העולם מאז ומתמיד התחלק לשניים – פרארי או למבורגיני. נכון, בניגוד לכדורגל, כאן מותר לאהוד את שתי הקבוצות בו זמנית, אבל צריך לאהוב מישהי אחת יותר. בשבילי לפחות, למבורגיני היתה תמיד הנבחרת, מאז אותו היום שבו תליתי פוסטר של קונטאש חדת זווית ומכונפת דלתות בחדר ילדותי ועד היום. זו – כך חשבתי אז – חייבת להיות הדרך בה האלים האיטלקיים ציירו מכונית בדמיונם, ולמרות שמבחני דרכים שקראתי במהלך השנים הבהירו שהיא לא מבצעת כמו שהיא נראית, האייקון היה חזק מדי מכדי להימחק. הרי מכוניות-על מוגזמות ובעלות נתונים בלתי נתפשים הן-הן הסיבה שבשלה אנו אוהבים מוטוריקה, ולמי אכפת אם הן לא פרקטיות, מופרכות ומיותרות. זה מה שהן צריכות להיות ובגלל זה אנו חושקים בהן כל כך.
פרט נוסף ומרכזי שהפך את למבורגיני ולא פרארי למושא הערצתי כילד, הוא, כמובן, דלתות הכנפיים המפורסמות (ותנסו בבקשה להתעלם מהעובדה שכיום ניתן להתקין את התוספת האקזוטית הזו על כל סיוויק פרחחית), ואנשי החברה – שהבינו כמוני שהן חלק בלתי נפרד מהקסם – דאגו שתמיד יהיה דגם כזה בהיצע – מהקונטאש של 1974, דרך הדיאבלו ועד המורצ'ילאגו (וגם הרוונטון) של היום. כשמוסיפים לסטייה הזו את הסטייה השנייה שלי – גג פתוח – מקבלים את מכונית החלום האולטימטיבית: מורצ'ילאגו רודסטר. בדיוק כמו זו שחיכתה לנו בכתום מטורף בחזית המפעל בסנט-אגתה... תולדות הזעם

המורצ'ילאגו, מחליפת הדיאבלו, הוצגה בתערוכת פרנקפורט 2001, ולמרות שזה די מזמן במונחים של חיי דגם ומתיחות פנים – היא עדיין נראית מדהימה לחלוטין במפגש פנים-מול-דלתות מספריים. גרסת הרודסטר הופיעה ב-2004 וב-2006 הגיעה הגרסה המחוזקת, ה-LP640 (שלמעשה הפכה לגרסה היחידה). שמה של המכונית ניתן לה – כמו כל הדגמים שייצר פרוצ'יו למבורגיני, בן מזל השור, מאז המיורה האגדית – על שם מונחים מעולם מלחמות השוורים. במקרה הזה מדובר בפר האגדי "מורצ'ילאגו" (שבעצמו נקרא על שם עטלף...) שספג בשנת 1879 בזירה לא פחות מ-24 חרבות מהמטאדור והמשיך להילחם, מה שגרם לאחרון לחוס על חייו כאות כבוד.
אבל המורצ'ילאגו רחוקה מאוד מלהיראות כמו שור או עטלף, לא עם פרופורציות שטיח-רצפה כמו שלה: ממד הגובה שלה עומד על 107 ס"מ בלבד, שזה 7 ס"מ פחות מהקופה הנמוכה-כשלעצמה ו-27 ס"מ (!) פחות מפרארי 599 (שנראית לידה כמו מיניוואן). חברו את זה עם נתון אורך מכובד של 461 ס"מ (כמו משפחתית גדולה) ורוחב שמעמיד בצל גם את המייבאך (206 ס"מ) – ואולי תתחילו לקבל מושג כמה מדהים נראה הדבר הזה במציאות.
במפגש ראשון נראה גם שרוב שטח המכונית מוקדש למנוע המרכזי – V12 בנפח 6.5 ל' ששורשיו נעוצים אי שם בשנות ה-60' ומספק בגרסתו הקיצונית ביותר עד כה 640 כ"ס ו-67.3 קג"מ. אלו מועברים באופן קבוע לארבעת הגלגלים (עם עדיפות בסיסית של 70% לאחור ו-30% לפנים, שיכולים להפוך ל-100% לאחד הצירים במצבי החלקה) דרך תיבת הילוכים ידנית או רובוטית עם 6 הילוכים. כמו שבוודאי ציפיתם, המהירות המרבית עומדת על מעל 200 – מייל לשעה כמובן, או 330 קמ"ש אם תרצו לדייק. 100 קמ"ש מושגים תוך 3.4 שניות, ונתונים מעניינים נוספים מגיעים בליטרים: 100 לדלק, 15 למערכת הקירור, 12 לשמן, 3.5 לתיבת ההילוכים, 2.5 ל' לדיפרנציאל האחורי מוגבל-ההחלקה וליטר בודד לקדמי – מה שמסתכם ל-134 ליטר בסך הכל, לפני נהג ו-1665 ק"ג של הרכב עצמו (כולל כל הנוזלים פרט לדלק). ואפרופו דלק, תשמחו וודאי לגלות שהמורצ'ילאגו זכתה בארה"ב בתואר "המכונית הפחות יעילה בצריכת דלק" לשנת 08', עם נתון יצרן אופטימי של פחות מ-4 ק"מ לליטר. מזל שהקרבון שעוטף את המרכב הוא חומר מתמחזר...

רוע

אם המורצ'ילאגו הרגילה היא תעודת ביטוח למחסור באנונימיות, גרסת הרודסטר תדאג לזה שכל הרחוב המסתובב לכיוונכם יוכל לראות מי בדיוק נוהג ברכב (וחשוב לא פחות, מי יושבת לצדו). ואילו גרסת רודסטר כתומה, עם אגזוזים בפול ווליום וכונסי אוויר פתוחים (בלחיצת כפתור או בהתאם למהירות/טמפרטורה), היא מסוג הדברים שמסוגלים להפוך אפילו את רוני שטרן לרווק מבוקש. זה אוטו שנראה רע במובן הטוב של המילה, עם זווית כל כך חדות שאפשר להיחתך מהן, אגזוז מלבני עצום ממדים מאחור (שמחביא בתוכו שני אגזוזים עגולים פחות מוגזמים) ופתחי אוורור קדמיים וצידיים שמאיימים לבלוע לתוכם ילדים קטנים.
אבל בעוד שמבחינה ויזואלית המורצ'ילאגו נראית מדהים גם אחרי שבע שנים, הרי שמבחינה פרקטית גרסת הרודסטר נראית כמו רעיון שעלה בידי אחד המהנדסים ביום שני בבוקר (בעודו מתאושש מההנגאובר של סוף השבוע) ועד אותו הערב הפרויקט היה גמור. גג הבד שלה לא רק שאינו חשמלי כמצופה מהמחיר והסטטוס, אלא שהוא גם אינו מתקפל אלא מתפרק. אולם אפילו זה נשמע כמעט-סביר ביחס לעובדה שכשהגג-סגור המהירות מוגבלת ל-200 קמ"ש בלבד (בהתחלה, אגב, ההגבלה עמדה על 160 קמ"ש...), נתון שתגיעו אליו הרבה יותר מהר ממה שאתם מצפים בזמן שהגג מתעופף לו לכל הרוחות. ואז, כמובן, ישנה הסאגה המפרכת של הרכבתו ופירוקו; רק כדי להבין עד כמה זה מסובך, אספר שכאשר שאלתי את נהג המבחן הראשי של החברה על התהליך, הוא סבר בטעות שאני מעוניין להרכיבו בחזרה ומיד החוויר כסיד. אחרי שהתאושש הוא הבהיר שההרכבה אומנם תיארך רק כחמש דקות לאדם מיומן, אבל הוא "מעדיף" שלא נעשה את זה היום...
לזכות למבורגיני יצוין כי הם מתייחסים לגג כפתרון למצבי חירום בלבד (גשם פתאומי, למשל), מעין כיסוי זמני ולא גג בד אמיתי. כנראה שגם הם יודעים שאף אחד לא ממש עומד להשתמש ברכב הזה כדי להגיע יום-יום לעבודה ושאם אין זה יום יפה כנראה שהלמבו תישאר בחניה (ואתם תשלפו משהו יוקרתי אחר מהחניון הפרטי – המאזדה 3 ליסינג, למשל).

רשע

באופן מפתיע, דלתות הכנפיים נוחות לפתיחה וסגירה ידנית (לא משהו שמתאים לפרט אופנתי), ודי מהר אפשר ליפול ולהתמקם בתוך תא הנוסעים (אני מניח שכשהגג מורכב זה קצת יותר מסובך, אבל אם הוא היה מורכב לא הייתי טורח להיכנס). הקוקפיט עצמו מרגיש מעט מבוגר ומיושן, במיוחד אם עוברים לכאן מהגאייארדו הצעירה והמודרנית יותר – העיצוב פשוט ונטול מעוף והחומרים פחות טובים מהרצוי והצפוי. לוח המחוונים מכיל המון נוריות וכולל, בין השאר, מד טמפרטורת שמן, לחץ שמן, חום מנוע ועוד (לא שיהיה לכם זמן להסתכל עליהם בדחף מלא), ובמרכז הקונסולה תמצאו רדיו-דיסק (משולב GPS), שנראה יותר כמו משהו שהותקן ב"רדיו ריקארדו" במילאנו מאשר כאופציה במכונית של 300 אלף יורו.
כוונון המושבים, באופן מפתיע, הוא ידני לחלוטין (ואין גם אופציה לכוונון חשמלי, כמו שתמצאו בגאייארדו), בעוד צמד חגורות הבטיחות נמצא במרכז בין המושבים (ולא בצדדים) ונסגר הפוך ממה שרגילים. פרט לכך (ולמעט העובדה שאם היה גג לא היה לי ראש), המרווח בתא הנוסעים די נסבל, אם כי גבוהים ימצאו את הרגליים שלהם יותר-מקופלות מהרגיל. ואלו מוזרויות קטנות שמזכירות שמדובר במכונית האחרונה שתכננה למבורגיני בעידן טרום-פולקסווגן, ושאמורה להיות "הלמבו האמיתית האחרונה" לדעת הציניקנים (כן, אלסיבוני, דיברתי עליך): מפחידה, פרועה ובעיקר – איטלקייה ולא גרמנייה.

פשע

ה-LP640 שלנו צוידה בתיבת הילוכים רובוטית ולא ידנית. נכון, זה בוודאי מהיר יותר, ועם כמות הרעש שהמכונית הזו עושה כנראה שכל הבלוק ידע אם פספסתם הילוך בתיבה הידנית, אבל ממכונית על אמיתית מצפים לתיבה לנהגים אמיתיים. הבעיה היא שנהגים כאלה לא קונים מורצ'ילאגו כנראה, כי היחס בין רובוטי לידני בקרב הלקוחות הוא 1 ל-99. כן זו לא טעות, רק אחד מכל מאה בוחר בגיר רגיל – ואותנו אף אחד לא שאל, אז לקחנו את מה שהיה (הדמעות זה בסוף, לא עכשיו).
אפשר להתנחם בזה שהמנוע מתעורר בדיוק כמו שמצפים ממנו – עם נביחה עצבנית שלאחריה קול של חיה גדולה בפעולה. אולם הניסיון הראשון לנסוע מעלה חרס – הטורים עולים והאוטו לא ממש זז. בדיקה מעלה שההילוך אכן משולב, אז אני מסתכן בפאדיחה עם ניסיון חוזר – שוב הטורים עולים, הפעם גבוה עוד יותר, ובתמורה הרכב מתחיל להתגלגל לאיטו ברעש גדול. אנחנו יוצאים לדרך, מורצ'ילאגו רודסטר כתומה ומאחוריה גאייארדו לבנה. העוברים והשבים בוהים בצמד הרועש בעוד אני תוהה לאן בדיוק נעלמה הגאייארדו, כשמסתבר לי שהמורצ'ילאגו – כיאה לדוגמנית על אמיתית – מעדיפה להסתכל במראות רק על עצמה. במכונית אחרת זה אולי היה מפריע, אבל כאן, למי אכפת – גם ככה אף אחד לא יעקוף אותנו. לא היום.
כך לפחות חשבתי לפני שמורנו קונטי, האיש עם הג'וב הטוב בעולם (נהג המבחן הראשי, נו) שיושב לידי, מבקש לנהוג לאט באזור הכפרים כדי שלא יהיו בעיות עם המשטרה המקומית (וכנראה שבמטרה להתעלל בנו, הוא מעביר אותנו מכפר לכפר). לצערנו, זה אומר שכרגע אני בעיקר מתרשם מהתכונות השליליות שלה: הממדים המופרכים, המנוע המחוספס (הוא זועף וכועס גם במהירות של 70-80 קמ"ש בהילוך חמישי, רומז שלא בשביל זה הוא הגיע לאוטו הזה), ההגה הכבד בצורה בלתי אפשרית (הכבד ביותר שנתקלתי בו אי פעם, כולל במכוניות ללא תגבור כלל...) והתיבה הברוטאלית. זו האחרונה עובדת, כמו רוב הדברים ברכב, בצורה גסה על סף הפרימיטיביות, ומשמיעה קולות מכאניים של עבודה מאומצת בכל העברת הילוך (המלווים מצידם בכל מיני קולות שונים ומשונים שמגיעים משלל מקומות ברכב).
אין ברירה, אפוא, ובישורת הבאה שנפתחת אני מתעלם מבקשתו של מורנו ומצמיד את הדוושה לקצה מהלכה ו... לא הרבה קורה. אבל בעודי חושב שציפיתי להרבה יותר מהמנוע הזה, הוא מגיע סוף-סוף ל-6000 סל"ד, מתעורר לחיים ובועט אותנו בעוצמה לממד הבא. או אז מקבלים בדיוק את מה שמצפים ממשהו עם סמל של שור זועף בחזית, כאשר הרעם האדיר הולך מתחזק, במקביל לריצה מוטרפת של הסוסים לעבר שיא ההספק ב-8000 סל"ד. קליק מהיר על הידיות מאחורי ההגה, ההילוך עובר ברעש מכאני גדול ומכה אדירה, והתאוצה הפסיכית לא מאבדת מומנטום לשנייה. ברקס, נגמרה הישורת, והאוטו פונה בזלזול מלא אחיזה. אני חוזר על הטריק הזה שוב ושוב ותוהה מה יותר מרשים, ההאצה או האחיזה העצומה.
אנחנו ממשיכים להתקדם בכבישים איטיים יותר, אבל אני עדיין מצליח למשוך את ההילוכים מספיק גבוה כדי להבין שהגיר מעלה אותם בהתנדבות בקו האדום (כן, גם בלמבורגיני נפלה שלהבת; רק במוד Corsa, דהיינו "מסלול", ניתנת עצמאות מלאה לנהג). בהתחשב במהירות שבה הכל קורה, יש בזה איזה היגיון מסוים, במיוחד כשהכבישים הצרים האלה גורמים למכונית להרגיש גדולה מדי וכבדה בהתנהלותה. אפילו בזינוק מעמידה (כל עוד לא הפעלתם את "בקרת השיגור" האלימה) היא מרגישה קצת כבדה ו – שהאל ירחם על נשמתי שכתבתי את זה – איטית... וזה לא רק המשקל או הממדים, אלא בעיקר העדר כוח מספק בסל"ד נמוך. נכון, כשמגיעים לסל"ד גבוה העולם משנה את כיוון סיבובו בהתאם אליה, אבל גם אז היא מרגישה מסורבלת, כבדה ולא מספקת את ההנאה הצפויה מכלי שנראה ככה.

בעולם מושלם

בסוף היום, לא יכולתי שלא לצאת מהמורצ'ילאגו רודסטר עם קצת תחושה של אכזבה. לא ברור אם אלו הציפיות הגבוהות ממכונית החלום שלי או העובדה שהיא חותמת מסע עם מכוניות כמו פרארי 430 סקודריה ופאגאני זונדה (שהרגישו לעומתה כמו סוס אציל ומאומן ליד שור כבד ועצבני), אבל אין ספק שרשימת הטענות הרציונליות כלפיה ארוכה מהרצוי: ההגה כבד בצורה כמעט לא הגיונית, תא הנוסעים מיושן ורעשן, אין כוח מספק בסל"ד נמוך, הגיר חובט והראות מגוחכת – אבל יותר מהכל, ההנאה פחותה ממה שהדגם הבכיר של למבורגיני מבטיח וחייב לקיים.
ואני רוצה אחת כזו בחניה. למה? כי המורצ'ילאגו רודסטר מייצגת דור הולך ונכחד של מכוניות-על אמיתיות – ברוטאליות, מטופשות ונטולות כל היגיון. זו מכונית שלא תוכל לנסוע איתה בגשם, שתעצבן אותך כשתנסה להתקין בה את הגג (ותיפטר ממנו כמו מחזייה ברגע שהעניינים יתלהטו ותאיץ בה יותר מדי), מכונית שתפחד לעשות בה טעות נהיגה, שתטריף לך את כל החושים בדחף מלא ושתשליך אותך מגבה בשבריר שנייה אם תנסה לאלף אותה. אז נכון, זו כבר לא מכונית-העל הראשונה שהייתי בוחר לעצמי אם הייתי נאלץ לבחור רק אחת. אבל אם בוחרים כמה מכוניות חלום, אני רוצה אחת בדיוק כזו – פתוחה, כתומה, גסה ומרושעת.