כל מי שמטייל עם חבורה קבועה שנים, מאז ימי הרווקות העליזים, מכיר את
התופעה – לאט לאט החבר'ה מתברגנים ומתחילים לדרוש קצת יותר איכות חיים.
פתאום לישון בשק"ש ישן על החול ליד המדורה זה כבר לא חלק מהחוויה, אלא
מקור לכאבי גב וכשמגיעים הילדים הקולות הקוראים להחליף את מליון הכוכבים
באיזה מלון או לפחות אכסנית נוער הולכים ומתחזקים.
אז נכון, בתא המטען של ג'יפאים רבים אפשר למצוא שפע אביזרים ואילתורים
שהופכים את החיים בשטח לנוחים יותר – כיסאות נוח ושולחנות מתקפלים,
ג'ריקנים עם ברזים ואפילו משאבות חשמליות לטובת מקלחת מזדמנת, אוהלים
מגודלים ומרווחים ועוד ועוד, אבל עדיין – הנפח המוגבל דורש התפשרויות,
כואבות לפעמים.
כל מי שטייל באוסטרליה או בדרום אפריקה יודע שיש אופציה נוספת, המשלבת בין
הנוחות של המלון לגמישות של הלינה בחוץ, עניין הכרחי עבור מי שרוצה לתור
את המרחבים הענקיים של הארצות הללו בנוחות. מדובר כמובן בנגררי השטח –
מעין גרסה על גלגלים ללדרמן, בה דחוסים שפע פריטים שימושיים בנפח זעיר
יחסית. הם כוללים כמעט תמיד אוהל מתקפל (באפריקה מדובר בד"כ באוהל גג בשל
סכנת חיות הבר), מטבח נשלף, מיכל מים גדול ושפע מקום לציוד. האבזור המדויק
הוא כבר שאלה של בחירה – ומחיר, כמובן – והשמיים הם הגבול.
צילום: ניצן אביבי אחד מאלו שטיילו בחו"ל (אוסטרליה, במקרה הזה), ראו והתלהבו היה תומר להב
איש שטח נלהב ויזם עיקש, שהחליט לגייר את הרעיון ולייצר גרסה ישראלית
במחיר נמוך משמעותית (כאן בארץ, לפחות) משל הנגררים הגויים. את התוצאה –
בדמות שני דגמי נגררי קמפינג - הציג בפני עיתונות השטח הישראלית בטיול
לירדן עם חברת GOFAR, מי שתטפל בצד השיווקי והמסחרי של הנגררים בארץ,
שיעשה בעיקר בצורת השכרת הנגררים כחלק מחבילות שונות (החל בהשכרת הנגרר
בלבד, וכלה בטיול מאורגן מא' עד ת' עם מנהלן, טבח ומוביל טיול).
צא המדברה
היעד הנבחר, שיהיה כנראה גם הפופולארי ביותר בקרב משתמשי הנגררים, הוא ירדן. דרום ירדן ליתר דיוק, על מרחבי החול ואגמי המלח של אזור ואדי רם, שם חוסכים הנגררים את הצורך להקשר לעוגנים בדמות בתי הארחה או מחנות מסודרים ומאפשרים לנדוד באופן חופשי במרחב. כשהשמש מתחילה לרדת אל עבר האופק פשוט מאתרים נקודה יפה, ותוך דקות המחנה פרוש – האוהלים נפתחים במהירות, עם מנגנון המזכיר סוכך שמש של חנויות; כיור עם ברז נשלף מצד אחד ולידו שולחן מתקפל; את הגנרטור (מתוצרת ברונקו, שהיה חרישי באופן מפתיע) ממקמים מאחורי סלע או קפל קרקע,; פורשים גרילנדה וזהו. כל מה שנשאר הוא לשלוף משקה קר מהמקרר שיושב בתא יעודי בקדמת הנגרר ולהתרווח על כיסא אל מול השקיעה שצובעת את המדבר בצבעי פסטל ורודים-אדומים ומרככת את מצוקי אבן החול. המחמירין יכולים להשקיע עוד קצת מאמץ ולפרוש את המקלחת – אוהל יעודי בפתיחה מהירה, צינור מים המתחבר למתקן חימום על גז (תאמר האמת – הוא לא ממש הצליח לייצר מים חמים, אך נטל את העוקץ מספיק כדי שאפילו הכתב של בלייזר לא יתלונן) וזהו, אפשר לשטוף את אבק היום מעליך ולהתרענן לקראת היום הבא.
צילום: ניצן אביבי האמת? במזג האוויר הנהדר בו בורכנו בטיול נראה לי שאני עדיין מעדיף לישון תחת כיפת השמיים, וליהנות מריבוא הכוכבים שאי אפשר לראות בשום מקום אחר, בטח לא עם ציוויליזציה סביבך, ולהיזכר מאיפה נולד הביטוי "שביל החלב". שמי המדבר מלאים בכל כך הרבה כוכבים שפתאום קשה לאתר את המערכות המוכרות – אבל לא זו הסיבה שרבים בקבוצה התרחקו מעט ממעגל האור שהטילה הגרילנדה ובהו מעלה דקות ארוכות. כל מי שאוהב את המדבר יודע על מה אני מדבר, ומי שלא, לא יבין גם עוד 1000 מילים מה מוצאים בארגז החול המגודל והצהוב הזה...
כל הבית
אבל אין ספק שעם משפחה, או בעונת היתושים והזבובים, האוהל מספק איכות חיים אחרת. שומר את המזיקים המעופפים בחוץ ואת אלו עם המוצץ בפנים – השכמה באמצע הלילה לשק"ש קטן וריק לצידכם היא דרך וודאית להכרות מעמיקה עם המחלקה הקרדיולוגית הקרובה – וכמובן מספק הגנה מפני האלמנטים, יהיו אלו השמש הקופחת, רוח צולפת או גשם טורדני. האוהל גדול דיו להלנת משפחה ממוצעת וכולל מיטה זוגית על גג הנגרר ועוד "סלון" המאפשר בקלות מיקום שניים-שלושה מזרונים בגודל מלא ללילה, או הצבת שולחן אוכל קטן ביום. נפח המטען האדיר שמציע הנגרר הכיל בקלות את כמויות השתיה ומצרכי המזון שנדרשו לצמד השפים – רונן וניר סקינזס– כדי להאביס אותנו במיני מטעמים במהלך כל הטיול. אבל בלי תלונות אי אפשר, ולכן אני רוצה למחות בתוקף על העדר גרגרי צורן מהמזון – אכילה בשטח בלי רעשי הגריסה שמייצר החול באוכל זה פשוט לא זה...
הנגררים אומנם הכבידו מעט על כלי הרכב, אבל לא ברמה שתקעה את כלי הרכב או הגבילה את המסלול. תכנון נכון של הנגררים, שכלל מרווח גחון טוב, זווית נטישה מכובדת וגלגלים גדולים, אפשרה לכלי הרכב הרתומים לטפס על הדיונות ועל הסלעים בכל מסלול שבחר עבורנו ג'וי בירן, שהיה אמון על הובלת הקבוצה. אבל חשוב לזכור כי כל כלי הרכב בטיול נמנו על קטגורית "רכבי שטח גדולים" – רכבי פנאי במילא יתקשו בחולות, גם בלי נגרר, ורכבי שטח קטנים (כגון ויטארה או ספורטאז' מהדור הקודם) עלולים להתקשות במלאכת הגרירה בתוואי רך.
צילום: ניצן אביבי
בבית
שלושה ימים בילינו בירדן – בכל המשמעויות החיוביות של המילה – נעים באוטונומיה מוחלטת בין הדיונות, מצוקי אבן החול, הרמות הנישאות וערוצי הנחלים. בסופם חזרנו הביתה "בני אדם", ולא הפליטים המאובקים והמיוזעים שבד"כ מטפסים בלאות את המדרגות האחרונות הביתה בסוף מסע כזה, וזה כנראה כל העניין.
פורסם בשטח 48 (גיליון דצמבר 2008)
