אני מתקרב בהתרגשות מסוימת ל–FX כאשר הוא יוצא מידיהם המלטפות של שוטפי המכוניות היישר לתוך השטיפה הטבעית של הגשם הסוחף. זה שהחליט לפקוד את תל–אביב ולנסות לקלקל לי דווקא ביום המיוחד הזה.
אני פותח דלת גדולה, מתמקם על המושב הספורטיבי עם 14 הכוונונים והחימום לעכוז, נוגע בלחצן הסגלגל ושומע בבירור את הנהמה האמוציונאלית. הסיבה להתרגשות ברורה: אחרי הכל מדובר ברכב שבמו ידיו, רגליו וחישוקי ה–"21 האימתניים שלו הציל את חטיבת היוקרה של ניסאן מהחידלון ומהביזיון. זה הרכב שהפך ב–2003 את אינפינטי ממותג מזדקן, משעמם ומביך לשם לוהט בארצות הברית, נושא הדגל והכלי המזוהה ביותר עם המותג ברחבי העולם. זה גם הרכב שגרר רבים בארץ להסתער על חברות היבוא האישי והכניס את אינפיניטי לתודעה ולשוק המקומי - הרבה לפני שבניסאן חשבו לייבא אותו באופן רשמי.
צילום: רונן טופלברג
הצ'יטה
מספיק רק להביט באינפיניטי FX כדי להבין מדוע הוא מושך כל כך הרבה תשומת לב. הוא פשוט נראה שונה מכל כלי פנאי, קרוס–אובר, או הגדרה מוכרת אחרת. ולמרות שהדגם החדש נוקט בגישת אבולוציה לקודמו, הוא עדיין נראה מעז יותר מכל דבר אחר שזז על הכביש. כאילו מישהו שלף אותו מחוברת קומיקס רטרו–עתידנית, חיבר גלגלים ומנוע ושלח אותו לדרך עם פס קול תואם.
באינפיניטי מכנים את המראה שלו "צ'יטה ביונית", ובאופן מוזר אני חושב שהתיאור הילדותי הזה מסכם היטב את הדברים. החזית שלו, עם החרטום הארוך והלוע שמאיים לבלוע פעוטות, נראית אגרסיבית ביותר. קו הגג המעוגל שיורד לאחור בסגנון עדות הקופה רומז ליומרות ספורטיביות והאחוריים המקומרים משלימים תמונה נהדרת. לכך נוספים "תכשיטים" כמו חישוקים בדיוניים במידות ובמראה, כונסי אוויר בוהקים בצדדים ומפלטים קרביים. אם זה היה תלוי בי הייתי מעמיד מולו למשך חצי שנה את מי שעיצב את הפורשה קאיין. בעצם אולי קצת יותר...
צילום: רונן טופלברג
כניסה פנימה מגלה פחות או יותר את אותה סביבת נהג מוכרת - הקונסולה והמחוונים כמעט זהים לאלו שפגשנו בדגמים השגרתיים יותר של אינפיניטי, אולי כדי להזכיר שכולם נשענים על אותה פלטפורמה (אכן הישג). ה–FX קצת יותר מהודר - עם נגיעות ניקל ואלומיניום פה ושם - אבל רק קצת. עם ההתנעה המחטים האדומות יוצאות להתמתחות בוקר יפנית ומעירות את המחוונים המוכרים עם הגוון הסגלגל. בתוכם מסתתר צג מחשב אדמדם שנראה מעט המוני לרכב יוקרתי ולימינם, כמו בכל אינפיניטי, צג מרכזי עם שפע (גדול מדי) של מתגים.
אלא שהפעם הצג הזה מסקרן יותר בגלל "חבילת המראה ההיקפי". מדובר בחוליית מצלמות שמציעות בנוסף למבט לפנים ואחור, גם צילום מהדופן (לכיוון החישוק הקדמי), ממש כמו זוויות הצילומים שאנו מכירים ממרוצי הראלי. לעיתים זה אפילו יותר מעניין מאשר מבט לכביש, ואולי לכן האופציה הזו נכבית אוטומטית כשמתחילים בנהיגה. אבל השוס האמיתי נחשף בלחיצה נוספת על הצג: או אז מתקבל מבט כאילו–לוויני על ה–FX (המכונית עצמה היא למעשה איור, שכן אין מצלמות מעליה), וצילום פנורמי אמיתי של סביבת המכונית מכל הכיוונים. זה מאפשר, למשל, למקם היטב את הרכב בחניות. צעצוע? כן. גימיק? בפירוש. אבל אחלה גימיק (אם כי במחיר של 36,000 שקלים, הוא לא זול במיוחד).
צילום: רונן טופלברג
מעבר למצלמה אנחנו מקבלים סביבת נהג איכותית, גם אם פה ושם מעט פשוטה ופרקטית מדי. חלק מכך נובע באשמת הצבע השחור ששלט בקוקפיט ברכב המבחן (ניתן לקבל גם גוונים אחרים), אבל פרט לכך יש גם מספר פקדים שנראים מעט מיושנים (למשל: מתגי מצבי התיבה, הבולמים או נעילת הדלתות). גם תאורת המפות הלא–ממוקדת אינה מרהיבה, ובינינו, הייתי מעדיף גם בלם יד אלקטרוני על פני זה ה"אמריקאי" שמופעל ברגל.
בניגוד גמור לדגמים האחרים של אינפיניטי, כאן אני כבר לא מלטף את התקרה ויש מרחב ראש גם לגדולים באמת. תנוחת הנהיגה לטעמי (ולממדי הקטנים) יכולה היתה להיות קצת יותר גבוהה, והדבר שמפריע לכך הוא כוונון הגובה המוגבל להגה. המושב עצמו רומז על הכיוון הספורטיבי: הוא לא עושה מסאג'ים (למרות שהוא מאוורר) אבל הוא כן מציע אפשרות לכוון תמיכות לירכיים ולצלעות, וזה די נוח.
צילום: רונן טופלברג
מאחור יש מרחב נאה, אבל בתא המטען מתגלה במפתיע רצפה גבוהה למדי ומגבילה מדי, ומכאן גם נפח שאינו מרשים (410 ל' בלבד). מתחת לרצפה, אגב, לא תמצאו צמיג רזרבי (יש ערכה לתיקון פנצ'רים) אלא רמקול בגודל של חישוק.
הריצה
בחרטום ה–FX שוכן מנוע ה–V6 שפגשנו בכל דגמי החברה שנבחנים בגיליון זה. כן, גם אני רציתי לראות את תא המנוע מלא עד תום בשמונה צילינדרים, אבל אי אפשר הכל בחיים - ה–FX50 ששימש את היבואן להדגמות פשוט נמכר יומיים קודם. זה בסדר, גם ל–FX37 לא ממש חסר כוח, ו–320 הסוסים שמייצר ה–3.7 ליטר הזה הם בערך מה שהיה ל–FX45 היוצא. וכשזה משודך לתיבה עם שבעה הילוכים ולנייר שאומר 6.8 ש' למאה, זה בהחלט מבטיח.
מבטיח ומקיים, לחיצה אחת על המצערת וה–V היפני שולח שאגה מוכרת. הצליל קצת חלש ומרוחק לעומת דגמי ה–G, ועדיין הוא נשמע בתא - ונשמע טוב. גם התגובות הכמעט חייתיות של ה–G הופכות כאן למשהו קצת יותר רגוע - וזה עדיין מאוד מהיר. ה–FX מדבר, כמעט כמו כל דגמי אינפיניטי, בשפה מאוד גברית. כמעט מאצ'ואיסטית. בהחלט לטעמנו. אני נעזר בתפעול הנוח של התיבה המצוינת, נהנה מידיות הטיטניום שלצד ההגה וגם ממצב הספורט–האקטיבי שמוריד הילוך עם גז ביניים מחמיא. יחידת הכוח הזו בפירוש מצליחה להרשים גם כאן, על המרכב הכבד, והמנוע חי נהדר למעלה בטורים, אבל גם מושך טוב מלמטה. ולמרות שהתיבה נוטלת פיקוד במצב ידני, והמנוע משיק פה ושם למנתק ומשתנק לשבריר שנייה, העסק פועל באופן רהוט גם בעומס.
הילוכים ראשונים קצרים מתחלפים ברביעי, חמישי, שישי ושביעי ארוכים יותר והספרות בספידומטר רצות ורצות (כבר ברביעי הוא יחצה את ה–200 קמ"ש, אז מה כבר נשאר לאחרים...). צריכת הדלק ברגעים האלה תנוע סביב ה–5 ק"מ לליטר, אבל גם בשיוט–מהיר (120 קמ"ש) קשה ללגום פחות מליטר לכל 9 ק"מ. אין הנאות בחינם.
צילום: רונן טופלברג
הפריצה
אלא שבניגוד לרוב כלי הפנאי, הביצועים של ה–FX הרבה יותר מלהיבים כאשר הכביש מתפתל. ריסון תנודות הגוף מצוין, ההגה שמרגיש מעט כבד בחניה מקבל משקל נכון ובהחלט לא קל–מדי, והרכב מגיב היטב להפניית ההגה וללחיצה על המצערת.
התחושה הכללית מדגישה את העובדה שבבסיס מדובר בפלטפורמה של הנעה אחורית, שמסתייעת בקדמית בעת הצורך. בזינוק הכוח מחולק, בשיוט ונהיגה רגועה הוא עובר רק לאחור. ובמציאות? לחיצה קטנה (טוב, קצת יותר מקטנה) על המצערת והזנב פוסע בצורה מאוד ברורה אך גם מדודה מספיק כדי שהנהג ירגיש בטוח... לנסות זאת שוב. זה מאפשר לקחת את הפניה בכל מיני סוגים של דרמות וקווים. ושם ה–FX החמיא לי כנהג, ולכן אגמול לו בהצהרה שאני לא זוכר רכב פנאי במידות כאלה ובמשקל כזה (קצת יותר משני טון) שמתנהג באופן כל כך קליל וספורטיבי. וכן, אני כולל ברשימה הזו גם כמה שמות אקזוטיים (מי אמר פורשה?).
צילום: רונן טופלברג
התחושה הכל–כך מגובשת שלו קצת מופרת בנהיגה מהירה (מאוד) על כביש גלי, שם הוא נוטה לנתר ולאבד את הדיוק של ההיגוי. גם הבלמים, שתפקדו היטב רוב הזמן, העלו לפעמים רעד קל תחת עומס מאוד קיצוני. ועדיין, הסך הכולל מאוד מרשים, ובאופן נדיר ל–SUV - גם מאוד מהנה לנהיגה דינאמית.
התחושה שהוא מתכווץ על הנהג ברגעים הנכונים ומרגיש קליל וכמעט קומפקטי גורמת לי לשכוח את מידותיו הלא–צנועות (487 ס"מ אורך, 193 ס"מ רוחב). אלה מתגלות שוב בכניסה לעיר ובחיפוש אחר החניה - ואז אני נאלץ להיעזר במצלמות.
צילום: רונן טופלברג
ובכלל, העיר פחות מחמיאה לכלי האגרסיבי הזה, כי כאן מגיע לעיקר התשלום על הכיול הקשיח של המתלים. אלה אומנם "עובדים" ולא מתרסקים, אבל נשארים על הצד הקשוח ביותר. כך או כך, מצב הספורט שלהם, שמקשיח את הכיול עוד יותר, די מיותר לטעמי.
אבל אם תשאלו אותי, התשלום על הקשיחות שלו בפירוש שווה את זה. גם על העובדה שמבחינת רעשי כביש ורוח לא מדובר בבידוד סלוני אפשר (וכדאי) לסלוח לו.
הפתעה
כלים נאים ואגרסיביים למראה, בייחוד כאלה שמכוונים לשוק האמריקאי, אכזבו אותי לא פעם. הצהרות יפניות ואמריקאיות על "אירופיזציה" התגלו לעיתים כחלולות, ממש כמו התחושה שעלתה מהכלים שהתהדרו בהן. אפילו העובדה כי
אינפיניטי FX החדש הושק באירופה לפני ארצות הברית לא ממש הרגיעה אותי. אבל בסופו של דבר הוא מפתיע לטובה ובפירוש מצליח לקיים את ההבטחה שמספק העיצוב.
שלא תטעו - הוא לא מתאים לכל אחד, יכול היה להיות יותר מהודר, ורק יודעי דבר יעריכו את הדינאמיות שלו. אבל זה גם מה שהופך אותו לייחודי ושופע אופי - מצרך נדיר בעולם הרכב של היום. וזו כנראה הסיבה שכל כך חיבבתי את הכלי המגודל של אינפיניטי ושחזרתי עם חיוך רחב למשרדי המערכת. אבל כנראה שהחיוך היה רחב מדי, שכן כבר למחרת היום קרא לי המנכ"ל לחלוקת "תיקים" - מי אמר שלא משלמים על הנאות?...
