המבחן נערך בשנת 2003 והופיע במגזין אוטו מספר 210. תלחץ, זה בסדר", צועק לי בני. נו בטח, קל לו לדבר. יש לו כבר מאות שעות נהיגה על המפלצת הצהובה שלו, ולי יש אולי 2 דקות. עד כמה שאני מסוגל לשחזר באותו רגע (שזה לא ממש הרבה), זו המכונית הראשונה בהיסטוריה שלי שמפחידה אותי. ה-V8 הגדול נשמע כמו דראגסטר אמריקני רגע לפני שאורות ההזנקה מתחלפים לירוק: רועש, רוטט, רועד, משתנק, ועושה את כל מה שהוא יכול כדי ליצור אפקט הרתעה... זה עובד. אני בהחלט מהסס. שזה ביטוי אחר ל"מוטרד קמעא". שזו דרך ספרותית יפה לומר שאמא'לא, הדבר הזה מ פ ח י ד. הסטינגריי הצהובה של בני בייקר – שאותו, אני מקווה, לא צריך להכיר לאף אחד – איננה מכונית להססנים או לרכי הלבב. הבסיס אינו מיוחד כל כך: במקור היא הייתה קורבט C3 מן השורה, שנת 79', משנות הבציר הפחות-מבוקשות על-ידי אספני קורבט והשנה בה יוצרו יותר קורבטים (קורבטות?) מכל שנה אחרת בהיסטוריה הארוכה של המכונית הזו. בארה"ב, אפשר לקנות קורבט סטנדרטית משנה זו בפחות מ-10,000$, אפילו הרבה פחות. אבל זו של בני רחוקה מלהיות סטנדרטית. בני הרי לא מכיר את המושג הזה, באף אחד מכלי הרכב – מתוצרת ארה"ב כולם, על 2 או 4 גלגלים – המאכלסים את האורווה עתירת-הסוסים שלו. מנוע ה-V8 הצנוע שלה, אותו 5.7 ל' מוכר לדורות על דורות של בעלי קורבט (באמריקאית זה נשמע יותר טוב: "350", דהיינו 350 אינצ'ים מעוקבים), כבר שכח מזמן מתי היה אורגינלי. ההספק כמעט והוכפל, ואולי המילה "כמעט" מיותרת. במקום המאתיים-וקצת הסוסים המקוריים יש עכשיו יותר מ-400. כמה יותר, בני לא יודע בדיוק. על לוע-היניקה הפעור במרכז מכסה המנוע כתוב "420 כ"ס", אבל בני טוען שמאז הוכנסו עוד כמה שינויים. רק כדי לשים עניינים בפרופורציה, זה יותר מההספק של הקורבט הסדרתית החזקה ביותר כיום, ה-Z06, לה יש משהו כמו 410 כ"ס. אלא שבמכונית מודרנית, סדרתית, כל העסק הרבה יותר מעודן ומתורבת. אני יכול להבטיח לכם שהמילה הזו לא מופיע בלקסיקון של הסטינגריי 79' הצהובה הזו. תא הנוסעים צפוף במפתיע – צר מאד, וגבולי מבחינת המקום לרגליים; הדהוד קקופוניית המנוע מוגבר שבעתיים בתוך החלל המצומק. בסל"ד-סרק שמונת הבוכנות פועלות בחוסר-סדר ואי-רצון בולט, פעולה לא רציפה ומלאת סרבנות – סימן בדוק לגלי-זיזים חמים במיוחד ומאיידים גדולי-לוע; המנוע מייצר בליל רעשים מתכתיים, נשיפות, ושלל סימנים שמוחי המורתע-כדבעי מפרש כהכנות מתקדמות לגרימת נזק גופני חמור לנהג. המפלט מאחור הוא ליווי קצוץ-קנה ומאיים שאומר לי "חכה חכה". אבל גמרנו לחכות. אני משלב ל-D, ועכשיו המכונית כולה רוטטת. הכנפיים הקדמיות הבולטות, אותן כנפיים שנותנות לסטינגריי מהדגם הזה את המראה המיוחד שלה ואשר בני מכנה "השרירים של האוטו", רוקדות לקצב שיהוקי המנוע וגם המושב תחתי, ההגה, הדוושות – הכל רוטט בהזדהות מושלמת. אני לוחץ. הקורבט הצהובה משמיעה רעם אדיר, הכנפיים הסקסיות מלפנים מתרוממות בתוך שדה הראיה שלי, הזנב שוקע מעט מטה, והמכונית נעקרת ממקומה. אני מוכן להישבע שדרך המושב אני מצליח להרגיש את הגלגלים האחוריים, ממש מתחתי, מאבדים אחיזה ומוצאים אותה לסירוגין. מאחור בוקע ים רחב של סאונד רועם ועוטף אותנו בדציבלים שוצפים. אני נדבק לכסא, ואחרי שאני משוכנע שהכל עבר בשלום ושכל האברים במקום, לוחץ עוד קצת. מה עוד קצת?! ובכן כן, היה עוד מה ללחוץ. קשה לחוש ביטחון בתוך דבר כזה. לא כשבסיס הגלגלים הוא פחות מ-2.50 מ', ו-400-פלוס כוחות סוס מנסים לפתל את השלדה ולשלוח את הגלגלים האחוריים לחפש את עצמם בסיבוב. היא קטנה במפתיע, במיוחד מבפנים. תא הנוסעים צר, המקום לרגליים גבולי. הישיבה במושבי העור האדומים עמוקה והראות החוצה מוגבלת, כאשר הכנפיים המתקמרות מעל הגלגלים הקדמיים משתלטות על שדה הראיה ומספקות קצת קנה מידה לגבי רוחב החרטום, אי-שם מלפנים. ובכלל, קשה לחוש את גודלה האמיתי של המכונית: לא רואים את הזנב, וגם לא את הפרונט. לא עוזרת הידיעה שהקורבט מהדור הזה הייתה באורך מעל 4.70 מ', כ-15 ס"מ יותר מהדור הנוכחי, למרות בסיס-גלגלים קצר בכ-16 ס"מ. בחניות, בואו ונאמר, צריך להיזהר. בעקרון, לא בעיה לשפר קורבט. ארה"ב מלאה בחלקים, חלפים, סדנאות ומועדונים שזה כל ייעודם בחיים – להפוך את מכונית-הספורט-של-אמריקה למשהו יורק להבות וכותש אספלט. תא המנוע של הקורבט של בני מלא וגדוש, לא רק ב-V8-דטרויט קלסי אלא גם בתערוכה ניידת של אמל"ח-קורבט מעורר תיאבון. לא צריך להבין בקורבטים כדי לדעת שנותרו כאן מעט חלקים מקוריים. השם הנפוץ הוא Edelbrock, ותמצא כאן הכל, מגל-זיזים ועד סעפת, מקרבורטור ועד צנרת. גם תיבת ההילוכים, אגב, הוחלפה, מ-3 הילוכים ל-4, אם כי עדיין אוטומטית למרבה הצער. איכות הביצוע מעוררת קנאה, התוצאה – מעוררת כבוד. ופרפרים בבטן. כשהיא צוברת מהירות, קשה שלא לחשוב על כך שיש לנו עסק עם 1,600 ק"ג בני 25 שנה. ההיגוי, במיוחד, לא עוזר לתחושת הביטחון: מדובר בסבבת מוזרה למדי, ומשך הזמן המאד-מצומצם שעומד לרשותנו לא מאפשר אפילו להתחיל להרגיש בנוח עם המכונית. לעומת זאת, המתלים, חרף נוקשותם, מפתיעים ביכולת לשמור על מגע עם הכביש ועל נוחות נסיעה טובה יחסית אבל מה לעשות, עם מבערים מלא קדימה כל העסק מתעוות ומתפתל ומחפש את דרך המילוט הקרובה ביותר, רצוי דרך העצים ההם מצד שמאל. זהירות היא מילת מפתח. לסטינגריי הזו יש עוקץ. אבל לקחת סיבובים זו, כמובן, לא ממש הפואנטה. הפואנטה היא לשבת בתוכה כשה-V8 מרטיט לך את הקרביים, להרגיש את המכונית פועמת כדבר חי סביבך, ואז לשחרר לחופשי את כל ארבע-מאות-ומשהו הסוסים. הצליל מלווה אותך כרעם מתגלגל, קרשנדו שהופך לפורטיסימו מענג-אך נשלט עם טיפוס הסל"ד עבר הקו האדום. "תן לו, תן לו עוד", צוהל בני לידי, "אל תדאג". כרכרת יום הדין. פטישו של לוציפר. גורו לכם נהגי אימפרזות. אנחנו באים.