הנהגים והנוסעים האחרים בכביש נישאו אלי, במרומי תא הנהג של הדיפנדר הקצר,
במבט בו דימיתי לראות את אותו תמהיל של רחמים וקנאה השמור להארד-קוריסטים
אדוקים במיוחד. כולנו מכירים את הסיצואציה בה אנו יושבים במסעדה מחוממת על
חוף הים, צופים בזקן היוצא לאיטו מהמים ופולטים "תראה את המשוגע הזה, בטח
קופא לו התחת!", אבל באחורי הראש, חלק אחר של התודעה אומר "תראה מה זה!
הלוואי ולי הייתה עשירית מהנחישות הזו!". רק למחרת במהלך יום המבחן הארוך, נפל לי האסימון - זה לא שעם ישראל קיבל פתאום מתת הבנה מוטורית שאפשרה לו להבין ברגע את מהות הדיפנדר 90 הפתוח. אלו היו המדבקות. והאמת היא שלא נדרשת חדות אבחנה או יכולת פילוסופית מעמיקה כדי להגיע למסקנה הזו, אחרי שישים שבעים וריאציות שונות ל"יו! תראו! זה האוטו של הישרדות", גם אחרון עכברי השטח שנשמו כבר הרבה יותר מדי אבק היה מבין את הרעיון... מה שהפתיע באמת זה המשרעת - החל מילדה בת חמש שהסבירה לאביה בקול מאנפף ש"הם מצלמים את האוטו של הישרדות", דרך נערים שכמעט ודרשו אלימות פיזית כדי להתרחק מהאוטו, אחרים שהתעקשו לדעת לאן נעמה הלכה ומתי היא חוזרת וכלה באנשים בוגרים (לפחות על פי חזותם) שכמעט נפלו מהאוטו בניסיון להציץ לתוך תא הנהג ולראות אם הם מזהים מי מאליליהם.
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. בעצם, את קברניטי ערוץ 10 ולנד רובר זה בטח מצחיק. אם כי החיוך בטח היה נעלם מפניהם של אלו האחרונים לשמע הדו-שיח בין שני תלמידי כיתה ה' או ו' בטיול שנתי "תראה, זה האוטו של נעמה!"אומר אחד עם מפל נזלת ירוקה מחוטמו "מה קרה לך, נעמה קיבלה בכלל האמר..." עונה חברו משופשף הברכיים.
דן מנו, עו"ד, ת"א
בשיחה עם אסף, מנהל המכירות של לנד-רובר, הוא מספר לי שנמכרו כבר כמה וכמה דיפנדרים קצרים פתוחים לחבר'ה עירוניים, כאלו שרוצים להוסיף עוד חיזוק לתדמית המסוקסת שהם טורחים לטפח בעזרת נעלי טימברלנד גבוהות ואטומות למים גם באמצע הקיץ ומעטה זיפים מטופח על הפנים. לוקח לי בדיוק חמש דקות של חתירה למגע (עם הכביש המהיר) דרך פקקי גוש דן כדי לתהות מה לכל הרוחות עבר לאותם עירוניים חובבי סיקוס בראש. וכן, יש לי הרגשה שהתשובה כוללת די הרבה אלכוהול. כי עם כל החיבה שלי ללנד רובר, אין מנוס מההבנה שהתניידות עירונית יום יומית היא ממש לא כוס התה של האוטו הזה. הוא מרגיש שייך לפקקים בערך כמו כוס מיץ נבטים בפאב סקוטי. הוא אומנם קצרצר, הראות ממרום הקבינה מעולה (לפחות קדימה. לצדדים זה כבר עניין אחר, לפחות כשהגג מותקן) ואפילו הביצועים זריזים למדי. אבל מוט הילוכים שתפעולו מזכיר חתירה בקנו מבחינת מהלך ודיוק, מצמד שמזכיר את מכשיר הארבע-ראשי בחדר כושר והגה ארוך יותר מההסברים של שאולי על ההבדלים בין מיתר משער סוס למיתר מתכת, הופכים את צליחת הפקקים לסיוט. בכביש המהיר יש מהירות מוגבלת, מנוע רועם ורעשי רוח עם אפקטים מיוחדים באדיבות היריעה הבלתי ניתנת למתיחה ראויה. היגוי מעורפל וזוויות גלגול מוגזמות משלימים את מכת המוות בגזרת האספלט. אפשר להגיע איתו ממקום למקום, שלא יהיה ספק, אבל כיף זה לא.
אז כן, אם יש לך בלורית בלונדינית וחיוך מלא שיניים לבנות, אתה תראה ממש ממש מגניב עם הדיפנדר הפתוח שלך על שפת הים (עבריין, אבל מגניב), בעיקר אם ויקה בחוטיני נשענת על קשת ההתהפכות מאחוריך, רעם צחוקה הנוירוטי מכסה עם קרקורי בטנה ומחזיקה פחית ספרייט דיאט בידה השדופה. אבל די בטוח שהחיוך שלה יעלם כשהיא תגלה שרכב של 231,000 ₪ מגיע עם חלונות ידניים ובלי נעילה מרכזית (דווקא העדר כריות האוויר בטח יטריד אותה פחות). יודעים מה, עזבו נעילה מרכזית - לדלת האחורית אין נעילה בכלל... רוצים לנעול? (למה בעצם, במילא אפשר בקלות לפתוח את הריצ'רץ' ולהיכנס פנימה דרך החלון) קנו מנעול תליה, כמו זה שאיתו נעלתם את הקיטבג בצבא...אולי אותו אחד אפילו
נועם, כוורן, טיזלבלוך
או. קי. אחרי שהתאוששנו מההלם שדיפנדר, ידני, הוא לא ממש רכב עירוני/כביש אידיאלי, אפשר לקחת אותו לשדות הצייד המתאימים לו, במלוא מובן המילה. סיבוב (ארווווך) של ההגה ואנחנו על השביל. ו...לא. לא מופיע שום מטה קסמים שמפיל את כל הקוביות למקום, הופך את עורו של הדיפנדר וגורם לכל הדברים להתחבר. אומנם בשטח כבר קל יותר לקבל את תנוחת הנהיגה המוזרה (אבל השפיץ שממוקם מול הברך עדיין מציק), את העובדה שעדיף להיות נמוך (כי אי אפשר לקחת את המושב אחורה יותר מדי) וגם רעש המנוע כמעט ולא מציק. אבל עדיין יש בשוק שלנו לא מעט מכוניות שיעשו את עבודת השבילים, גם אם אלו לא מפולסים היטב, טוב יותר מהדיפנדר הקצר. ובהם גם לא תצטרכו לחשוש שהדלת האחורית תפתח בקטעים משובשים.
צילום: תומר פדר
אם אתם מאלו שעוברים עמוד בספר הטיולים אם המסלול מוגדר כ"קשה" אולי כדאי לכם לחשוב על רכב אחר. בעצם, רב הסיכויים הם שאם אתם הטיפוס שהדיפנדר הקצר מתאים לו, אתם בכלל לא מעיינים בספרי טיולים, כי הנקודה בה מתחילה הקוביה ההונגרית הזו לזרוח היא בדיוק הנקודה בה אתה מחליט ללכת לבדוק לאן מוליך השביל הזה שמתפצל הצידה ולא מופיע במפה, או במפגשים של החברה ב"בור" האזורי. עם בסיס גלגלים קצרצר, זוויות מעולות (בעיקר בבטן) ופגושים מפלדה קשוחה, הדיפנדר הקצר הוא הרכב המושלם למי שאוהב לשאול את עצמו "מעניין אם אני אצליח לעבור/לעלות את זה...". גם אם יתברר שהתשובה היא "לא" - וככל שהתקדם המבחן היה ברור לנו כי זה מצב נדיר למדי - קרוב לוודאי שלא יגרם איזה שהוא נזק יקר. מקסימום מוציאים הי-ליפט, או פורשים כננת. "נשיקות" שהיו נגמרות ברכב שטח מן השורה בכאב לב על פגוש שרוט בקושי השאירו את רשמן על צבע התנורים בו צבוע הבזנ"ט שנבחר לשמש כפגוש. מהלכי הגלגל כמעט גרמו לבקרת האחיזה להגיש התפטרות מרב שעמום והראשון הקצרצר שגרם לנו להתעלם ממנו בעיר פתאום הפך להיות שימושי מאוד. ה-LOW קצר מאוד, כמובן, ומספק שפע בלימת מנוע בירידות תלולות, כמו גם אפשרות זחילה עם כח סביר במעלות מסולעים. אם העסק חלקלק במיוחד - בשל אבק או בוץ - בקרת האחיזה תעשה עבודה מעולה בלוודא שכח ימשיך להגיע לקרקע במנות מספקות. התלונות היחידות (נו, טוב. לא היחידות, אבל המשמעותיות) הן לגבי מהלך ההגה הארוך, שדורש עבודת ידיים אינטנסיבית מדי והמצמד הלא נוח לתפעול.
בקיצור - הדיפנדר הקצר הוא לא הרכב האידיאלי לטיולי שבת עם המשפחה, למרות ששני המושבים האחוריים (ויש רק שניים - שימו לב) מרווחים למדי (על חשבון הנפח למטען). אבל הוא אופציה לא רעה בכלל, אם לנקוט באנדרסטייטמנט בריטי כראוי למוצאו, לרכב שעשועים לשבת עם החבר'ה.
נעמה, קוסמטיקאית, כרמיאל
ה-90 הפתוח אותו בחנו הגיע אלינו בגרסת "הישרדות" - בכל זאת, אם השקעת כל כך הרבה בחסות לתוכנית טלביזיה, חובה למנף קצת את העסק - הכוללת מבחר נאה של תוספות: כננת, מדרגות סף, גג ברזנט יחודי, חישוקים קלים ועוד. אלא שכבר כאן, בחיבור הזה, נעוצה הבעיה. כי הסדרה הזו הלא לא באמת עסקה בהישרדות "אמיתית", של אדם מול איתני הטבע. למהות הסדרה מתאים יותר באמת הרכב בו בסוף בחרה נעמה - פרילנדר מצויץ, ולא הדיפנדר הקשוח, והבעיה היא שלקוחות של "הישרדות" שיקנו את הדיפנדר הקצר עלולים להתאכזב קשות. כי למרות שהמראה קובייתי בדיוק במידה שתזכה אותו בתואר "חמוד" במוח הנשי, ועם החישוקים הקלים והמרכב הפתוח יש לו ניחוח "קולי" בדיוק במידה שתקסום ליושבי בתי קפה על הטיילת, הדיפנדר הזה לא נכנע לתכתיבים מלמעלה, ומסרב לשרת כנער שליחויות עירוני. הוא קשוח, אבל על באמת. חייל קרבי שמריח מזיעה אחרי שבוע בשטחים ומשאיר כתמי בוץ בכל מקום. אוכל בפה פתוח, מספר בדיחות גסות ליד הסבתא הפולניה ומדי פעם "מעשיר את האווירה". בקיצור - כל מה שבחורה יכולה לרצות לידה בטרק הררי, אבל עדיף לא להזמין לאירועים משפחתיים.
אם תשאלו אותי, הייתי שמח מאוד להוסיף אחד כזה לחניה (הדי ריקה, לצערי) לטובת שעשועי סוף שבוע. הייתי מוותר כנראה על החישוקים הקלים, אבל משאיר את שאר התוספות שבחבילה (שעולה 29,000 ₪) שבהחלט שימושיות. אם היה לי הכסף, כמובן. אחרת פשוט הייתי מחפש סופה ישנה או אפילו 90 משומש ומשפר אותם עד האוזניים...
המבחן התפרסם בגליון שטח 43 (יוני 2008)
