בתחילת המאה ה-21, בעוד כל אירופה מתפנקת בדיבורים על יוקרה ושאיפה להתנתק מהתדמית העממית, שלפה רנו קלף מפתיע – היא רוצה לייצר מכונית עממית שתעלה 5,000 אירו. ולא סתם מכונית מיני אלא כזו שהיא משפחתית עם מרחב מספק מאחור. "אנחנו מוכרים שמונים אחוז מהתוצרת שלנו לעשרים אחוז מאוכלוסיית העולם - המערב. שם קשה להגדיל את המכירות. לעומת זאת 80 האחוזים הנותרים פשוט משוועים לתחבורה זולה". הסבירו הצרפתים מדוע יצאו למסע הזה, שאז אולי נראה הזוי עבור מערב אירופה, אך הפך רלוונטי יותר ויותר עם השנים.
הצרפתים רתמו למשימה את חטיבת דאצ'יה הרומנית. כן, זו שבימיה כחברה עצמאית, לפני השתלטות רנו, הביאה לנו את הדלתא "גם אתה יכול 88", והתוצאה הייתה הלוגאן שהושקה בסוף 2004. היבואן לא ידע אם לצחוק או לבכות. מצד אחד, משפחתית זולה מאוד, ועוד עם הבטחה לתיבה אוטומטית, מפתה בארץ הקודש יותר מבר רפאלי. מצד שני, האם הוא רוצה להכניס את הראש למיטה החולה של השם דאצ'יה והקשריו השליליים, שעדר הטוקבקיסטים לא היססו לשלוף?
אלא שהלוגאן, ממש כמו התיבה האוטומטית שהובטחה, בוששה להגיע ורק בתחילת 2009 נחת כאן נציג ראשון מהסדרה הרומנית – ה-MCV שנחשף לראשונה ב-2006. כעת הוא מגיע תחת מטריית המותג רנו, מה שפותר את בעיית השם הרומני.
אבל לעיכוב היו גם השלכות טובות. כי בסוף 2008 עבר המבחר כולו מקצה שיפורים מהותי למדי והלוגאן MCV שנוחתת אצלנו היא כבר מהדור השני והמשופר. מה שאולי יכול להרגיע את כולם בהקשר למחלות ילדות. ואם לא די בשיפורים, הרי שממש לאחרונה היא קבלה גם תיבה אוטומטית.

סקס אפיל? אני?!
כיאה למי שבא לייצג את הצד העממי, ובניגוד ליכולת המוכחת של רנו, ה-MCV אינו מסובב ראשים ברחוב. הוא נטול סקס אפיל כמעט כמו האפיפיור ומפתה בערך כמו אנג'לה מרקל. החרטום הכסוף החדש שקבלה משפחת הדגמים, יחד עם פנסי הערפל, אמנם יוצרים משהו פחות אנמי מבעבר, אבל זה עדיין צנוע. זהו כלי שפונקציונאליות ולא סקס-אפיל השפיעו על עיצובו. הוא נראה יותר כמו שילוב בין סטיישן מוגבהת קלות לבין מסחרית קטנה בסגנון הרומסטר/ברלינגו. חלק מזה גם באשמת הדלתות המפוצלות מאחור.
אלא שמשהו בכל זאת ממגנט את העין. כי כבר במבט ראשון קשה להתעלם מבסיס הגלגלים הענק – 290 ס"מ. זה יותר מכל מיניוואן קומפקטי אחר, וגם מרוב המיניוואנים בגודל מלא (ארוך, למשל, מהפורד גלאקסי או קיה קרניבל). וזה בולט בייחוד על רקע סרחי העודף הקצרצרים – הלוגאן אינה ארוכה ממשפחתית ממוצעת, ואפילו קצרה ממאזדה3 סדאן!
אני נכנס לתא הנוסעים עם מעט צפיות, וזה תמיד מרשם להפתעה. לא שמדובר ברכב מודרני מהודר שיכול להדאיג סניק או פיקאסו, אולם באופן מפתיע קל להסתגל לפשטות הקיצונית של הלוגאן. התחושה פשוטה אבל איכות הפלסטיקה בהחלט סבירה, והשילוב בין הריפוד הכהה לגווני שחור וכסף יוצרים תחושה נעימה ואוורירית. גם המחוונים הבהירים תורמים לאווירה. זו פשטות עם אמירה וקו ברור, ולא כזו שנראית כמו תפירה של טלאים. חבל רק שפה ושם בכל זאת נשמעו קרקושים (לרוב מאיזור חגורת הבטיחות של הנהג, אבל לא רק משם) ושמשיקולי חיסכון לא מצביעה התאורה במחוונים על כיוון האיתות. גם מיקום כיוון גובה התאורה החיצונית מוזר, בערך כמו הרכבת מתגי החלונות האחוריים בין המושבים הקדמיים (כמו בסימבול).
וכיוון שציפינו לשיא הפשטות הופתענו קלות מקיום מחשב דרך, תאורת ערפל קדמית, ובוודאי מהאפשרות לתפעול ידני לבורר. אפילו פרטים כמו תאורת מפות ותא כפפות או מנשא למשקפי שמש קיימים כאן. מאחור תמצאו גם רשתות לתאים הצידיים (חבל שהן נוטות להתפרק). יש גם תא אכסון גדול בתקרה, אם כי מיקומו, מעל ראשי הנוסעים דווקא, תמוה.
למרות כיוון מוזר למדי של גובה המושב קל לסגל תנוחת נהיגה נעימה, בייחוד לבעלי מידות קטנות כמוני (רוטקופ נהנה פחות). וגם כאן היא מדברת יותר בשפת הסטיישן מאשר המיניוואן. ובגלל היותה צרה יחסית (זו בכל זאת הפלטפורמה הקטנה של רנו) היא אינה מרגישה מגושמת.
מרחב פנימי הוא שם המשחק ב-MCV, וזה ברור מייד עם פתיחת הדלתות. הכניסה לשורת המושבים המרכזית נוחה בזכות הדלתות הגדולות, וקיפול המושבים הקל מאפשר כניסה סבירה למושב האחורי. שם המרחב טוב מברוב המיניוואנים הקומפקטיים. תתארו לכם שאפילו רוטקופ הענק הצליח לשבת שם. הנוסעים שהושבנו שם היו די מרוצים ואפילו טענו שהשפעת המזגן מורגשת (למרות שאין פתחי מיזוג מאחור). מה שקצת מקלקל את התמונה הוורודה הוא המיקום בקצה הגג של תושבת חגורת הבטיחות עבור הנוסע שבמרכז השורה השנייה. זה אומר שצריך להעבירה בין הנוסעים שבשורה השלישית. מוזר. במצב כזה, של שבעה נוסעים על הסיפון, יכול החלל שנותר למטען לספק רק פיקניק צנוע ובוודאי לא צרכי סופשבוע בכנרת. אם מוותרים על שני נוסעים, קיפול המושבים יוצר תא מטען ענק של 700 ליטר.
המיניוואנים המודרניים מתחרים ביניהם על פטנטים שיעצימו את השימושיות והגמישות – הלוגאן לא משחקת במשחק הזה. אין דלתות יחודיות או אפשרות סידור גמישות לתא הנוסעים. על מגשים מתקפלים, מגירות, תאי אכסון זזים או תת קרקעיים, ותאורות צבעוניות אין בכלל מה לדבר.
הדבר הקרוב ביותר לרב-גוניות כאן זו אפשרות לקיפול בנפרד של משענות המושב האחורי. אגב, אם רוצים לקפל את מלוא המושב צריך לעשות זאת לכל השורה. השורה המרכזית מפוצלת לשליש/שני שליש (כולל קיפול), ואין אפשרות להזיחה או לשנות את זווית המשענת. ובכל זאת כדאי לציין מנשאי ספלים ובקבוקים ליושבי השורה האחורית.
אלא שבסוף יום ארוך ומגוון מבחינת הנוסעים מעניין היה לגלות שגם עם האפשרויות המוגבלות האלה ניתן להסתדר.

שמים גז
בחרטום הלוגאן פועם מנוע ה-1.6 ל' המוכר של רנו, שמשודך לתיבת ה-AL4 המוכרת, ולאו דווקא לטובה. עם מידות כמו שלו ברור שהלוגאן אינו קליל (1385 ק"ג) והשילוב עם מנוע שאינו חזק במיוחד לא יוצר ציפייה לביצועים מרהיבים. ואכן, הוא דורש לא פעם, בייחוד בעומס מלא, לחיצה הגונה על המצערת כדי להתקדם כראוי. אבל בזכות יחסי העברה קצרים מהמקובל הוא לא יסבול מרגשי נחיתות בתחום הביצועים.
המחיר הוא תחושה מאומצת, בייחוד בעליות, וסל"ד גבוה. ואז, תחת עומס, שאון המנוע נוכח מדי ומזכיר שזו לא חטיבת הכוח המעודנת ביותר בסביבה. אבל ה-MCV מפתיע אותי ביכולתו לשייט במהירות גבוהה, ותאמינו או לא, המהירות המרבית – 170 קמ"ש – אינה תיאורטית. התיבה מתפקדת באופן סביר ואולם פה ושם תחת עומס בעיר היו החלפות ההילוכים לא נעימות מספיק.
צריכת הדלק לא נעה בהפרשים גדולים בין מצבי העומס: נסיעה ארוכה ומגוונת בעומס כמעט מלא גבתה 10.5 ק"מ לליטר, שיוט רגוע ביותר יביא לאזור ה-12 ק"מ לליטר בעוד מסלול המבחן הקשה הניב 9.5 ק"מ לליטר. סביר ביותר לרכב כזה.
גם כשבוחנים את תחומי ההתנהגות, מצליחה הלוגאן לעשות את העבודה באופן מפתיע. היא אמנם רחוקה מלהציע ארומה של חדוות נהיגה (בייחוד כי חסר לה כוח) אבל היא מצליחה להציע ניהוג סביר, בטוח וצפוי, ותנודות המרכב מרוסנות בצורה טובה בהחלט.
הגה הכוח הלא חשמלי מציע בתחילת הדרך משקל סביר על גבול הכבד, ולמרות הצמיגים הצנועים האחיזה טובה למדי. בסיס הגלגלים הארוך תורם לכך שגם על המגבלות ההתנהגות רגועה למדי. תת ההיגוי מתון בגלל המחסור בכוח והרפיה מהדוושה תהדק קו באופן רגוע. גם הבלמים מתפקדים באופן סביר. הטענה היחידה היא לגבי היציבות הכיוונית בשיוט מהיר, שלא מצטיינת, כנראה עקב רגישות לרוחות צד.
בשיוט מהיר ובכלל, הלוגאן MCV אינה מכונית שקטה. מערכת האוורור הפשוטה רועשת, המנוע אינו חבר במנזר השתקנים וגם רעשי הכביש בולטים. במהירויות גבוהות מצטרפת גם הרוח.
מאידך, הלוגאן מציעה נוחות טובה למדי בעיר והיא אף משתפרת ככל שעולה העומס והמהירות. היא מוצלחת יותר על שיבושים גדולים מקטנים.

ללא אמוציות
הלוגאן אינה פורטת על מיתרי התשוקה והאמוציות, והינה חפה מכל תחושה אופנתית. ובואו נדבר גלויות, את הלוגאן MCV קונים בגלל שצריכים כלי תחבורה זול לשביעייה ולא כדי לחנות מול בית הקפה הקרוב.
היא בהחלט מרגישה פשוטה מהמגאן, הסניק או מכל משפחתית מודרנית אחרת, אבל היא אינה מיועדת ליאפים מעודנים אלא לקהל מעוט יכולת שצמא למכונית חדשה. היא הרי פותחה במקור עבור מזרח אירופה והעולם השלישי. רנו עמדה היטב במשימות שהגדירה ויצרה כלי זול שאינו מעליב בשום היבט, ומעניק תחושה הגונה ותמורה טובה.
בדרכה הצנועה ונטולת היומרות הלוגאן הצליחה להפתיע אותי לטובה. כי למרות הפשטות, היא אינה מעניקה תחושה זולה במפגיע, וגם אם המראה מעט מיושן והיא לא ממש מעודנת היא מציגה תפיסה מספיק מגובשת ויעילה, איכות סבירה ואפילו ניהוג טוב. היא מרגישה יותר "פרטית" מהדגמים הוותיקים של הברלינגו/קנגו, (אך בוודאי לא מודרנית כמו עדר המיניוואנים של קבוצה 4).
הנשק החזק שלה הוא המרחב ביחס למחיר, 121,000 שקלים. זו האוטומטית שבעה מקומות הזולה ביותר בשוק (ובהרבה), והיחידה בקבוצה שתיים לחישוב שווי ערך רכב. זה מציב אותה בעצם ללא תחרות אמיתית (אלא אם מוכנים לוותר על התיבה האוטומטית, או על הניילונים), כי היא זולה בכ-30,000 שקלים מהמיניוואנים הקומפקטיים של קבוצה 4.
מצד שני הפשטות מדגישה שאם אתם לא באמת צריכים רכב עם שבעה מקומות או מקום לכל כך הרבה מטען, הלוגאן לא תדבר אליכם. כי עבור מי שיכול להסתפק בחמישה מושבים, משפחתיות כמו הפוקוס, או מיקרו-וואנים כמו הרומסטר, יעשו עבודה טובה יותר. כדאי גם לזכור שהלוגאן MCV (מלפני העדכון) לא הרשימה במבחני הריסוק ואת המחסור בבקרת יציבות. מה שברור הוא שציי הרכב, ומשפחות מרובות ילדים שמחפשות כלי זול, ימצאו ובצדק הרבה עניין ברכב החדש. היא מדגימה את הפוטנציאל הגדול של החטיבה הרומנית ואנחנו בפירוש ממתינים לסנדרו.