חבטתי בלוח השעונים בחוזקה (כשהספידומטר החשמלי הפסיק לעבוד כהרגלו) עם
כוונה ברורה לשבור את הכלב הסרבן. חיזקתי את המאמץ וסיננתי קללה ברוסית
עתיקה. וזהו זה היה הסוף. הקש ששבר את גבו של הגמל הזה והחלטתי שאני מעיף
את המכונית תוך שבוע ויהי מה. זו הייתה הסיאט אלף ארבע מאות ממודל 94',
המכונית הראשונה שלי.
אבל לא זה מה שמעניין, אלא מה שקרה אחרי שמכרתי אותה. אז החל "תור הזהב"
בדמות טנדר סובארו חבוט ממודל 90'. לא באמת רציתי את האוטו ומה שהניע אותי
היה סוג של לחץ חברתי ואני חייב להודות גם קצת לחץ פנימי מכיוון בית החזה.
דרישות האמינות קיבלו משנה חשיבות אחרי שנה קשה במיוחד בה היה המוסכניק
בזיכרון החיוג המהיר השני בטלפון הסלולארי, השמור בדרך כלל רק לאמהות
וחברות. למרות הנטייה להאדיר את העבר, האמת היא שלנהוג בסובארו טנדר הייתה "הנאה" מפוקפקת למדי. בכל נסיעה כאב לי הגב התחתון, צריכת הדלק לא התחשבה במצבי הכלכלי ורעש המנוע הרם כבר כמעט ולא נחשב. אבל את מי זה מעניין כשאתה סטודנט תפרן ומרכיב עלות האחזקה הוא המכריע בבחירת כלי הרכב.
סובארו הרוויחה בזיעה רבה את מוניטין האמינות שלה. בשנים בהן הייתה המכונית הנמכרת בישראל, עלו על כבישיה יותר מ-20,000 מכוניות כשבכל אחת מהן פועם בסינקופה אופיינית, מנוע בוקסר. על המנוע הזה סופרו סיפורים לרוב, נקשרו כתרים, מגדשים ונרקמו אגדות. אחת מהן – על הטנדר סובארו – פשוט מכנה אותו "נס" ואפילו היום – 14 שנים אחרי תום היצור – הוא שומר על רמת מחיר וביקוש שאין שני לה. מנוע הבוקסר – ומערכת ההנעה – הפגינו עמידות יוצאת דופן, אמינות אגדתית, ויכולת כמעט פלאית לעמוד בפני בעלים רשלניים וקשי-לב שהזניחו אותם הזנחה פושעת והמשיכו לפעום גם כשהמכונית החליפה יד שמינית ועשירית.
פול מכוניות אדיר משמעו גם מצאי חלפים עשיר, זמינות טובה ומחירים שווים לכל נפש. כך הפך המנוע הזה ותיבת ההילוכים המתלווה אליו, לאופציה כמעט אוטומטית באותם רגעי הארה נדירים בהן שורה המוזה וחייבים ליצור כלי רכב במו ידך. בתוך ההקשר הזה עולה השאלה מהו הגבול אליו ניתן לקחת את מנוע הבוקסר?
ג'יירופליין
שי נוי הוא טיפוס צבעוני המוכר היטב בעמק. פגשנו אותו במנחת מגידו, יחד עם גיא כהן מהנדס אווירונאוטיקה בהשכלתו, שותפו לדרך יותר משני עשורים, שנטש את החלום להתפרנס מתעופה לטובת סיר הבשר בהי-טק .
באותו בוקר לוהט פגשנו בביצה הצהובה הקרויה R.A.F 2000 (ר"ת: ROTARY AIR FORCE) , שלעכוזה חובר הפריט היחיד שנראה לנו מוכר בתוך המכלול המוזר שניצב מולנו מנוע בוקסר. מדובר בדגם EJ 22 בנפח 2200 סמ"ק הנושם דרך מאייד כפול ומפיק הספק של כ-130 כ"ס. יחידת ההנעה מחוברת דרך מערכת הפחתות, שמטרתה להפחית סיבובי מדחף תלת-להבי ומורכבת למעשה מרצועות וגלגלות.
כל קשר בין הג'יירו לבין כלי טייס נראה מקרי בהחלט ולמעשה חוץ מהביטחון שהפגינו עמיתנו הטייסים בביצה שום דבר לא הסגיר את שאמור היה להתרחש עוד כמה דקות.
ואכן אחרי קפה של בוקר כיאה לבני העמק לפני שאומרים בוקר טוב אחד לשני, שי רחב הגב מחליק לתוך הקוקפיט הקטן בזריזות וגמישות מפתיעים מפגין מיומנות של בלרינה שמחליקה לתוך שמלת טוטו, בערב פרמיירה לאגם הברבורים.
תוך רגעים ספורים התניע שי את הכלי ברעש לא מוכר ולפתע החל הכלי לזוז ממקומו שהרוטור העליון לא מסתובב כלל ורק מדחף הדחיפה האחורי מניע אותו על פני הקרקע בנסיעה מנהלתית לכיוון נקודת ההמראה. עם ההגעה לנקודת ההמראה מפעיל שי את המאיץ של הרוטור העליון. זהו בכבל מתכת שמסתובב בתוך צינור גמיש בדומה מאוד לקבל של ספידומטר רק הרבה יותר עבה. מטרת ההאצה ליצור אינרציה לרוטור ולסייע לאוויר הנגדי לסובב את הרוטור העליון בשעת ההמראה וליצור עילוי להמראה.
במרחק קצר להפתיע הכלי נתק מהקרקע לעבר שמי העמק התכולים. לפי נתוני היצרן מרחק ההמראה תלוי כמובן ברוח הנגדית. בתנאים מושלמים הג'יירו ינסוק אפילו אחרי 20 מטרים. ללא רוח נגדית ההמראה תתרחש ב-150 מ' ובמידה והכלי עמוס בציוד ונוסע נוסף, מרחק ההמראה יהיה כפליים מזה. הכלי שוקל ללא ציוד 340 ק"ג כאשר משקלו המרבי המורשה להמראה 700 ק"ג.
לדברי שי, אחד היתרונות של הכלי אלו הן עלויות התפעול הנמוכות. רק כ-150$ שעת טיסה לעומת 220$ במטוס ססנה פשוט. כמו כן הכלי מהווה פלטפורמה לשימושים רבים ביניהם ריסוס חקלאי, סיור ואיתור הכולל אמצעי לילה וגם צילום אווירי. הכלי מסוגל להגיע עד מהירות של 100 מייל אווירי שהם 160 קמ"ש. עלותו של התענוג נעה בין 42,000 ₪ למנוע 2200 סמ"ק ועד 50,000 ₪ למנוע 2500 סמ"ק בעל הספק של 150 כ"ס. הכלי נוח לתפעול, זול להפעלה ובעלות רכישה סבירה ביותר עשוי בהחלט אופציה מצוינת לכל אשר חשקה נפשו בכלי טייס ועומק הכיס שלו מוגבל.
מהפגישה עם שי וגיא יצאתי מחויך וקצת מופתע מהיכולות האוויריות של מנוע הבוקסר. אך משהו לא נתן לי מנוח במסע החיפוש, היה חסר לי החיבור בין מוטוריקה ונוסטלגיה, זה הוביל אותי לאגדת מלחמה מוטורית.
צילום: פז בר
ה-Universal (Bren Gun) Carrier, פותח בסוף שנת 1920 מטרקטור זחל מדגם VA D50, על ידי חברת Vickers הבריטית. המשוריין הקטן הוזמן על ידי הצבא הבריטי בשנת 1936 ונכנס לשירות במהלך מלחמת העולם השניה בשנת 1940. בתצורתו המקורית הונע הכלי במנוע V8 מקורר מים מתוצרת פורד עם הספק צנוע של 85 כ"ס אבל זה הספיק כדי להביא את אמבטיית הפלדה למהירות מהממת של 50 קמ"ש וזה די יפה. הוא נחשב למהיר במונחים של רכב משוריין והגיע לביצועים הללו בזכות ממדים קטנים למדי: אורך של 3.65מ', רוחב של 2.11 מ' וגובה שפוף של 1.57 מטרים בלבד. מעטה השריון היה דקיק בין 7 ל-10 מ"מ, וסיפק בעיקר הגנה מנשק קל. היקף הייצור היה נרחב והכמות הגיעה עד כ-113,000 כלים במפעלים בכל רחבי העולם: בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה וארה"ב (תחת השם T16). השריונית הייתה מסוגלת לשאת בין שניים לחמישה לוחמים עם טווח פעולה של 250 ק"מ.
בתפקידו כפלטפורמה לשאת כלי נשק, הותקנו עליו מקלע ויקרס 0.303 ואח"כ מקלע ברן שנחשב קל יותר (ההוא עם המחסנית שמתחברת מלמעלה). בהמשך נראו וואריאציות עם מקלע נ"ט בויז 0.55, מרגמה ניידת, מקלעים כבדים מסוגים שונים ואמצעים ליצור מסך עשן.
את המשוריין של היום השיג עובד ("עבד") מיכאלי ז"ל שהיה אחד מגיבורי הפלמ"ח אגדה עוד בחייו ואף הוזכר בספר "ילקוט הכזבים". שם נכתב עליו שהיה מסוגל לזרוק רימון יד למרחק של 80 מ' ואם היה צורך לזרוק למרחק של 40 מ' בלבד היה הולך 40 מ' לאחור ואז זורק את הרימון. מהיכרות אישית עם האיש הוא באמת היה אדם מיוחד, מאלו שאומרים עליהם "משכמו ומעלה" והקדיש את חייו לנו כילדים בקיבוץ. בעיקר את זוכר את האופן המרתק בו העביר את רוח תקופת הקוממיות והתקופה שקדמה לה תקופת ה"חלוצים". ועובד עשה זאת בכל דרך אפשרית, בין השאר גם איסוף גרוטאות צבאיות וחקלאיות והשמשתן. עד היום הזה עומד מפעל חייו בקיבוץ עין-חרוד מאוחד.
כך היה גורלו גם של אותו נגמ"ש בריטי מימי מלחמת העולם השנייה שהובא על ידי עובד, מקיבוץ שדות ים שם שימש כארגז חול בגן ילדים. בשנת 1994 פנה עובד ליובל ניצן ואיילון לוריא, שני גאונים טכניים בזכות עצמם, להירתם לפרויקט השיפוץ. כשהצמד ראו לראשונה את הגרוטאה חשכו עיניהם, כל תא הלוחמים היה מלא חול. אביו של יובל- אילן (קצין שריון ומכונאי בחסד) הגיע לפרלמנט ופסק: "אין סיכוי!". וזה כמובן שרק העלה את המוטיבציה אצל השניים.
ג'ון דיר 4450 גרר את הגרוטאה למוסך הקיבוץ וכמובן שלאורך כל הדרך השרשראות לא זזו כלל. וכבר בתחילת העבודה היה ברור שיחידת ההינע V8 המקורית אינה ניתנת לשיפוץ. התכנית המקורית כללה שתל של מנוע מטרקטור הולדר A30, אך בגלל אורך המנוע ואגן השמן הנמוך נזנח הרעיון כשהובן שנדרשת עבודה רבה מדי להתאים את המנוע למשוריין. הצמד גירדו בפדחת, הביטו וחפרו סיבוב מוסך הקיבוץ עד שנחו ענייהם על סובארו-קיבוץ מעונה המשוועת להמתת חסד. כך פורק אחר כבוד מנוע מסובארו לאחר שהאחרונה גמעה רק 400,000 ק"מ. אז צצה בעיה חדשה: תיבת ההילוכים לא מתאימה מפני שצירי ההינע יוצאים בניצב לכיוון הנסיעה. לבסוף הותקנה תיבה של סובארו, כל גלגלי השיניים הוצאו והיא שמשה רק כבית למצמד וכנקודת מיסוב לציר המוביל שיוצא מהמצמד.
החברים הוסיפו מתאם פשוט בין הציר המוביל של הסובארו לבין הציר המוביל של הנגמ"ש וכך נפגשו בשנית באופן ביזארי למדי, שני הניצים ממלחמת העולם השנייה. כבל המצמד חובר לדוושה המקורית וכך גם במקרה של דוושת הדלק, המשנק חובר לידית שהייתה במקור לקידום הצתה במנוע המקורי ולוח שעונים יוצר במיוחד ורדיאטור מטרקטור חקלאי הותאם למקומו. מיכל דלק מצא דרכו ממפעל מקומי מתחום התעשייה הצבאית וכך – לאחר המון עבודה - הכלי עמד מוכן ל"שדה הקרב" כמו לפני 70 שנה.
מהיכרות אישית עם התוצר המוגמר מדובר בהחלט בשילוב של מכונת עבירות עם אתר הנצחה לאיש יקר עובד (עבד) מיכאלי ז"ל ולתקופה נוסטלגית. לאחר פרץ הנוסטלגיה נוצר אצלי מחסור בקצת אדרנלין טהור ומה יותר מתאים למילוי המצברים מבאגי מהירה?
צילום: פז בר
היו-היו שלושה חברים שגרו "בביצה המוטורית" המכונה עמק יזרעאל, עד כאן סטנדרטי. השלושה: עוז סער, גדי קדושים ואבירם פרוסט שניתן היה להגדירם באותה התקופה
(2004) כ"מאותגרים מוטורית", והם החליטו לעשות מעשה, כזה שיצוק מעט תוכן מוטורי לתוך חייהם המונוטוניים. כיאה לבני העמק – העומדים בתקן - נפלה החלטה משולבת לבנות שלושה כלים חד-מושביים זהים. עוז היחיד בחבורה שידע להפעיל מחשב ניגש למשימות החיפוש והחל סורק אתרים ברשת עד שצדה עינו אתר מעניין: www.badlandbuggy.com האתר עוסק בעיקר בכלים חד מושביים עם הנעה 4X2 אחורית ומנוע אחורי ובעגה העממית Buggy"".
עוז החל מוריד תוכניות מהאתר בעלות זעומה של כ-80$ שהתגמדה לעומת גודל התועלת שתצמח מהתוכניות בהמשך.
השלושה החלו בונים שלוש שילדות זהות מצינורות Schedual 40 לפי המפרט מהתכניות. אותן תכניות כללו התאמה של מנועי פולקסווגן מקוררי אוויר אבל בגלל התיישנות מנועי החיפושית בשוק וההיצע הגדול של מנועי סובארו הבחירה במנוע היפני לא הייתה קשה במיוחד בייחוד שמדובר במנוע אחורי להנעה אחורית ולמרות שמדובר במנוע מקורר מים הדורש מצנן וצנרת. מוסך פירוק סיפק שלושה מנועי EJ16, 1600 סמ"ק, כולל תיבות אוטומטיות בעלות של כ-5000 שקלים. כל שאר הירקות (ציריות, אלטרנאטור, רדיאטור, קפיצים ובולמי זעזועים של סובארו ועוד...) בעלות נוספת של כ-2000 ₪. סריקה קפדנית בקיבוצי האזור גילתה שלוש מערכות הגה של סובארית אשר סופחו מייד. מה שנשאר היה להרכיב את החבילה לכדי מוצר מוגמר, ואכן אחרי כיוונים, בדיקות ותהיות ניצבו להן שלוש יפיפיות בהאנגר במושב בלפוריה.
המדהים בנהיגה על הכלי הזה הוא הדיוק של ההגה שמרגיש אחוד ויכולת שיכוך המתלים הסטנדרטים של סובארו וזאת למרות התעללות וחוסר תחזוקה מצד בעליו. הבאגי, למרות היותו 4X2, ניחן בעבירות מדהימה וגם אם לא הצלחת בניסיון הראשון עוד קצת גז ואומץ והצלחת להתגבר על המכשול ללא בעיה מיוחדת. וגם אם שלוש שורות מתקשות למצות חווית נהיגה, אתם חייבים לנסות זאת בעצמכם. בעיקר אם הנכם בשלב מתקדם של המחלה המוטורית.
צילום: פז בר
למרות החיפושים, לא הצלחתי למצוא אצלנו כלי שייט – אך קיימות בעולם סדנאות המסבות EJ25 לשימושים ימיים ואלו מציינות את האמינות, המשקל הקל הפרופיל הנמוך כיתרונות הבולטים של המנועים הללו – כך שאפילו דרישות ההספק הגדולות והעמידות של הכלים הימיים אינם מעבר לכוחו של מנוע הבוקסר המדהים הזה. בסופו של יום, קשה שלא להתרשם ממנוע אחד – בוואריאציות שונות – המניע כלי טיס, משוריין משוחזר ובאגי שהיא כיף צרוף. זה מנחם לדעת שאפילו אם אחד המנועים במי מהכלים הללו ישבוק לבסוף, תוכלו למצאו כמעט בכל פירוקיה בעיר מרכזית מנוע זהה אשר יהיה נכון לשרת אותך באמינות מופלאה ועלות נמוכה, למשך שנים ארוכות. בהמשך להזיה המוטורית הזו – אם רק הייתי יכול ליצור בן כלאיים מונע סובארו שישלב את היכולת לעוף כמו הג'יירו יחד עם הנוסטלגיה והשריון של הברן קרייר ועם עבירות ואדרנלין של הבאגי... תביא רגע דף ועפרון!
הכתבה התפרסמה בגיליון שטח 47
