הרמתי את השפופרת וחייגתי. מהקו השני שמעתי קול מוכר. "מה שלומך ?" שאל, ואני מדלג על שלב הנימוסים, ניגש ישר לעניין: "אבא" אמרתי בקול נחוש, "אני חוזר לגור בצפון ואנחנו קונים טרקטורון!". מהעבר השני השתררה דממה. הרגשתי מתח שאפילו סכין קצבים חדש של ויקטורינוקס לא מסוגל לחתוך. ואז באה התשובה: "רעיון מצוין", יכולתי לשמוע את החיוך שלו דרך הטלפון. זה היה כאילו שישב על הגדר וחיכה לאותה דחיפה קלה. האיש שהיה מטייל ברגל כל חייו ומדריך טיולים מדי פעם, נכנע לבסוף לנוחות של המוטוריקה. ההחלטה נפלה, וכיאה לבני ה"עדה" הפולנית החלנו בעריכת סקר בשוק המשומשים. באותה השנה (2000) המבחר היה דל יחסית ויודעי דבר יעצו לנו לבדוק לגבי טרקטורוני הונדה. רוב הכלים הזמינים היו מדגם פוקטרקס 300, והשאר היו מדגם EX הספורטיבי ועוד מטי מעט מדגם פורמן בנפח 400 סמ"ק. לאחר חיפושים רבים נמצא האקזמפלר במושב ליד הקריות. כך התגלגל לחצר המשפחה פורמן 400 מודל 96'.
שנת 1996 הייתה השנה בה הוחלט על הפסקת הייבוא של טרקטורוני הונדה בשל ויכוח בין היצרן לבין היבואן, עקב התקינה המחמירה בישראל הדורשת קשת התהפכות. היצרן טען אז שהקשת פוגעת בשלדה ומכאן גם באחריות של הכלים. הוכרזו 3 ימי אבל.
כך חלפו להן השנים וגם הפורמן חלף מאיתנו ופינה את מקומו לפולריסים ובומברדייה-ים, צעירים ומהירים ממנו. דומה שעם הזמן כנראה הדחקתי את געגועי אל הפורמן ממש כמו אחרי פרידה כואבת. אהבתי את הכלי שהיה המקביל לטויוטה היילקס ביקום של טרקטורוני העבודה.פגישה מקרית
הדחקה היא כנראה רק אמצעי להתגבר על אהבה ישנה, ולא בכדי טענה אנה פרויד (הבת של, לא אשתו) שמנגנון הגנה זה סובל מפרימיטיביות. שום דבר לא ממש הכין אותי לאותו יום בו צדו עיניי כיתוב מוכר על גבי טב"מ (טרקטורון בלתי מזוהה). שפשפתי את עיני שוב ושוב, צבטתי את הלחי. מול עיני נתגלה R 450 TRX מבית הונדה, צעיר וקרבי! בירור מהיר גילה שהכלי שייך ל-ע' (השם לא שמור במערכת מפאת היכולת להכחשה משכנעת) המתגורר באחד היישובים באזור השרון. המשך אותו בירור גילה שמדובר בכלי אחד מתוך כמה יחידות בודדות שהגיעו לאחרונה בדרכים שונות לארץ.
ע' הסביר שהבחירה ב-TRX נבעה משתי סיבות: הראשונה היתה אמינות גבוהה לפי המלצת מביני דבר איתם התייעץ. והשניה, כמו שכל עיראקי טוב יודע – המחיר! כן, תתפלאו אבל מסתבר שלהביא את הכלי לארץ הקודש לאחר המיסוי וההובלה הסתכם בקצת יותר ממחצית מעלותו הריאלית, לו היה מיובא באופן סדיר לישראל.
יום ה'ש'
ימים ספורים אחרי המפגש המרגש, באחד מימי השישי המהבילים של תחילת הקיץ, התייצבנו אנוכי ופז הצלם לפגישה נוספת עם ע' וה-TRX שלו. הפעם באתי מצויד בלבוש המתאים ובעיקר בחרמנות טהורה לתת גז כמו כלב מורעב אדרנלין.
במבט ראשון נראה הכלי דומה לשאר הכלים הספורטיביים המוכרים לנו. נמוך, קטן ובעל יציבה אגרסיבית. במבט שני ניתן להבחין שמחלקת העיצוב של הונדה, השמרנית לרוב, לא חסכה במשאבים או יצירתיות. בעיקר אהבתי את הפנס המינימליסטי שכמעט ואינו פוגע בעיצוב הכלי, הנראה כמעט כהמשך המתבקש לחרטום. שילוב הצבעים לבן-כתום הוא מקורי ומיוחד, אם כי אני הייתי מעדיף את האדום הונדה המסורתי. אהבתי את המראה הקרבי, ולמרות שזה מאפיין את רוב הטרקטורונים הספורטיביים, בדגימה הוא נראה עדכני יותר ונכון יותר.
רנדוו
תנוחת הרכיבה הרגישה נוחה באופן מיוחד וכך גם הנדסת האנוש המשובחת המורגשת מיד כבר במצב הסטאטי. הכול בשליטה, קרוב ונגיש, אם כי מסתמנת בעיה לאנשים גבוהי קומה שירגישו שהכלי קטן מידי למידותיהם. כיאה לכלים מסוגו, ה-TRX מינימליסטי ביותר בכל הקשור למידע וכולל רק שתי נורות חיווי: ניוטרל וטמפ' נוזל קירור, וסמוך אליהן הסוויטש למפתח. בקרבת הידית השמאלית תמצאו מתג RUN/OFF, בורר מצבים לאור גבוה נמוך וכמובן את מתג ההתנעה.
סופסוף הגיע הרגע. פתחתי את הסוויטש, לחצתי על מתג ההתנעה והמתנתי רגע על מנת להקשיב לגרגור המנוע. למרות שמדובר באגזוז סטנדרטי ולא באגזוז פתוח, רעש המנוע המהווה מרכיב חשוב בתפאורה, מצא חן בעיני. חשבתי לעצמי: "זה באמת קורה, אני וההונדה שוב יחדיו!". שילבתי להילוך ראשון, שחררתי באופן לא מבוקר את המצמד ואופס..., המנוע נחנק (קורה גם לטובים ביותר). לקח לי כמה שניות עד אשר התרגלתי לרגישות הנדרשת בעת שחרור המצמד הנקודתי.
יצאתי לדרך בשביל החולי תוך כדי שאני למד את גחמותיו ודרישותיו של ה-TRX. ואני מצדי נותרתי קשוב; בשבילים ניתן לשלוט בנקל על הכיוון בעזרת זריקות ישבן מבוקרות וכך גם במהירויות הגבוהות יותר. המתלים מכוילים לספיגת מהמורות במהירויות גבוהות (הכול נראה יחסי בלי ספידומטר) והופכים נוקשים מאוד במהירויות הנמוכות. השליטה בכלי הפכה מהנה יותר ויותר ככל שעבר הזמן והביטחון עלה, אפילו היעדר המזגן לא הורגש במיוחד תודות לאדרנלין שהציף אותי. בכניסה לסיבובים מהירים הכלי פחות סלחן ויש לשמור על דיוק גבוה יחסית ב"משחק" עם החלק האחורי. בכל פעם שלחצתי בכבדות על המצערת, קבלתי מבט מכיוונו של ע', כאילו מהדהד באוזני: "תרגיע, זה מאמריקה", אני כמובן המשכתי בשלי מדחיק את הלחץ הטבעי שהפגין בעל הכלי.
בהחלט התרשמתי מהעובדה שה-TRX לא מצריך תקופת הסתגלות ארוכה, נוכח העובדה שפשטות היא הקו המנחה בתכנון הכלי. גם כאשר ארבעת הגלגלים מתנתקים מהקרקע, מוצאים הגלגלים את מקומם חזרה מבלי להזדקק ללוליינות מיוחדת מצד הרוכב הודות לחלוקת משקל טובה במיוחד המסייעת לשמור את הכלי אופקי באוויר.
ביחס למתחריו, ה-TRX אינו מצטיין יתר על המידה באף אחד מהפרמטרים הנבדקים של טרקטורון מירוצים. כל שכן, לא בכוח המנוע ולא ביכולת המתלים שלו. עם זאת, השילוב של כל הגורמים יחדיו מניב תוצאה טובה.
אחרית דבר
כנראה שהזיכרונות הטובים מאותו פורמן ישן בכל זאת היה בהם משהו, אפילו כשמדובר באחיו הצעיר והאתלטי ובפער של 13 שנים – פער אדיר בעולם המוטורי. המוניטין של הונדה בתחום הטרקטורונים והאופנועים נבנו לאורך השנים בזכות פשטות ואמינות טובים יחסית (והיו כמובן כמה יוצאים מהכלל) וזה הקסם גם ב-TRX.
בערב יום שישי כשהשמש כבר כמעט נוגעת בים מול חוף דבוש ושולחן ארוחת הערב מתחיל לקבל את צלחותיו הראשונות, ה-TRX של הונדה הוא כלי מהנה לנהיגה המתאים למגוון סוגי תחרויות, ללא צורך להרחיק לכת בשיפורי מנוע או מתלים קיצוניים. מנגד הוא יכול להיות בסיס טוב גם לרוכב מתחיל ולא רק כקפיצת מדרגה לרמות הגבוהות.
חוץ מזה הטרקטורון עליו רכבתי מסתמן גם כעסקה משתלמת (עם הסתייגות של מסע בין הדרקונים והמבוכים של נפתולי היבוא האישי). בעבור 56,000 שקלים (לכלי חוקי אחרי מיסים ורישוי) זה פער מחיר מאוד משמעותי מול המתחרים המקבילים מ-ק.ט.מ וקאן-אם.

תודה מיוחדת: לשי מאבנוע ולע' על הסיוע בהכנת הכתבה.