מי היה גדול יותר, שומאכר או סנה? מוחמד עלי או ג'ו לואיס? פלה או מארדונה? תלי תלים של ויכוחים ^מלומדים^, הררי ^הוכחות^ התלויות בשערה, רבבות של שעות שיחה עקרות, חברים שהפכו אויבים ומשפחות שנהרסו - והכול בניסיונות ^להוכיח^ כי זה היה גדול מההוא (או להפך). ניסיונות עקרים לחלוטין, כי הרי אם אלופי עבר אלו, היו מתחרים באותה התקופה, מתמודדים ראש בראש, או חובטים האחד בשני - כאשר שניהם בשיא יכולתם וכושרם, לא היו השאלות הללו נשאלות כלל. האחד היה מנצח, השני מפסיד - וזהו. כך אנחנו יודעים בבטחה שמייקל ג'ורדן גדול מקארל מלון. אבל אף פעם, ולא משנה כמה נדבר, לא נדע האם אכן חואן מנואל פאנג'יו, הארגנטיני האגדי, היה גדול משומאכר - וכאן, אפילו לאמירה של שומאכר כי פאנג'יו היה הגדול מכולם אין משמעות - או לא. בכל אופן שומאכר הוא שניתץ את כל שיאיו של פאנג'יו.
ומי מהנה יותר, מרגשת יותר לנהיגה, 911 החדשה עם למעלה משלוש מאות סוסיה, מהירה כשד - אך דבוקה לכביש כרכבת במסילתה, או דווקא ה-911 משנות ה-70, עם מחצית ממספר הסוסים, אך בעלת אף סורר וזנב מה-זה-שמח. ומה הייתי חושב היום על מי שהייתה בזמנה ^הספורטיבית של השנה^ - 205 GTI, הרי אפילו למאזדה 3 שני-ליטר משפחתית יש הספק שהוא גדול כמעט פי אחד וחצי ממה שהיה לספורטיבית הלוהטת של אז.
^קח לך 205 GTI, לסיבוב^ תגידו - וזו בדיוק הבעיה. זה קשה. פשוט כמעט ואין. לך ותמצא 205 או גולף GTI, רנו 5 או אונו טורבו - המכוניות ש^עשו לנו את זה^, כאשר אוטו היה עולל רך לימים - המוחזקות ברמה ראויה. מהמעט שנשאר, אחדות במצב אומלל, האחרות משופצות בלי הכר. מקוריות במצב ראוי? נדיר, נדיר.
ואז פגשתי בגיא.
הדינוזאור של גיא
גיא פתח עבורנו חלון בזמן. ברשותו רנו 5 טורבו 2 - ובמצב חדש; ממש כך. 39,000 ק^מ (!!), שיפורים קלים במגדש הטורבו וצמיגים רחבים יותר מהמקוריים: 265/40(!) מאחור 195/50 מלפנים. הצמיגים נעולים על חישוקים בגודל מקורי - 15 אינץ'. למעט הצמיגים המאוד רחבים מאחור, אין באוטו של גיא דבר שמשנה את התמונה המקורית. גיא אומנם טוען להספק משופר, אולם זה תלוי בהעלאת יחס הגדישה הניתן לשינוי - ואנחנו נסענו כאשר הלחץ היה רגיל. סוף סוף, התאפשר לי לנהוג במכונית עבר במצב בו הייתה כאשר יצאה משערי המפעל. זאת ועוד: זו לי הפעם הראשונה בה נהגתי במכונית זו. רנו 5 טורבו 2, הייתה מכונית כמעט אקזוטית בשעתה, ורק שתיים כמותה הגיעו לישראל. האחת ^נשחטה^-הושחתה ושופצה, כך שאין לדעת מה מאופייה המקורי נשתמר, והשנייה - נסעה מעט מאוד, אופסנה היטב, והיום היא מכוניתו של גיא, הבעלים השני בלבד.
הפרטים הטכניים מספרים משהו - אך לא מעבירים בכלל את התמונה: שנת ייצור 1983, מנוע מרכזי, 1400 סמ^ק, מגדש טורבו, מצנן ביניים (למכונית של גיא הורכב אף מתז מים למצנן הביניים, אך זה לא פעל). ההספק המוצהר הוא 160 כ^ס (ב-6000 סל^ד) והמומנט על 22.5 קג^מ (3250 סל^ד). ההנעה כמובן אחורית. חמישה הילוכים, הגה ללא תגבור כוח.
לא-מי-יודע-מה. קליאו ספורט למשל, מפיקה 172 כ^ס, בלי מגדש, והיא אפילו לא הפכה לאגדה עוד בחייה... אבל כדאי לשים את ספר ההיסטוריה של הנתונים בצד, ולהסתכל על המכונית. יש בה משהו בגמדה המרושעת הזו שגם היום מרתק את העין וממגנט את המבט. המשהו הזה מגיע לשיאו ומתמקד בפתחי יניקת אויר מגודלים שממוקמים מאחורי שתי הדלתות בתחילת השליש השלישי של המכונית. כונסי האוויר פותחים לוע שמוביל לכיסויי כנפיים אחוריים ענקיים המזכירים יותר בידונים (מכלי דלק נתיקים) של מטוס קרב מאשר חיפויי גלגלים של מכונית סופרמיני. כונסים אלו פשוט גונבים את ההצגה וגוזלים את תשומת הלב הן מהחרטום האופייני למכונית (אם כי מורחב ומתחתיו חצאית פלסטיק פונקציונאלית) והן מהאחוריים הסטנדרטיים. איך שלא תסתכל על זה, ומבלי להיכנס לסוגיית היופי, השרירים האלו שמכסים את הצמיגים הענקיים, מרשימים מכל צד או כיוון.
לוע הארי
צפוף לי! העובדה שגיא התקין מושבי מרוץ ספארקו במכונית היא לא הסיבה היחידה, אבל העובדה כי בספארקו החליטו שנהג מירוץ חייב להיות כחוש ממדים לא עזרה (כנראה שהם מזמן לא ראו את קקה [Keke, בשני סגולים] רוזברג האגדי). תרגילי אקרובטיקה מסובכים ואני נדחף אל תוך הכסא, דוחק ממני והלאה את השאלה שעתידה להפוך לקריטית - איך יוצאים מכאן. בינתיים אני מתרכז בלוח המחוונים המיושן, פשוט-אך-קריא. גיא מצביע בגאווה על מד לחץ הטורבו שהוסיף ^ניתן להגביר את ההגדשה^ הוא מסביר. שני מושבים לטורבו 2 - ומאחור מנוע. בין המנוע לאוזן שלי מפרידה מחיצת דיקט קטנה המצופה שטיח.
אני מניע והמנוע מתחיל להרעיש לי באוזן. אני רושם לעצמי: ^שומעים כאן כמעט כל שסתום בנפרד, את יללת המגדש ואת נקישת הבוכנות^. מחפש את ההילוך הראשון; איפה לעזאזל החביאו את הראשון? טיפה ימינה ולמעלה. מוזר - אבל זה שם. זהו, מתחילים לנוע. ההגה קשה מאוד. פעם, למכונית ספורטיבית לא היה תגבור כוח להגה. בזחילת הרמזורים שמאפיינת את תחילת הדרך, קשה מאוד להתגבר עליו ועל ההתנגדות שמפעילים הצמיגים המגודלים. תאוצה קלה והעברה חלקה לשני שממוקם בדיוק איפה שצריך. בעוד אני מתרגל לרוחב שמאחור, להילוך הראשון ולקקפוניה המוטורית אני מנסה לשוחח עם גיא. אני מברר אם המכונית תנשוך כאשר אלחץ אותה - וגיא מאשר כי אכן, יש חשש.
הכביש נפתח ואני לוחץ על הדוושה. הקקפוניה הלא מאורגנת, שנשמעה בערך כתזמורת ללא מנצח, הופכת לרעם אחיד החודר למוח ללא פילטרים. המכונית ממהרת קדימה, אך ללא הבעיטה לה ציפיתי ממנוע כה קטן המקבל את הספקו הגבוה דרך מגדש טורבו. המכונית נוקשה, הצמיגים הרחבים מוצאים כל חריץ ובליטה באספלט (וברוך השם, יש בשפע) ומעבירים אותם היישר לגב. הקצב עולה ואני ממשיך ^לנהל שיחה^ עם גיא. ^חכה לכבישים המפותלים^ הוא צועק, ואני בקושי שומע, ^שמה היא ממש גדולה^. אני לוחץ יותר, נהנה מאוד מההגה, שלמרות שהוא ארוך (למעלה מ-3 סיבובים מצד לצד) הוא מדויק ביותר. החום בתא הנוסעים (מישהו אמר מיזוג אויר?), הרעם המתמיד באוזניים, המתלים הנוקשים, המהירות והכבוד המהול בחשש שאני עדיין מרגיש, מציפים את הדם באדרנלין מבעבע ועוד לפני שאני מרגיש ממש בטוח עם האוטו - אני כבר בכבישי ההרים האלו, וכבר מתחיל בטיפוס.
רכבת הרים
וואו, איזו מהירות פנייה! סיבוב קל של ההגה ושינוי הכיוון מיידי. מעביר משקל משמאל לימין ובחזרה, המכונית בקושי מתגלגלת סביב לצירה האנכי, כל כוח הסיבוב מועבר ישירות לחרטום, השמח לשנות כיוון במיידיות. שומר על סל^ד גבוה וממשיך לתקוף. האזהרה של גיא מתחילה לאבד מחדותה, המכונית ממש צמודה לפני האספלט, למרות הקצב המתגבר, לא נשמע ציוץ מכיוון הצמיגים. הכביש חולף על פני במהירות גוברת, האדרנלין גובר על הפחד, המכונית מוסיפה לתחושת הביטחון הגוברת בהתנהגות מופתית, לא פחות. סובבת סביב ציר דמיוני כמו שרק מכונית מנוע-מרכזי יודעת לעשות. ואז מגיע סיבוב סיכת הראש הימני, אני מכיר אותו כבר שנים ויודע לכבד אותו. מבט שמאלה למעלה - הכביש פנוי. בלימה-קלאצ'-ניוטראל-שחרור קלאצ' בעיטה-בגז תוך כדי בלימה שני-שחרור קלאצ'-גז.
המכונית מזנקת קדימה כנשוכת נחש. הפנייה מהירה שמאלה ו...בפעם הראשונה אני מרגיש את האף מסרב לפנות. יותר מדי כוח נשלח מהצמיגים האחוריים ודוחף את האף החוצה לכיוון הקיר בימין. הרפיה מביאה לבריחת הזנב. תיקון מהיר והמכונית חוזרת לנתיבה. זהו? אם זו הנשיכה אז אין בעיה. אני מתעלם מפרצופו החיוור של גיא וממשיך ללחוץ....ההתנהגות שהופגנה ב^הייר-פין^ מתחזקת ככל שאני מעז יותר. מהירות פנייה גבוהה מידי יחד עם רגל כבדה על דוושת התאוצה, מיצרת תת היגוי מפחיד שהופך להיגוי יתר קל עם ההרפיה, ניסיון לייצר החלקת כוח או אפילו סחיפה ארוכה, כמעט ואינו בר ביצוע - לפחות לא במהירויות בהן נסעתי בכבישים ציבוריים אלו.
זה שונה ממה שלמדתי על המכונית הזו, שונה ממה שציפיתי. יתכן כי העלאת המידה של הצמיגים האחוריים מ-220/55 מקוריים ל-265/40, גרמה לאחיזה מוגברת מאחור והביאה להתנהגות בלתי צפוייה זו. אבל גם כך, המכונית הזו יודעת לתגמל את הנהג שלה בים של כיף, באחיזה המאפשרת כוחות ג'י בלתי הגיוניים בעקומות, במהירות נהיגה בכבישים מפותלים שלא רבות המכוניות הנוצצות של היום המסוגלות לכך.
אז, שומאכר - או סנה?
לא, באמת אין לי כוונה להכעיס את אוהדי האחד או האחר ולכן לא אנסה אפילו לענות על השאלה הפותחת - אבל כן אנסה להשוות ^כמעט אקזוטית^ של פעם לספורטיביות של היום. ובכן רבותי, זה ממש לא כוחות. הטכנולוגיה התקדמה בשנים האלו צעדים גדולים קדימה. המערכות הממוחשבות השולטות על המנוע, בקרות האחיזה, המתלים, הבלמים. כל אלו תרמו את שלהם כך שמכונית משפחתית מודרנית, בגרסת 2.0 ל', מתקרבת בכוחה לאקזוטית הזו של פעם על 160 סוסיה (מה עוד שלזו צמיגים רחבים וכבדים המקשים על תנועתה). לכן, לא ממש ניתן להשוות אותה למכוניות המקבילות לה היום - מכוניות מירוץ בגרסת הכביש שלהן - כמו סובארו אימפרזה STi למשל. כל השוואה כזו, של אחת מול רעותה, תעמיד את הגברת הזקנה בעמדת נחיתות לא ממש הוגנת.
ובכל זאת, יש בה משהו, במכונית הזו עם המנוע המרכזי שלה, ששובה את הלב ומזרים את הדם גם היום. זוהי מכונית מדהימה בצורתה, בעלת חדות פנייה שכמותה נדיר לפגוש גם היום, בעלת תאוצה מרשימה בהחלט ומתלים הגורמים לה לאחוז כביש בצורה מעוררת קנאה. אז אין לה הגה כוח, או מזגן, היא רועשת בטרוף ואינה בטוחה פסיבית ומן הסתם גם מזהמת את האוויר וזוללת דלק בכמויות מסחריות...אבל, לשעה אחת ארוכה (אך קצרה), היא גרמה לי לחייך כמו שמעט מכוניות של היום יכולות.
