קוסטה-ריקה זו לא רק ארץ יפיפייה. עבורי היא הרבה יותר: יש לי שם ילד, כלה ונכד מקסימים שחיים שם כבר 5 שנים באושר רב. הייתי שם מספר פעמים בעבר, גם על אופניים. מדינה מקסימה עם טבע מדהים ואנשים טובים, רק המפות מהוות בעיה קטנה... כבר ברכיבות הללו הרגשתי את הקושי הרב של מסלולי האופניים, עליות וירידות תלולות ביותר, זוויות מטורפות. מזג האוויר חם ולח בגובה פני הים, נפלא בגובה 1000 מטר (באזור עיר הבירה סאן-חוזה) וקר וגשום מעל 2000 מטר, אפשר לחוות את שלושתם ביום אחד...
על מרוץ La Ruta (ובשמו המלא: La Ruta de los Conquistadores, "נתיב הכובשים") שבקוסטה-ריקה שמעתי באחד מביקוריי הקודמים, מרוכב מקומי איתו רכבתי. מקור המירוץ לפני 17 שנה, כאשר ספורטאי והרפתקן מקומי קרא אודות מסעותיו של החוקר הספרדי חואן דה קאבאיון, ומסע בן 20 שנה שערך מהחוף הקאריבי לחוף האוקיינוס השקט, דרך הרי קוסטה ריקה. אותו הרפתקן החליט לשחזר את מסעו של החוקר הספרדי במירוץ אופניים מאתגר, אשר הפך לאירוע שנתי הנחשב כיום לתחרות אופני-ההרים הקשה בעולם. עד השנה ארך המרוץ 3 ימים, השנה לראשונה הוסיפו יום – דהיינו, תחרות מפרכת של 4 ימים רצופים.
הביקור החצי-שנתי הבא אצל משפחתי הצעירה בקוסטה ריקה אמור היה להתקיים חודש לפני המרוץ. בהחלטה חפוזה אמרתי לעצמי – אם אני כבר שם אז למה לא לעשות את המרוץ... קיבלתי חיזוקים ועידוד מאשתי היקרה והופ, יצאתי לדרך. נכנסתי לאתר (adventurerace.com) אבל התברר כי ההרשמה כבר נסגרה. רק בגלל שאמרתי שאני כותב על המרוץ לעיתון "אופניים" הסכימו לקבל אותי. הייתי אחרון הנרשמים.
עלות ההשתתפות היא 1000$ וכוללת 4 לילות במלונות 3-4 כוכבים + כל הארוחות וכל ההסעות הנדרשות. אפשר לקבל מסאז' תמורת 25$ ליום (לא לקחתי), וטכנאי תמורת 120$ ל-4 ימים (לקחתי, והיה שווה את הכסף. בקו הסיום הצוות הטכני לוקח את האופניים תחת חסותו לטיפול והכנה לקראת היום הבא).
אף לא אחד מחברי הרוכבים רצה להצטרף. לי אין בעיה לרכוב לבד, עשיתי זאת פעמים רבות, גם בארץ וגם בחו"ל. רכיבת סולו הינה חוויה נעימה ביותר.
היות ולמדתי במכון ווינגיט ואני מאמן מוסמך, נשענתי על הידע שלי ולא לקחתי לי מאמן. אני חייב לציין שאני בכושר די טוב, מתאמן 4-5 פעמים בשבוע, שעתיים-שלוש בכל פעם. חודש האימונים "המוגברים" שלי כלל 3 ימי רכיבה של 60-70 ק"מ כל אחד בקצב של 140 פעימות לב, יום מנוחה, עוד סט של 3 ימים וכך במשך 3 שבועות. כ-3-4 שעות כל אימון. למזלי נרשמתי רק חודש לפני המרוץ, כך שלא היה הרבה זמן להתייסר על מספר העליות המועט שאני עולה ומספר הק"מ המצומצם שאני רוכב.
לפני היציאה לקוסטה-ריקה העברתי את האופניים שלי, ספשלייזד אפיק, לדניס ב"מצמן את מרוץ" לטיפול והכנה יסודית: צמיגים חדשים עם חומר, כבלים חדשים, שרשרת חדשה, קסטה חדשה ושתי פלטות, רפידות בלם חדשות + סט רזרבי, שרשרת רזרבית, מעביר אחורי נוסף, 2 פנימיות, אוזן וכבלים על כל צרה שלא תבוא.
לקחתי עימי 4 סטים של בגדי רכיבה, 4 סטים של גרביים, מעיל גשם אחד ובגדים לאחרי הרכיבה, קלים וקיציים. הגעתי לקוסטה-ריקה שבוע לפני התחרות ובמשך 3 ימים התאמנתי בהרים שסביב לעיר הבירה סאן-חוזה הנמצאת בגובה 1000 מטר. כל יום כלל 50-60 ק"מ ועליות מצטברות של 1500-1700 מטר. שמרתי על דופק של 150-160 פעימות לדקה, וניסיתי לשמור על קצב של 100 מטר אנכי ל-10 דקות. 3 ימי מנוחה קדמו לתחרות, בהן רכבתי כ-20-30 ק"מ מישוריים ליום בדופק 130 פעימות לדקה.
570 רוכבים החלו את המרוץ, רבים מהם עם ניסיון במרוצים רב-יומיים. כמה מהם השתתפו במרוץ הזה בעבר ואף יותר מפעם אחת. אחד מהם, אמריקאי בן 65, עשה זאת 6 פעמים וזו לו הפעם השביעית! חלקם אמרו ש-La Ruta הוא הקשה מכולם. בן הזוג שלי לחדר למשך התחרות הוא קנדי בן 51, 100 קילו של שרירים, הגר בבריטיש קולומביה ויוצא מהבית לטיפוס של 1700 מטר כחימום... בזמן שאני מתאמן לאורך הירקון.
צילום: מנהל
יום 1
בלילה שלפני התחרות נכנסתי למיטה ב-9 בערב וכמובן שלא נרדמתי. נים לא נים וב-03:00 השכמה... ישנתי אולי שעתיים-שלוש. מגיע בקו הזינוק בשעה 05:00 (עדיין חושך). עשרות זיקוקי דינור האירו את השמיים והעירו את התושבים כאות הפתיחה של התחרות המתקיימת זו השנה ה-15 ברציפות.
מסלול היום הראשון כלל 95 ק"מ עם עליות מצטברות של 4600 מטר, מהעיר חקו (Jaco) שלחוף האוקיינוס השקט ועד לגובה 800 מטר מעל פני הים, קרוב לסאן-חוזה. אחרי 2 וחצי ק"מ על אספלט הכול התחיל. טיפוס אנכי של 700 מטר ע"פ 10 ק"מ הרבה מאוד בוץ, עליות בזוויות של %25... האופניים על הגב, פה ושם רוכבים קצת, הולכים הרבה, סביבי רוכבים בגיל הילדים שלי, כולם בדופק גבוה וכולם סובלים כמוני. מד המהירות עומד על 3 קמ"ש, כל תוכנית האימונים קרסה ברגע אחד. הדופק עלה לשמיים, השרירים מפגינים נוכחות ומדברים איתי על תנאי עבודה שלא בהתאם להסכם... אין לי מושג איך נראה המשך המסלול והשעון רץ, האם אספיק להגיע בזמן לנקודת ביקורת הראשונה? אני שומר על קצב גבוה ונצמד לצעירים/רות שבחבורה. אחרי הפסגה הראשונה סינגל בוצי עם הרבה מהמורות ומעט יכולת תמרון ושוב זוויות קשות אבל הפעם כלפי מטה. כל לחיצה על המעצורים זורקת את האופניים לכיוון אחר. בליטופים קלים וזהירים על מנופי המעצורים הצלחתי לגלוש (ממש סקי, אבל בבוץ). וכך זה נמשך, עליות וירידות וסביב רק בוץ ובוץ, לאורך 38 ק"מ. למרות הקושי וחוסר הניסיון הצלחתי להנות (מאוד) מהיכולת שלי להישאר על האופניים לאורך קטעים גדולים של הירידות. ההמשך היה קשה לא פחות אבל עם פחות בוץ.
אני לא מכיר מסלול דומה בארץ: גם בוץ, גם אבנים, זוויות קשות והרבה מאוד נחלים זורמים בעומקים שונים ובעוצמות שונות. היו רוכבים שהשאירו נעל בבוץ, והיו בבעיה למצוא אותה ואז לנעול אותה על כף רגל מלאה בוץ...
הדופק הממוצע שלי לאורך כל היום הראשון עמד על 148 פעימות לדקה, במקום 140 כפי שתכננתי אבל כנראה במסגרת היכולת שלי! לא ברור לי איך עמדתי במשימה ומה דחף אותי לסיים, אולי המחשבה להגיע רק אל הפסגה הקרובה, לסיים את הקטע עד נקודת הביקורת, וכך הגעתי, "בקטעים", עד לקו הסיום. סיימתי מותש אבל לא מוותר וממשיך ליום השני...
כבר ביום הראשון נפסלו כ-75 רוכבים שלא עמדו בזמנים. הרוכב שסיים ראשון, מנדז המקומי, עשה זאת ב-5 שעות ו-12 דקות. איך רוכבים 20 קמ"ש ממוצע במסלול שכזה? הרוכבת הראשונה, תותחית מארה"ב, סיימה בקצת פחות מ-7 שעות. אני סיימתי אחרי 10 שעות ו-4 דקות, "שיא" אישי על האופניים ב-12 שנות רכיבה, קריעת-תחת במלוא מובן המילה. רק במקלחת הציבורית, בקו הסיום, אפשר היה לראות על ישבני הרוכבים את העומס ועקומת המסלול בצבעים של אדום וכחול.
יום 2
היום השני כלל 75 ק"מ ו-3800 מ' הפרשי גובה. עוד בארץ אמרו לי: יום אחד, ויהיה הקשה ביותר, עדיין אפשרי. אבל עוד יום שכזה? אחרי ליל נדודים נוסף עם הרבה חששות וסימני שאלה עשיתי בבוקר "ניסוי כלים" – להפתעתי עדיין לא כאב לי ולא נתפס לי אף שריר, הגוף שידר לי להמשיך. האבסתי כמויות לא מתקבלות על הדעת של מזון עם הרבה מלח (כמו ביום הראשון), סידרתי את הראש, עליתי על בגדי רכיבה ועל האופניים...
פרופיל המסלול של היום השני נראה תמים על הנייר. קצת עליות וירידות, לא רואים בוץ ולא רואים קושי – המציאות שונה בתכלית...
במזג-אוויר נפלא יצאנו לדרך. ההתחלה היתה סבירה והקצב מהיר. הצרות התחילו בקטע האחרון של היום. 25 ק"מ של דרך כורכרית בירידה עם הרבה אבנים ובוץ, כולל סינגל ארוך, יורד ומתפתל בתוך סבך הג'ונגל, לעיתים עד כדי זחילה בתוך ומתחת לשיחים והעצים, ובתוספת בוץ שמצטבר על האופניים ומוסיף קילוגרמים. ועוד עליות ועוד עליות... אני מוצא עצמי בבוץ עד הברכיים, האופניים על הגב, הלב מזעזע את הגוף ודופק את הראש, כל הנורות האדומות דולקות (לא לשכוח שאני בן 62...), הרוכבים הצעירים סביבי בוכים ומקטרים, לא מאמינים שאנו כאן. מה אני עושה פה? אני רואה כמה בנות סביבי ואומר לעצמי (כמו כל שוביניסט מצוי) שאם הן יכולות אני יכול, חורק שיניים וממשיך.
אחרי 8 שעות ו-2 דקות הגעתי לקו הסיום, מאושר שגם היום השני עבר בשלום. מנדז המקומי שוב סיים ראשון בזמן מדהים של 3:50 שעות, בעוד אותה אמריקאית ראשונה בין הבנות ב-5:06 ש'.
אומרים שאם בגילי המתקדם לא כואב לי כלום סימן שאני מת... אבל למרות שלא כאב לי כ ל ו ם כ ל ו ם אני לגמרי חי וממשיך לתפקד כראוי. שמרתי על חלוקת כוחות טובה למרות חוסר הניסיון ברכיבות ארוכות בעצימות גבוהה. אפילו שפשפות לא קיבלתי למרות שלא מרחתי קרם לחות.
צילום: מנהל
יום 3
היום השלישי היה אולי הקל ביותר, רק 66 ק"מ ו-2300 מ' הפרשי גובה, כולל עלייה אחת להר הגעש אירזו (Irazu) בגובה 3000 מ'. היום התחיל במזג אוויר סביר שהפך בהדרגה לערפילי וגשום, טמפרטורה של 18-20 מעלות בגובה של 1250 מטר מעל פני הים ירדה עד ל-6-8 מעלות בשיא הגובה של 3000 מטר מעל פני הים. ככל שעלינו לגובה גבר הגשם והפך שוטף וסוער.
הראות אפס ולא רואים את הפסגה... הגוף מתחיל לחרוק ולזייף, הישבן מכריז על רצונו הגדול להיפרד אחת ולתמיד מהמושב הקשיח והחודרני שמחובר אליו... הנשימה כבדה ולא מספקת את החמצן הדרוש לשרירים ואלו מגיבים בהתאם. נמאס לאכול פירות יבשים וסנדביץ' חמאת בוטנים, רוצה מרק חם, מקלחת חמה ומיטה חמה – ביחד כאן ועכשיו! אבל אני בג'יפה של הג'יפה, המחשבות מתרוצצות בראש והמלחמה הפנימית בעיצומה. במאמץ עליון הגעתי אל הפסגה, שוב סנדביץ' טונה וריבה, בננות ופפאיה ומוסיף מלח... בא לי להקיא. את הנחמה מוצאים ב"צרת רבים".
מעיל הגשם שלקחתי איתי נפל בשלב מוקדם של העלייה. 4 שעות של ירידה טכנית ארוכה וקופצנית, ללא רגע אחד של מנוחה, בגשם שוטף וקור לא נעים, עברו עלי מוגן בשקית זבל, עם חור לראש ושניים לידיים.
למרות זאת נהניתי בירידות הטכניות. אי אפשר לתאר את המסלולים וכמו שאומרים "זר לא יבין זאת", רק אומר שגם על דרך רחבה צריך למצוא את הקו הנכון, או נכון יותר לשחרר ברקסים, להוריד לחץ מהכידון, להזיז ישבן לאחור ולקוות לטוב. ואכן היה טוב (אפילו מאוד). הגעתי לקו הסיום בריא, שלם ומאושר... גם אם קצת רועד מקור ורטיבות. סיימתי גם את היום השלישי, ב-8 שעות ו-20 דקות.
במקלחת רואים את הקושי הגובר. הגרף על הישבנים הולך ומתעבה, ירוק וצהוב עולים על האדום והכחול מהימים הקודמים, שפשפות במקומות שלא ידענו על קיומם, וכל זה כדי להגיד בסוף – עשיתי זאת! (כעת, כשאני יושב וכותב, עולה צחוק על פני. כמה משונה הצורך הזה להשיג, לכבוש, להגיע ובעיקר לספר לחבר'ה...).
עוד יום עבר, אני שוב במלון ושוב אוכל כמויות גדולות, מחליף חוויות עם שאר הרוכבים, מחליפים כתובות, משווים מסלולים בין הרי הרוקי לבין נחל פרצים ומעלה העקרבים הרומי. ישראל מאוד מעניינת אותם וכולם מתפעלים לפגוש רוכב ישראלי. יש גם, איך לא, כמה יהודים בין הרוכבים.
מנסה לישון ולאגור כוחות, וכמו ביום הראשון והשני קשה להירדם, הרבה מחשבות עם סימני קריאה – ויותר מכך סימני שאלה. אבל אני נרגש ומאושר על עוד יום שעבר, ורואה כבר את הסוף.
יום 4
היום בתפריט: 120 ק"מ אחרונים, הכוללים 75 ק"מ מישוריים (בתוך שדות האננס עם הריח הנפלא שקידם את פנינו), מהם 25 ק"מ על מסילת רכבת פעילה. אבל בלי עליות אי אפשר, הפעם רק 1300 מ' הפרשי גובה.
אמש נכנסתי למיטה חסר מנוחה וחסר אמונה. הדם ממשיך לזרום בקצב מוגבר למרות שאני כבר 4 שעות אחרי הרכיבה, הבגדים נופלים ממני וכבר איבדתי 4 ק"ג ממשקלי הנמוך. הרזרבות נגמרו, השרירים נאכלים, מערכת העצבים עוברת להילוך איטי, הנעליים רטובות מהיום הקודם (וזה שלפניו וזה שלפני לפניו...).
בכיתי לאשתי בטלפון, בשעת ההשכמה (04:00 שעון מקומי, צהריים בארץ) אבל היה ברור שאני ממשיך. כבר ביציאה מהמלון ירד גשם זלעפות. אפילו השמיים בוכים עלינו ואני עדיין רק עם שקית זבל להגנה.
יוצאים לדרך בפעם האחרונה. הרבה ירידות מהירות ומסוכנות. כבר לא נשאר לי עור על הרקטום, כפות הרגליים מלחשות שירים נוגים, כאבי גב תחתון ברמות של התפרצות וולקאנית. כל מפרק בגוף חורק, חוליות הצוואר נוטות ומטות את ראש לזווית קצת משונה, אי אפשר להרכיב משקפיים בלי ווישרים – וכל הכאבים והייאוש עוד לפני המפגש עם מסילת הרכבת, 25 ק"מ של רעידות על אדני הרכבת. פעם אחת גם עברה רכבת, איטית וצופרת, יודעת על קיומנו.
120 ק"מ עברו ב-8 וחצי שעות רכיבה, מהן 6 שעות בגשם שוטף. אבל אני מאושר שהסיוט המטורף הגיע לסיומו! מעולם לפני כן לא רכבתי יום אחד קשה כמו יום אחד במרוץ הזה, והנה סיימתי 4 ימי רכיבה רצופים כאלה.
כשם המרוץ "דרך הכובשים", גם אני נמנה עכשיו על כובשי הדרך הידועה שהספרדים הראשונים עשו ברגל. בסיום התברר שאני הרוכב המבוגר ביותר שסיים את המרוץ, הרבה בתוך במסגרת הזמן המוקצב, זאת לאחר שהאמריקני בן ה-65 שהזכרתי קודם לא הצליח הפעם לסיים. דורגתי במקום 273 בכללי (מתוך 537 שזינקו ביום הראשון ו-432 שסיימו), ומקום 15 בקבוצת הגיל שלי (מעל 50, כשאני כבר קרוב ל-62) מתוך 42.
חברים שאלו אותי לאחר שסיימתי אם אני רוצה לחזור ולעשות את המרוץ שוב. ובכן לעולם לא! עכשיו, בארץ ובמרחק ימים מהתחרות אני מאושר וגאה שעברתי מרוץ מאתגר שכזה. כנראה שבאמת אין דבר העומד בפני הרצון וכמו שנאמר: "מה שלא הורג אותך מחזק אותך"...
הבית מעולם לא ניראה חם ומפנק כל-כך וכיף לחזור הביתה.
צילום: מנהל
כך עשיתי זאת
אני יודע שחלק מהמאמנים או מהמוכרים בחנויות הציוד והטבע לא יאהבו את מה שאני הולך לספר לכם, אבל אלו העובדות: עברתי 4 ימים של מאמץ עליון ללא מסג'ים בסיום של כל יום (לא אוהב), ללא מתיחות (מחוסר חשק ועצלנות...), ללא תוספי מזון ושתייה, ללא ג'לים וברים כל שהם. אני אוכל רק אוכל אנרגטי לא מעובד. יתכן כי עם תוספים הביצועים שלי היו טובים יותר, לעולם לא אדע. מה שאני כן יודע: הצלחתי לעמוד במשימה הקשה הזו ללא כל פגע.
הכללים ששמרתי עליהם היו:
# ארוחת בוקר מלאה ב–05:00 הכוללת אורז עם שעועית, 2 ביצים, גבינות ולחם, קפה ופירות.
# מבחר פירות יבשים ואגוזים מסוגים שונים שלקחתי מהארץ בעצתו של ד"ר יוני ירום (רופא ספורט ומומחה גדול ודגול!) לא לשנות הרגלים. אכלתי לאורך כל הדרך ביסים קטנים עם הרבה מים, לעסתי כל ביס מספר רב מאוד של פעמים.
# בכל נקודת ביקורת אכלתי סנדביצ'ים של טונה, חמאת בוטנים וריבה, בננות ואבטיח, על הכל הוספתי מלח ביד רחבה.
# שתיתי 8 ליטר מים ביום, ללא תוספים.
# בקו הסיום של כל יום (מיד בסיום) ארוחה מלאה כולל בשר.
# שעתיים אח"כ במלון עוד ארוחה מלאה. לא האמנתי שאני מסוגל לאכול כאלה כמויות...
למרות הכמויות התחלתי את המרוץ במשקל 66 ק"ג וסיימתי במשקל 63 ק"ג.
אף פעם לא עשיתי רכיבות ארוכות שכאלה ולעולם לא אכלתי תוך כדי מאמץ מתמשך, והנה הגוף שלי עומד במשימה. בלי כאבי בטן ובעיות עיכול (כמו אחרים שהקיאו את נשמתם כמה דקות אחרי שאכלו...). אין לי הסבר, אני מביא רק את העובדות ותוהה איך זה?
בתנאים הקשים הללו נדרשת הכנה מנטאלית טובה מאוד והקשבה לרחשי הגוף. משמעת ברזל והרבה מזל אפשרו את סיומו של המסע המטורף הזה.
שלושת הגורמים הראשונים במעלה הגורמים להפסקת המרוץ הם התייבשות, חוסר אנרגיה ותקלות באופניים... לשמחתי הצלחתי להימנע מכל השלושה. בענין זה יש לציין את תפקוד אופני הספשלייזד אפיק שלי. לאחר ההכנה בארץ לא היתה לי בעיה ולו הקטנה ביותר. במשך הרכיבה בכל פעם שחשתי חריקת שרשרת עצרתי ושטפתי אותה במים מהבקבוק ומיד שימנתי בנדיבות: השתמשתי ב–3 בקבוקי שמן ב–4 ימים. רבים וטובים קרעו שרשרת. גם פנצ'רים היו לא מעט, במיוחד בירידות הקלות והמהירות של 100 קמ"ש. אני שמרתי על מהירות נמוכה יחסית, ושרדתי את התקלות. היו גם לא מעט תאונות (אני גם מחוץ לרשימה הזו), במיוחד ביום האחרון בגלל עייפות על מסלול מהיר ביותר. יש לציין כי הפינוי היה מהיר ויעיל.
זה המקום לציין את הארגון המושלם של התחרות. הכל תקתק בצורה מופתית עד הפרט הקטן ביותר: הסעות מקו הסיום למלונות השונים בסביבה (לא היה מקום לכל הרוכבים במלון אחד) וחזרה בבוקר, אוכל בנקודות ביקורת ועל קו הסיום של כל יום, מקלחות שדה בקו הסיום של כל יום, מתקן שטיפה לאופניים ומוסך לתיקונים.
המלצה: כדאי להביא חלקי חילוף מהארץ למקרה של תקלות. יש מכונאים ויש חלקי חילוף, אבל לא בטוח שלכל סוג וכל חלק יש בנמצא. לא לבנות על נדבות של רוכבים אחרים, ולא לסמוך שניתן יהיה להשיג במקום (ואם כן אין מה לדבר על מחיר סביר).
השורה התחתונה
המסלול מקסים ביופיו, אבל (וזה אבל גדול מאוד) לא רואים כלום. הראש באדמה, הדופק בשמיים והעיניים מחפשות את הקו הטוב ביותר או הכי פחות גרוע... המסקנה שלי: עדיף להתחרות בארץ ולטייל בחו"ל. ארבעה רוכבים עם 1000$ כל אחד יכולים לטייל בקוסטה–ריקה שבועיים עם רכב צמוד, אוכל, לינה והקפצות.
עוד מידע על המרוץ: www.adventurerace.com
לפרטים נוספים אפשר לשלוח לי מייל:
[email protected]
