הסטייג' השביעי של הראלי היה שונה מקודמיו – הוא החל ישירות ממחנה הלילה, ללא קטע קישור בתחילתו. ולמי שתוהה מדוע זה משנה, נספר על זווית השמש, שבשעות הבוקר המוקדמות סנוורה ללא הכר את הנהגים והנווטים. אורכו של הסטייג' היה 340 ק"מ וחלקו הראשון חזר על סופו של הסטייג' מאתמול.

צוות פוינטר מספרים כי היה זה היום הכי בודד מבחינתם – הם כמעט לא נעקפו או עקפו. היה זה יום של מהירויות גבוהות מאוד, וברכב הצהוב מדובר על 160 קמ"ש אמיתיים, ב-GPS. רז הימן, נהג הצוות, רק רצה שהקטע הזה יגמר. זה לא שהוא לא אוהב לנהוג מהר, כמו העובדה כי הם כבר לקראת הסוף וכל תקלה כרגע יכולה להיות כזו שתגרום לדרדור בתוצאות.

לנווט הצוות, הלל סגל, היה יום מוצלח ביותר, ללא אף טעות ניווט – בהחלט היום הטוב ביותר מבחינתו. הוא שמח כפליים, שכן גם הרכב הראה אמינות מרשימה עד רגע זה. בשלב מסוים עבר צוות פוינטר התקהלות של אנשים. המסוק שעמד בצד הדרך, עם הרוטור עובד, לא נתן יותר מדי מקום לפרשנות – הייתה כאן תאונה. צוות 107, בפאג'רו אדום, סיים התרוממות קטנה בשל קפל קרקע בצורה הכי גרועה – התהפכות.

רז מספר כי בדיוק מאירוע כזה הוא חושש – חוסר תשומת לב או פשוט מזל רע לשבריר שניה, שיגרום לכל המאמץ המתמשך להסתיים באחת. וכמובן, אם ניקח בחשבון שזה קורה 10 ק"מ לפני הסיום – זה עצוב כפליים. בנוסף, אין שום אפשרות לדחות את מחשבות האימה על מה יכול לקרות ואיך תאונה כזו יכולה להסתיים – בסופו של דבר, מדובר בספורט מסוכן.

צוות אבסולוט נהנה גם הוא מיום טוב. סטייג' מהיר, ניווט מוצלח – הכל זרם בכיוון הנכון. אולם, בהיבט המכני צצו בעיות שהטרידו מאוד את עופר קוקוס ונועם שמיר. בתחילה השתחרר המוט המיצב, מה שגרם מיידית לנהיגה קשה יותר עבור עופר. המהירות ירדה בעוד תשומת הלב עלתה לקראת כל שינוי בתוואי השטח. בהמשך החל המצמד להחליק, עד כי בסוף הספיישל התופעה חזרה על עצמה גם בהילוכים הנמוכים.

בהמשך היום, לאחר שהגיעו למחנה הלילה, התלבטו עופר ונועם עם אנשי צוות הסיוע הטכני בסוגיית המצמד המחליק. המוט המייצב תוקן תוך כמה דקות, אולם להחליף מצמד בשטח – זו לא משימה פשוטה. בסיכום הדיונים, ולאחר מספר נסיעות מבחן קצרות, הוחלט כי הרכב יצא לסטייג' האחרון במצבו הנוכחי, עם דגש על נהיגה זהירה, כזו שלא תדרוש מאמצים מהמצמד. בין לבין, בסיום התדריך הקבוע שמתקיים כל ערב, מדווחים המארגנים על הגעתו של אורח חשוב. המטוס הפרטי שנוחת ברקע והשיירה המאובטחת שמתקרבת לעברנו מגלים את הסוד – ראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין, זנח את עיסוקיו והגיע במיוחד כדי לאחל למתחרים בהצלחה בסטייג' האחרון. עוד הוא איחל החלמה מהירה לצוותים שנפצעו בראלי. פוטין, בג'ינס וסוודר לבן, נראה קורן ולא עזב לפני שהסתובב בין רכבי המרוץ, נהנה כמו ילד קטן במגרש משחקים ענקי. ואני תוהה, מתי נראה את ביבי נתניהו מגיע לטקס הסיום של ראלי חרמון אילת...

היום השמיני – ממש לא קייטנה
למחרת היום זינקו הצוותים לסטייג' השמיני והאחרון. על פניו, היה מדובר ביום קל יחסית, שהחל ב-230 ק"מ של קטע קישור, המשיך ב-16 ק"מ של קטע מדוד, וסיים בקטע קישור נוסף בין 129 ק"מ. אולם, כמו שידוע, קצר יכול להיות גם עבה – מעברי המים לא היו קייטנה. למעשה הם היו עמוקים, וחלק מהמתחרים טענו כי מדובר בכלל במסלול שתוכנן למשאיות בלבד. אלו האחרונות אף עשו שמות בכניסה וביציאה לכל מעבר, תוך כדי העפת אבנים לכל עבר ויצירת קוליסים עמוקים.

ומה עושה מי שיש לו רכב נמוך, כמו של עופר? – נוסע לאט ובזהירות. גם המצמד המחליק הטה את הכף לטובת נהיגה 'על הביצים' – העיקר לא להיתקע ולסיים את היום האחרון. 44 דקות מאוחר יותר הם מסיימים את הראלי במקום ה-18 הכללי מתוך 29 מכוניות שהגיעו עד לסיום. אם נזכר כי מדובר במרוץ בין לאומי ראשון של הצוות – יש כאן הרבה נחת.

רז והלל לא ממש חששו מהסטייג' האחרון. הידיעה כי מדובר ב-16 ק"מ קצרים עשתה את שלה. אולם היה מי שחשב אחרת – מחשב ניהול המנוע. זה האחרון, ממש על קו הזינוק, פשוט נדם. אין לי ספק כי אם היו מחברים מכשיר אקו לב לשני הבחורים באותו רגע, הוא היה משתגע. ניסיון נוסף להתניע ואז עוד אחד – נאדה. גורנישט. דממה. ואז, הלל נזכר באמירה הידועה – "מה שלא הולך במוח – הולך בכח". הוא מכה במחשב עם ידו, ברכות, ובהמשך - בעצמה. שיטת השכנוע מצליחה ובשנייה האחרונה הם מזנקים.

בהמשך, יכבה המנוע עוד פעם אחת, אולם הלל ילחש לו אמרות קסמים והוא יאות להמשיך בסופו של דבר. מעברי המים יילקחו בצורה רגועה ביותר ולאחר 30 דקות פחות כמה שניות השניים ימצאו את עצמם בסיום. צוות פוינטר סיים במקום העשירי והמכובד מאוד בדירוג הכללי, ובמקום הרביעי, מיד אחרי שלושת רכבי הטוארג הרשמיים של קבוצת פולקסוואגן בקטגוריה T1.2. מבין הקבוצות הפרטיות, הם זכו במקום הראשון בקטגוריה שלהם. כבוד. הרבה כבוד.

כמה שעות נוספות עוברות, והקבוצה הישראלית מוצאת את עצמה מגיעה מחויכת אל טקס הסיום. ארוחת הערב המרשימה מהווה תפאורה יפה לחבורה גדולה של אנשים שלקחו את התחביב שלהם צעד אחד קדימה, ולפעמים יותר מכך. מאות מתחרים ואנשי סיוע הצטופפו באולם האירועים של מלון גראנד קראסניה פולאניה שסמוך לסוצ'י, שרו שירים ברוסית ובצרפתית, אכלו ושמחו. טקס הסיום שהחל רק שלהב את החבורה. מחיאות הכפיים ניתנו לכל צוות שעלה לקבל את הגביעים – כולל צוות פוינטר הישראלי, רז הימן והלל סגל.

יום למחרת, במטוס, בדרכנו לישראל, אני תוהה בקול לגבי התכניות להמשך. עופר מציין כי את המטרה שהגדירו לראלי הנוכחי הם השיגו – לסיים בהצלחה. זה לא טריוויאלי כפי שזה נשמע, ומי שחושב אחרת כנראה לא השתתף במרוץ שכזה. עופר ונועם למדו את רוב הדברים בתנועה, החל מחוקי הראלי, דרך שיטת הניווט החדשה עבורם וכלה במציאת הכימיה המשותפת – דבר שעליו יקום או יפול דבר. מה בהמשך? לשניים די ברור כי הם נדבקו בחיידק ובשנה הבאה הם מתכוונים להשתתף לפחות בראלי אחד בחו"ל, לאחר סידור הרכב והפקת לקחים מסודרת.

מהשיחה עם רז אני למד כמה דברים – ראשית, הם מרוצים מאוד מהתוצאה ומהעמידה ביעדים – השתלבות בעשיריה המובילה ומקום ראשון בקטגוריה. שנית, הוא מציין כי הוא והלל הגיעו לדרגת בשלות, לאחר 5 ראלים בין לאומיים בשנים האחרונות (3 פרעונים ופעמיים דרך המשי), מרובם חזרו עם גביעים ומיקומים מכובדים. עתה, הם מרשים לעצמם לכוון הכי גבוה שאפשר – לדקאר. שניהם כבר היו שם, רז עם אופנוע והלל ברכב (לא פחות משלוש פעמים) – אולם הם מדברים עתה על יציאה כצוות, עם הצוללת הצהובה. אני לא באמת מופתע מהתשובה. למעשה, היא מתבקשת מאליה. למרות זאת, אני מקשה – עד כמה האמירה רצינית? רז לא מתבלבל ועונה מיד – הוא מודע לכך שללא נותני חסות גדולים החלום יישאר בגדר חלום, אולם ההכרה כי יש לפעול בכיוון בצורה רצינית נפלה אצל השניים. אנחנו נחזיק אצבעות כמובן.

תם ונשלם ראלי דרך המשי 2010. להתראות בשנה הבאה.