בסדרת מאמרים זו שעוסקת בהבנת גורמי תאונות הדרכים וניתוח אופן ההתמודדות עם גורמים אלה במציאות הישראלית, בודדתי בשלב ראשון את הגורם האנושי מתוך כלל גורמי המערכת אדם-רכב-דרך-סביבה.
כדי לפשט את הצגת הגורם האנושי, חילקתי אותו על פי שלושה מרכיבים מאפיינים שהוגדרו על ידי שלושה "לאווים": (א) "לא יודע" – המייצג את הידע, המיומנות והמודעות של הנהג וציבור המשתמשים בדרך לכל מה שרלבנטי לתפקוד בטוח במערכת התחבורה והבטיחות בדרכים (נדון במאמר קודם) ; (ב) "לא רוצה" – עוסק בבעיית המשמעת והציות לחוקי התנועה של הנהגים וציבור המשתמשים בדרך (נשא מאמר זה); (ג) "לא יכול" – שיעסוק במגבלות האנוש ויכולתו לתת פתרון מוחלט לכל מצבי הסיכון הבעייתיים עובר לתאונה (הנושא יידון במאמר הבא).

מדוע עבריינות התנועה היא הסיבה העיקרית
במאמרים הקודמים ציינתי כי בבחינת תאונות הדרכים על-ידי המשטרה לצורך ההליך המשפטי מתעלמת המערכת מבעיית הידע, המיומנות והמודעות, בבחינת "אי ידיעת.. איננה פותרת … וגו‘", וציינתי שהתעלמות זו אינה תורמת להפקת לקחים באמצעותם ניתן היה לשפר את הבטיחות בדרכים. היות והמערכת המשטרתית ומערכת המשפט מחפשות "אשם" לתאונה, הרי שזווית הראייה הצרה המתקבלת באמצעות הדגשת העבירה על החוק כ"גורם" לתאונה היא שהופכת לגורם העיקרי שמסביר את התאונה.
מטבע הדברים, המשטרה שחובשת שני כובעים, לעניין זה, האחד, כזו החוקרת את התאונות, והשני, כזו האוכפת את חוקי התעבורה, שמה את שני הכובעים תחת אותו סמל שבו מובלטת עבריינות התנועה כ"סיבה" לתאונות הדרכים. כך מוגדר נושא ה"סיבה" לתאונה בטופס חקירת התאונה וכך מובאים הסיכומים בסטטיסטיקה המשטרתית, ולפיהם 97% מתאונות הדרכים עם נפגעים, סיבתם, עבירת תנועה של הנהג, על-פי רוב, ולפעמים גם של משתמשי דרך אחרים (הולכי רגל, רוכבי אופנים וכו‘).

עבריינות התנועה בישראל וגורמיה
אכן, לפי מיטב הכרתי המקצועית, מהווה עבריינות התנועה בישראל, מרכיב נכבד בבעיית תאונות הדרכים. אני משוכנע כי לו היה נערך מחקר השוואתי שבו הייתה נבדקת התנהגותם של נהגים ישראלים בהשוואה לעמיתיהם באירופה המערבית למשל, היינו מגלים, כי בכל שעת נהיגה מבצע הנהג הישראלי יותר עבירות תנועה מהנהגים בהולנד, שבדיה, נורבגיה, אנגליה, שוויץ, גרמניה ועוד (אם כי אינני מוכן להמר על הצרפתים בפריז ומרסי או האיטלקים ברומא ובנאפולי). את ההערכה הזאת, לפיה עבריינות התנועה בישראל גדולה מזאת שבמרבית מדינות אירופה המערבית ניתן לחוש כאשר אנו נוהגים כתיירים בארצות אלה וחשים בהקלה מסוימת למרות הנהיגה בארץ זרה, לרוב לא נמצא שם, לדוגמא, נהגים איטיים ה"נתקעים" בנתיב השמאלי, ולעיתים רחוקות נגלה משאית עוקפת משאית בדרך צרה כאשר הצטברה שיירה של כלי רכב פרטיים מאחוריהם. בכלל, בארצות המערב אנו מגלים יותר פרגון והתחשבות בכביש ביחס למה שהתרגלנו לראות בכבישי ישראל. דרך אחרת באמצעותה ניתן לחוש שיש לנו בעיה בנושא הנה תגובות של מכרים ותיירים המגיעים לישראל ונוהגים בארץ. חלקם יוצא מזועזע מנורמות ההתנהגות שהם מגלים כאן, והטלפון הראשון שהם יקיימו מישראל הביתה לחו"ל נשמע מן הסתם כך:.." הי יקירתי.. חשבת שמסוכן להגיע לישראל בגלל הפיגועים..אז יש לי חדשות בשבילך.. תנסי לנהוג כאן רבע שעה…וכו‘..".
כמות הדוחות שמשטרת ישראל יכולה לרשום לשנה בנושא עבריינות התנועה היא פשוט פונקציה של כוח האדם והאמצעים שעומדים לרשותה. נהגים ישראלים צדקנים שטוענים "..אני נוהג 20 שנה ואין לי אף עבירת תנועה..", אינם אומרים או מוכיחים שהם לא עשו עבירת תנועה במהלך נהיגתם, מה שהם אומרים הוא, שלמעשה, במהלך שנות נהיגתם הם לא נתפשו על-ידי המשטרה בעבירות שביצעו.
ברצוני לקבוע, באופן חד משמעי, שאין נהג בישראל שנוהג מעל שעה ביום (הממוצע הוא שעתיים) שלא יבצע לפחות עבירת תנועה אחת ליום. הדבר כולל גם את שומרי ואוכפי החוק: קציני משטרה בכירים, שופטי תעבורה ושופטי בית המשפט העליון, שרי תחבורה, מורי נהיגה, ומומחים לבטיחות בדרכים, שלא לדבר על כתבי רכב ותחבורה. על פי דיווחי המשטרה בשנת 2001 נתנה המשטרה כ 1.6 מיליון דוחות לנהגים, מתוכם כמיליון דוחות על עבירות בתנועה (להבדיל מעבירות חניה ועבירות טכניות כגון אי נשיאת רשיונות וכד‘), ברור כי מיליון העבירות שדווחה המשטרה אינו משקף את הבעיה.
בסקר שערכתי לפני שנים על-ידי יחידת המו"פ לבטיחות בדרכים בצה"ל, יחידה שהייתי מפקדה במילואים במשך כ-22 שנה, מצאנו כי במעקבים סמויים אחר נהגים אזרחים מתבצעת בממוצע עבירת תנועה אחת כל 3 דקות של נהיגה. כלומר, בשעתיים נהיגה ליום (הזמן הממוצע של נהיגה בארץ לנהג, כולל נהגים מקצועיים) מתבצעות לפחות 40 עבירות. נכפיל זאת ב 250 ימי נהיגה בשנה ונקבל שבממוצע עובר נהג כ- 10,000 עבירות נהיגה ואם נכפיל זאת בכ-2 מיליון כלי רכב נלמד שבמדינת ישראל, על פי אומדן, מתבצעות כ-20 מיליארד(!) עבירות נהיגה לשנה - לא כולל עבירות תנועה של רוכבי אופניים והולכי רגל. ברור שמיליון דוחות התנועה שהמשטרה רושמת הנם חלק אפסי (1 ל-20,000) לעומת העבירות שמתבצעות בפועל. אפילו אם יוכפל מאמץ משטרת התנועה בתחום זה בכוח אדם ושעות פיקוח, לא "תגרד" המשטרה את אפס קצה הבעיה. ברם, לפני שאתייחס, על כן, לשאלה כיצד יש להתייחס לאכיפה כגורם במלחמה בתאונות הדרכים, ברצוני לעמוד על הגורמים לבעיית ה"לא רוצה", כלומר בעיית המשמעת בקיום הנורמות המוכתבות על-ידי חוקי ותקנות התעבורה.
כמו בכל מדינות העולם, למרות שחוקי התנועה מופיעים במסגרת הקוד הפלילי וסדר הדין שלו, לא מתייחס הציבור לעבריינות התנועה כאל מעשה פלילי. כדי שאירוע פלילי יהיה בר-שפיטה ככזה, חייבים להתקיים בו שני תנאים: א) יסוד הכוונה לעשות מעשה פלילי ו-ב) יסוד המעשה בביצוע המעשה הפלילי. ברם, בתאונות הדרכים, אין לאף נהג כוונה ועניין להיות מעורב בתאונת דרכים. ולכן העבירה כשלעצמה אם היא מתבצעת איננה קשורה לכוונה לגרום נזק הנובע מהתוצאה הסופית של התאונה. יתר על כן, מול כ-100,000 תאונות דרכים עם נפגעים המתרחשות במדינת ישראל מדי שנה (מהן מדווחות על-ידי הלמ"ס רק כ-20,000) מצויות כ-20 מיליארד עבירות תנועה.
כלומר: רק עבירה אחת מתוך 200,000 עבירות שמבצעים הנהגים בישראל מתממשת כתאונה. יוצא מזה שבממוצע נוסע הנהג הישראלי ומבצע למעלה מ 190,000 עבירות ללא שתקרה תאונה. לכן, בריבוי העבירות שמבצעים הנהגים מדי יום ובמיעוט התאונות שהם חווים ברמה האישית מתפתחת התחושה-מבוססת-ניסיון כי אין קשר בין ביצוע העבירות ובין אירוע התאונות. יתר על כן, במציאות הישראלית - עקב פיגור התשתית, הצפיפות הגבוהה של כלי הרכב וריבוי הקונפליקטים והמפגעים התעבורתיים -מבצע הנהג הישראלי עבירות תנועה רבות שלא בכוונה. לדוגמה, דחיקה של רכב שמגיע מהצד הגורם לנהג השני למעבר חלקי על הפס הלבן, או כניסה דחוקה של רכב בגמר עקיפה הגורמת לאי שמירת מרחק, או סטייה מנתיב עקב יציאה פתאומית של רכב מחניה ועוד. עבירות אלה רואה הנהג גם אצל נהגים אחרים ומתפתחת ההתייחסות, לפיה כך עושים כולם "COSI FAN TUTI”. ובעניין זה נאמר, "אין גוזרים גזרה על הציבור שהציבור לא עומד בה", אף אם אין להשלים עם מצב זה ויש לאכוף את תקנות התעבורה, השאלה היא מה הדרך היעילה ביותר לעשות זאת???.