הנתונים האמיתיים חמורים עוד יותר מהמתפרסם בסטטיסטיקה הרשמית". ייתכן גם, לחילופין, שהן מבצעות יותר עבירות בגלל שהן פחות חוששות ממערכת האכיפה. אחרי שהמשכנו לשוחח על נהגות מירוצים (דווקא הספורט המוטורי, אם לא ידעת, הוא היחיד שאינו מבדיל בין גברים לנשים), גם הגענו לפרויד ושות', אך עדיין לא נגענו בהסבר סביר כלשהו.
את ההסבר הזה ניסתה לספק שוש גולדשטיין, מורה ראשית של מורים לנהיגה עם כמה התמחויות מקצועיות עד מאוד. היא אפילו ערכה סימפוזיון קצר עם עמיתיה המנוסים להוראת הנהיגה. לדבריה, הסיבה לעבירות אלו בעיר היא "עודף לחץ: הנשים יותר ממהרות מגברים, הן יותר עמוסות בגלל העבודה והילדים גם יחד – אחת התוצאות של הפמיניזם – והן אינן יודעות לתכנן כראוי את סדר היום שלהן". למיטב ניסיונה, אותן נהגות עצמאיות לא מכירות את מגבלות המכונית ואת בעיות התנועה העירונית. "נהגות חוששות יותר מבלימת חירום ולא אוהבות לעצור בגלל הצורך לזנק שוב... ולכן נמנעות מעצירה גם היכן שחובה לעצור; הג'יפים הגדולים והאופנתיים מקשים עליהן עוד יותר, והן אינן חוששות משגיאות כי הגברים – הרוב בכביש – תמיד סולחים להן". שתי האבחנות האחרונות מפתיעות עוד יותר, בגלל הניסיון המקצועי הנדיר של שוש גולדשטיין: "נשים נוהגות ומתנהגות בחוסר נימוס ברור, ואם אני שומעת צופר עצבני מאחורי – הוא יהיה ברוב המקרים "היא"; גם מדהים לראות שאמהות לוקחות סיכונים ליד ההגה גם כשהילדים באוטו וגם כשהן נוהגות לבד, ללא שום הבדל".
****
את התחקיר הזה לא ביצע שוביניסט, ולא יזמה אותו גם המחתרת הפמיניסטית כפרובוקציה נגד העיתון הכי גברי בישראל.
כרוכב על שני גלגלים הוא בסך הכל רוצה להגיע הביתה בשלום: וגם אם מישהי לא פגעה בו ממש, ביום ממוזל במיוחד, מאוד לא נעים לחוש שתי שניות של פחד מוות כאשר מכונית עוברת על אף האדום שלה, כמעט על האף שלו.
פורסם באוטו 185, גיליון יולי 2001 
