שתי מכוניות וולוו התייצבו בחניית המערכת. במבט ראשון (וגם שני, האמת) הן נראו בדיוק כמו ה-S40 שהוצגה ב-2003 וה-V50 שהוצגה שנה אחריה. אבל בוולוו טוענים ששתיהן עברו מתיחת פנים עם הגעת הדגמים למחצית חייהם (ושתיהן מוצעות מעתה גם בקבוצת רישוי 5, כלומר ב-191,000 ש''ח), ולכן הזמנו למבחן את גרסת הסדאן (S40) עם שילוב מנוע-גיר חדש ומבטיח, הכולל יחידת כוח מונעת סולר ומתוגברת בגיר רובוטי-כפול מצמדים כמותו אנו מכירים היטב מפולקסווגן. אצל הקונצרן הגרמני הוא נקרא DSG, אבל כאן קוראים לו PowerShift, ואתם חייבים להודות שזה נשמע הרבה יותר מגניב. התיבה החדשה פותחה בכלל על-ידי חברת 'גטראג' בשיתוף עם וולוו ופורד (בעלת הבית של וולוו) אבל הרעיון זהה – שני מצמדים, ששה הילוכים והבטחה לנוחות של גיר אוטומטי עם צריכת דלק וניצול כוח של גיר ידני.
יחד עם הסדאן הגיעה גם הסטיישן, אשר כמיטב המסורת מקבלת שם שונה – V50. זו התייצבה עם יחידת כוח המוכרת לנו היטב – מנוע 2.4 ל' בנזין בגרסת 140 כ"ס, משודך לתיבה אוטומטית-סטנדרטית עם חמישה הילוכים. חשוב רק לציין שזהו כמובן לא מבחן השוואתי בן הגרסאות, אלא מבחן משותף. ועם זאת, ככל שנצברו הקילומטרים ההבדלים בינה לבין הסדאן השכיחה יותר ובין שתי יחידות הכוח השונות, התגלו כיותר ויותר מעניינים ומשמעותיים ממה שחשבנו.
בין סדאן לסטיישן
צריך להתעמק היטב בכדי לעמוד על שינויי העיצוב החיצוניים בעקבות מתיחת הפנים. בשתי הגרסאות זכה הפגוש האחורי לנגיעה קלה והפנסים האחוריים זכו לנורות לד ולעיצוב חדש לכיסויי הפלסטיק שלהם. ב-S40 זכה הכיתוב VOLVO על תא המטען להגדלה משמעותית (כדי שחס וחלילה לא נתבלבל ונחשוב אותה למכונית אחרת), ויחד עם הפנסים הפך את הזנב לפחות נאה והרמוני לטעמנו. מהלך דומה נעשה מלפנים, כאשר גם כאן הוגדל משמעותית הסמל המוכר של וולוו, ונשמר האיי-ליינר השחור והקשוח סביב הפנסים הקדמיים.
כניסה פנימה מגלה לנו שגם כאן השינויים מינוריים, והאווירה הוולוואית נשמרת היטב. תכנון הפנים מאוד תכליתי ופשוט, מאוד 'איקאה', ומבחינה עיצובית הוא נשען בעיקר על אותו גימיק בודד – הקונסולה המרכזית ה"צפה" – וזה כבר לא ממש עובד עלינו. הקונסולה אמנם נאה ויוקרתית למראה, אך כל מה שסביבה מרגיש כבר כמעט מיושן בימינו-אנו. מלוח המחוונים הפשוט ועד למשטח הנרחב והריק אל מול הנוסע (העטוף בגומי כהה ונעים למגע), אשר ב-V50 התווסף לצבעי ריפוד כהים המשליטים אווירה קודרת. ב-S40 זכינו לריפוד עור בהיר נעים הרבה יותר לעין (המגיע כאן כסטנדרט), אך בשתי המכוניות הורגש מחסור בתאי אחסון ראויים בגודלם. אז כן, התאים בין הנהג לנוסע עוצבו מחדש, כולל תכנון חכם יותר לאחסון במשענת היד, והתאים בדלתות הקדמיות מעט גדולים מבעבר – אבל עדיין לא מספיק בשביל להכניס בקבוק 1.5 ליטר. וכן, אני מדגיש את כל זה בעיקר מכיוון שבוולוו התעקשו להאדיר בשבחי ניצול מקום האחסון ששופרו במתיחת הפנים...
על נוחות (ו)תפעול
וולוו מתגאה במשך שנים בבטיחות מכוניותיה ובנוחות התפעול שלהן. בנושא הבטיחות כבר אין פשרות ותקבלו מפרט הגנה מלא הכולל 6 כריות אוויר, בקרת משיכה ויציבות וציון של חמישה כוכבים במבחני NCAP. בנושא התפעול יש גם בעיקר שבחים: תא הנוסעים מתהדר במושבים נוחים ביותר (במיוחד עם ריפוד העור); תנוחת הנהיגה מצוינת ונעזרת בכיוון רב אופציות של המושב וההגה ובראות טובה כמעט לכל הכיוונים; המרחב מלפנים מכובד בכל הממדים וכל האביזרים החשובים לנהיגה ממוקמים היטב וקלים מאוד לשימוש. אך הציון הגבוה להנדסת האנוש נפגם מעט עקב מוזרויות כגון כפתור לפתיחת מכסה התדלוק, הנמצא בין מתגי תפעול לפנסי הערפל (מה שבוודאי יגרור לחיצות לא רצויות) וכן תפעול מחשב דרך עם גלגלת לא נוחה הממוקמת על מנוף האיתות. לזה האחרון נוסף כפתור READ המאפשר לנהג לקרוא הודעות ששולחת לו המכונית: "שכחת לסגור דלת", "אני צמאה, תביא קצת שמן" או, לא עלינו – "הלך לי המנוע, תתכונן לזרוק ג'ובות במוסך".
האבזור הבסיסי כולל בקרת אקלים, מערכת שמע מקורית עם תפעול מההגה, בקרת שיוט ושאר חשמולים למיניהם, אך התחושה בתא לא עשירה מספיק, בטח שלא ביחס לתג המחיר (ועוד נחזור לזה). חבל שמתיחת הפנים לא טיפלה גם בנושא זה, והעדיפה להתמקד בזוטות כגון כיסוי משענת יד הנפתח לאחור – ליצירת שולחן-קטן עבור היושבים במושב האחורי. אלו היו מעדיפים בוודאי עוד קצת מקום לרגליים במקום זאת – עם נהג גבוה מלפנים המרווח לברכיים מצטמק מאוד, וכאשר המושב הקדמי כל כך נמוך כפות הרגליים סובלות מצפיפות יתר. לכך מצטרף בסיס מושב קצר ומחסור במקום לראש ב-S40 (ב-V50 יש די והותר), כמו גם בפתח מיזוג נפרד עבור המושבים האחוריים.
תא המטען מקבל פסקה משלו: ב-S40 מדובר כמובן בבגאז' בגודל סטנדרטי למדי, בנפח של 405 ליטר צנועים, אך ב-V50 הוא מהווה את עיקר העניין. נפחו הבסיסי, עם הכיסוי במקומו, אינו גדול בהרבה – רק 417 ליטר. אך אם מעמיסים עד הגג מקבלים כמעט כפול מכך, ועם השכבת מושבי השורה השנייה ניתן להגיע עד ל-1307 ליטר מכובדים ביותר. יש גם רשת הפרדה הניתנת להזזה בכדי לשמור על הנוסעים מפני תזוזת הכבודה. נחמד.
בין דיזל-רובוטי לבנזין-אוטומטי
שתי המכוניות מגיעות בסופו של דבר לתוצאה כמעט זהה מבחינת ביצועים, אם כי עושות זאת באופן שונה לחלוטין. מנוע הבנזין המוכר, השוכן ב-V50, מרגיש חזק מהספקו המוצהר (140 כ"ס – הספק נמוך מאוד ביחס לנפח של 2.4 ליטרים) והתיבה האוטומטית שלו רכה ואיטית בתגובתה. חמשת יחסי ההעברה מחולקים היטב ושיא המומנט הנאה, 22.4 קג"מ, מגיע סביב 4000 סל"ד ותורם לתחושה הנמרצת יחסית – לפחות עד שמתקרבת העלייה הראשונה.
מנוע הדיזל מעודן ושקט יותר מהבנזין, וזה כבר ממש מרשים. הוא גם מתהדר בהספק כמעט זהה – 136 כ"ס. נתון המומנט גבוה משמעותית כמובן, ועומד על 32.6 קג"מ ב-2000 סל"ד, אבל לא פחות חשוב מכך, המנוע משודך לתיבת המצמד-הכפול הרובוטית שיודעת לנצל אותו יותר טוב מכל תיבה אוטומטית. היא מהירה משמעותית ממקבילתה האוטומטית ב-V50, מעודנת לא פחות ונהנית מיחס העברה נוסף. כמו האוטומטית, גם הרובוטית לא מעניקה לנהג עצמאות מלאה במצב הידני – היא תעלה הילוך בעצמה לפני הקו האדום ותוריד הילוך בקיק-דאון אם תלחצו את הדוושה עד סוף מהלכה. אבל כאן תזכו גם לתגובה דוושה עדיפה משמעותית מזו הנרפית של מנוע הבנזין וכן לקג"מים רבים כבר מ-1500 סל"ד, כך שתוכלו להאיץ יותר ביעילות גם אם תהיו בהילוך גבוה מדי. בניגוד לרובוטיות כפולות מצמדים אחרות (של פולקסווגן, מיצובישי או פורשה), התיבה של וולוו כמעט אף פעם אינה חובטת בהעברת הילוך, לא מתבלבלת גם כשדורשים הורדה של 3 הילוכים בקיק דאון אחד (משישי לשלישי, למשל) ואינה ממהרת להעלות להילוך שישי במהירות עירונית. חסרונה הכמעט-יחיד הוא שהיא אינה מוצעת (ב-S40 המוזלת, על כל פנים) עם "מערכת סיוע לזינוק בעליה", כך שהרכב מתדרדר מעט לאחור אם לא עוברים מספיק מהר מדוושת הבלם למצערת. אבל לעניות דעתנו, זו בהחלט טרוניה קטנה לתיבת ההילוכים הטובה ביותר מסוגה שמוצעת היום בישראל.
מכס הנהג, התחושה היא גם שהדיזל תמיד מהירה יותר (במיוחד בזינוק מעמידה), ונתוני ההאצה תומכים בזה (9.6 למאה קמ"ש לעומת 10.7 בבנזין), אבל בהאצות ביניים שתי המכוניות ניצבות כמעט פגוש לפגוש. לא שזה באמת משנה, כי יתרון של יחידת ההנעה ב-S40 לוגמת הסולר בא לידי ביטוי בסל"ד יומיומי, בו היא זריזה ונעימה משמעותית.
יתרון הדיזל, יחד עם התיבה הרובוטית, אמור להתבטא כמובן גם בתחנת הדלק – ולוגמת הסולר לא אכזבה. בנסיעה בינעירונית נינוחה קיבלנו צריכת דלק של 14.7 ק"מ לליטר סולר, לעומת 12.8 בבנזין. בנהיגה עירונית הדיזל הרשים אף יותר עם 11.2 קמ"ל לעומת 8.5 בבנזין, ובנהיגה דינאמית תובענית ההפרש היה הגדול ביותר – הדיזל שמר על 11 ק"מ לליטר בעוד הבנזין גירד את ה-6 קמ"ל מלמעלה. בממוצע קיבלנו 12 ק"מ לליטר בדיזל ו-9 בלבד בבנזין – וכל זאת, כאמור, עם ביצועים עדיפים במעט בדיזל.
בין נוחות להתנהגות
על מסלול האין-נוחות הדרשני שלנו התבררו כמה דברים מהר מאוד: ה-V50 היתה נוחה למדי כמעט בכל מצב – על כביש עירוני משובש (יותר) או בין-עירוני גלי (קצת פחות). הדבר נובע מכיול מתלים רך יותר, אשר מאפשר ספיגה טובה ברוב המצבים ללא נדנוד יתר. ה-S40 יותר נוקשה במופגן, קופצנית לפרקים, והבדלי הנוחות בינה לבין אחותה הסטיישנית היו משמעותיים – ולא לטובתה. עוד התגלה כי בניגוד לרוב המכוניות, בהן יש פער קטן בין הנוחות מלפנים ומאחור, כאן ההבדלים גדולים יותר – ב-V50 נוחות הנסיעה במושב האחורי נחותה משמעותית, וב-S40 היא על סף הלא-נעימה.
בכל הנוגע ליכולת דינאמית, עוד לפני הכניסה למגרש המשחקים רומזות שתי המשפחתיות שלשחק הן לא ממש אוהבות. ההגה מנותק ולא חד, עם שטח מת בולט במרכזו. לשתי המכוניות זווית גלגול חדה תחת עומס ולא מעט תת-היגוי כשדוחקים אותן לפנייה. אבל למרות הכיול הקשיח יותר, דווקא ה-S40 פחות הצטיינה: היא פחות נענית לעזיבות-דוושה להידוק-זנב, ובגלל מנוע הדיזל כבד-המשקל ועב המומנט, נוטה יותר להרחיב קווים בתת היגוי. דווקא ה-V50 הרכה יותר, מציגה התנהגות יותר שובבה, ונכנסת להיגוי-יתר לפי דרישה. אבל גם אם מנתקים את בקרת המשיכה (בקרת היציבות – הליברלית יחסית – לא ניתנת לניתוק) זה לא ממש כיף, כי ההגה מנותק לחלוטין (גם אם בעל משקל סביר) ושתי המכוניות מתנודדות מדי על מתליהן. זה כן מאוד וולוו – הרגשת בטחון רבה והתנהגות כביש צפויה, כולל בלמים עוצמתיים, עמידים ונעימים לשימוש.
תפעול עגול – אוטו מרובע
נסו לדמיין וולוו. מה אתם רואים? מכונית משפחתית, בטוחה, נעימה, קצת מרובעת (ולא רק בצורתה). ככה זה כבר עשרות שנים, ולא נראה כי העתיד צופן שינוי באופק. ואין גם סיבה להשתנות, וולוו הרי מכירה נפש לקוחותיה, ויודעת לתפור להם חבילה מתאימה לצרכיהם. מכונית שמאוד פשוט לתפעל ומאוד קל לסמוך עליה. חבל רק שכאן, במדינתנו הקטנה, בדרך אל אותם לקוחות נמצא מחיר גדול מדי. הוא אומנם הוזל בעשרות אלפים בכדי להיכנס לקבוצה 5 (191 אלף שקלים), אך במחיר הזה מקבלים את דגמי הבסיס הפחות מאובזרים (ובאופן הזוי, תמורת אותם המזומנים ניתן לקנות גם את ה-S60 הגדולה יותר עם אותו מנוע בנזין). כך של-S40 ול-V50 יש תחרות קשה מהקבוצה שמעליהן – משפחתיות-גדולות – ביניהן מכוניות מודרניות, גדולות יותר ואף זולות משמעותית (פורד מונדיאו, למשל).
עם כזו תחרות קשה לנו מאוד להמליץ על שתי המכוניות הללו למי שאיננו חובב גדול של המותג – אך אם אתם בכל זאת מתעקשים, היינו ממליצים דווקא על ה-V50 השימושית, עם מנוע הדיזל הכוחני והתיבה הרובוטית המצוינת. חבל רק שאין גרסה כזאת בארץ...
המבחן התפרסם בגיליון אוטו 275, ינואר 2009
