ריצ'ארד בקמינסטר ^באקי^ פולר (Bucky Fuller), יליד 1895, היה איש חזון, שרעיונותיו הפליגו לכת הרבה מעבר לתחום הצר של מוטוריקה. כאיש רב פעלים בתחומים רבים אפשר להגדירו כימאי, פילוסוף, מתמטקאי, קרטוגרף (יוצר מפות גיאוגרפיות), ארכיטקט, מהנדס, סופר ומשורר. המצאותיו של באקי פולר נסובו סביב השאלה שגם בה הקדים את זמנו – האם למין האנושי יש סיכוי לשרוד על כדור הארץ. כיום, כאשר כל העולם עוסק בסוגיות אקולוגיות, קל לנו יותר להבין זאת. העובדה היא שפולר הקדיש את חייו למציאת פתרונות שיקלו על חיי אוכלוסיית כדור הארץ.
העקרון ההנדסי שהנחה את פולר היה מה שהוא כינה ^סינרגטיקה^, תורה המוכיחה כי החלל הוא בעל צורה בסיסית של פירמידה תלת-צדדית. בלי להכנס יותר מדי לפרטים טכניים סבוכים, על בסיס תורה זו פיתח פולר את עקרונותיו ההנדסיים, של מבנים גיאודזיים – כיפות כדוריות התומכות את עצמן, בעלות מבנה שההגדרה הקרובה ביותר עבורו במונחים המכורים לנו היא ^מונוקוק^. הקליפה החיצונית היוצרת את פני הכדור עשויה משולשים רבים של צינורות מתכת, מה שמקנה לה חוזק רב במיוחד יחסית למשקלה. מכל המבנים העשויים מאלנטים לינאריים, כדור גאודזי הוא בעל היחס הגדול ביותר של נפח למשקל. פולר היה זה שהגדיר את הביטוי ^גאודזי^ ואף רשם פטנט על המצאת המבנה. הכיפה הגאודזית הוותה את הבסיס ההנדסי לבנין שכונה ^בית דימקסיון^ – בנין שיוצר בשלמותו במפעל וניתן היה להרכבה מהירה בשטח. בין היתר, בית שכזה ניתן לחימום וקירור באופן מהיר וחסכוני ביותר.
אבל אותנו מעניינת המכונית שיצר פולר, ואשר כונתה גם היא דימקסיון (Dymaxion). מבט אחד בכל אחד משלושת אבות-הטיפוס מבהיר כי יש לנו עסק עם משהו באמת יוצא-דופן – במיוחד כאשר מביאים בחשבון כי המחשבה על המכונית הזו החלה בראשית שנות ה-30!
גם כאן יישם באקי פולר את עקרון המבנה הגיאודזי שלו, מה שהביא לעיצוב שהזכיר מאד גוף של מטוס. אבל מעבר למראה יוצא-הדופן, היתרונות ההנדסיים של המבנה אפשרו שילוב של משקל קל במיוחד – כחצי טון בלבד! – יחד עם חוזק רב, ויעילות אוירודינמית כמותה לא נודעה באותם ימים, פרי ניסויים מוקדמים במנהרת-רוח.
העבודה בפועל החלה בתחילת 1933, בזכות מימון של כמה אלפי דולרים שקיבל פולר – שלא היה בעל אמצעים – מאחד מידידיו, לצורך פיתוח רעיונותיו. הסכום היה נכבד אך לא מספיק כדי לפתח את הבית המהפכני שהגה, ולכן החליט פולר לפנות לתחום התחבורה. חצי שנה הספיקה כדי להציג לציבור אבטיפוס ראשון. המבנה הבלתי השגרתי נבנה על בסיס שלדה (לפי עקרון הקליפה הגאודזית) מצינורות פלדה, ופנלים מאלומיניום. המכונית נעה על שני גלגלים קדמיים ואחד מאחור, באמצעותו בוצע ההיגוי. השימוש בהיגוי אחורי אפשר למכונית לבצע סיבוב בתוך אורכה שלה
(סרטון, כאן) – יכולת חשובה שכן היא תוכננה לשאת 11 נוסעים, ואורכה היה מעל 6 מטרים! מנוע V8 מתוצרת פורד שכן מאחור, והעביר את כוחו הצנוע לצמד הגלגלים הקדמיים דרך סרן אחורי של פורד שפשוט הותקן מלפנים, הפוך.
הדימקסיון הציעה ביצועים דמיוניים, ולא רק יחסית לתקופתה. עם תפוקה של 90 כ^ס בלבד ממנוע ה-V8 היא הגיעה למהירות מירבית של מעל 190 קמ^ש – נתונים מכובדים גם עבור מיניוואן של היום, שמסוגל להסיע פחות נוסעים ומצוייד במנוע יותר חזק. לפי חישוביו של פולר מכונית קונבציונלית של אותם ימים נזקקה ל-300 כ^ס כדי להגיע למהירות כזו. צריכת הדלק גם היא היתה נמוכה במיוחד, טובה ב-30% משל כל מכונית בעלת מנוע מקביל במהירות 50 קמ^ש, וב-50% במהירות 80 קמ^ש.
כדי לדאוג לנוחות הנוסעים ריחפה הדימקסיון על מערך מורכב של מספר מערכות מיתלים ותת-שלדות. כתוצאה מכך יכלה המכונית לצלוח שדות פתוחים ללא בעיה, אם כי אנו מנחשים שההיגוי לא היה הכי מדוייק וישיר בעולם... דיווחים מהתקופה, אגב, אכן דיווחו על היגוי פרובלמטי ועל רגישות-יתר לרוחות-צד.
אלא שגם ההמצאות הגאוניות ביותר זקוקות למזל. אב-הטיפוס הראשון נמכר כבר באותה שנה לטייס שהחזיק בשיא המהירות העולמי למטוסים ימיים, קולגה מבריטניה, מומחה למטוסים, הגיע מבריטניה כדי לבחון את ביצועי המכונית המהפכנית – ולרוע המזל נהרג בתאונה קטלנית בעודו נוהג בדימקסיון. על פי כל העדויות, היתה זו תאונת דרכים שגרתית בה היתה מעורבת מכונית אחרת, וללא כל קשר לתכונות הדינמיות של הדימקסיון – אבל הנזק התדמיתי נעשה, והיה כבד.
אב-הטיפוס השני נבנה ב-1934, במקור בהזמנת קבוצת חובבי-רכב בריטיים – אך הם לא חפצו במכונית בעקבות אותה תאונה קטלנית והיא נרכשה בסופו של דבר על-ידי קבוצה מעובדיו של פולר. מכונית שלישית, עם מספר שינויים ופרופורציות מעט שונות, נבנתה על-ידי פולר במימון עצמי באותה שנה. מכונית זו כבר היתה כבדה משמעותית מהראשונה, מן הסתם משיקולי בטיחות; היא הוצגה בתערוכה העולמית בשיקאגו באותה שנה. מאוחר יותר היא נרכשה על-ידי המנצח המפורסם לאופולד סטוקובסקי (מי שבין היתר מופיע כמנצח התזמורת בסרטו של וולט דיסני, פנטזיה). ככל הנראה, התנהגות המכונית הפחידה מאד את סטוקובסקי, אשר נהג בה פעמים ספורות בלבד לפני שמכר אותה.
ב-1937 הוענק לפולר פטנט על מכוניתו פורצת הדרך, אבל זה כבר לא עזר. איש לא היה מעוניין להשקיע את הכסף שנדרש כדי להגיע לייצור סדרתי. בשנות ה-40 עמל באקי פולר תכנון חדש, חסכוני ומהפכני עוד יותר, עם שלושה מנועים קטנים שהוצמדו לכל גלגל; הפעם הגלגלים הקדמיים הם שסיפקו את ההיגוי, אבל ניתן היה להשתמש גם בגלגל האחורי להיגוי כדי לסייע בתמרוני חניה. אלא שתכנון זה מעולם לא הגיע לשלב בניה.
מרעיונותיו המהפכניים של באקי פולר נותרה כיום רק מכונית אחת, אב-הטיפוס השני, אשר שוחזרה
ומוצגת במוזיאון המכוניות הלאומי של ארה^ב ברינו שבנוואדה.
סרטון: דימקסיון בפעולה >
