על שי והבלייזר שלו שמענו מחבר של חבר שסיפר על בלייזר משופר שמסתובב בחיפה. "משופר מאוד ונראה פצצה" היה התיאור הראשוני. אבל לג'יפאים באמת שאסור לתת להעיד על עיסתם, אז לקחנו את הדברים בפרופורציה הראויה ובספקנות המקצועית שמאפיינת אותנו. הגענו לאיש ובשיחת טלפון קבענו להיפגש בכרמל לשיחה קלה ונסיעה קלה "רק להתרשם". קבענו בתחנת הדלק שליד עין הוד בסיכום ש: "תגיעו. אתם כבר תזהו אותי!".ואכן, בבוקרו של יום חיכו לנו שי והבלייזר שלו בתחנת הדלק, ובאמת שזיהינו אותם מיד. הביטו בתמונות ותגידו אתם; יש מצב לא לזהות דבר כזה? אם סתם בלייזר זה דבר גדול באופן מופרך, שלעיתים בולט באופן מביך. איך אפשר לפספס אחד שהוגבה המון ולהבות סגולות/כתומות מעטרות את צדדיו? כדי שגם ילדים נמוכים במיוחד לא יחמיצו את המיצג, דאג שי לצבוע את הסרנים וחלקים נוספים בגחון באדום כבאית או כרום בוהק...

שי בוטנר הוא בן למשפחת מסעדנים חיפאית וחובב מכוניות אמריקאיות מושבע, מהרגע שהוא זוכר את עצמו. למה? ככה! אוהב את הגודל, המרווח והעוצמה שהן משדרות. הוא אפילו הצליח להדביק בחיידק את אשתו, שלא רק גונבת סיבובים על הבלייזר המגודל מדי פעם, אלא נוהגת בעצמה בביואיק.
הבלייזר שלנו, מודל 86', יובא לארץ ביבוא אישי ובניגוד לרוב אחיו בארץ לא עבר שירות צבאי מפרך. שמו המלא הוא "שברולט בלייזר K5 סילבראדו" (פעם, השם "סילבראדו" התייחס לרמת גימור, ולא לדגם עצמאי) ורמת הגימור הגבוהה כוללת ריפודי קטיפה נעימים ודיפוני בד עשיר במקום הסקאי העצוב שמצפה את דלתות האחים הפשוטים יותר. בנוסף, כוללת רמת הגימור חשמול מלא: מזגן, חלונות, כולל חלון אחורי, ומראה ימנית חשמלית כבר בשנת 86'! מתגי החלונות עשויים מתכת (כמו הדשבורד כולו) ונראים כאילו נתלשו מפיסות צד של מקרר אמקור 10: גדולים, רבועים, מסיביים וגם מקוריים. המרחב הפנימי כמו באמריקה, עצום. ברווח שבין המושבים הקדמיים אפשר בקלות להוביל טלוויזיה בינונית, ותומר+ציוד הצילום, נבלעו במושב האחורי עם הרבה מקום ריק "ספייר". העובדה שלאוטו הענק הזה יש רק שלוש דלתות היא כמעט מגוחכת (מה גם שהייתה גרסה עוד יותר גדולה וארוכה עם חמש דלתות כבר אז).

העיקר בבלייזר הזה לא נמצא בפנים, שם השאיר שי כמעט את הכל במצבו המקורי, אלא בחוץ. לצביעת הלהבות הסגולה/כתומה שמרוחה על הדפנות, אחראית אשתו. לצביעה האדומה של הסרנים אחראי הוא עצמו. לכל השאר אחראים גיא מפרוג'יפ ואורי שוער (חולה מפלצות אמריקאיות מוכר ולאחרונה יצרן כלי-מירוץ מעניינים). ויש הרבה "השאר" – הפריטים היחידים שלא הוחלפו הם השלדה והסרן הקדמי, וגם הם שופרו. נתחיל מהגלוי לנסתר: קיט הגבהה של "סופר ליפט" מגביה את האוטו בעשרה ס"מ, בעיקר דרך קפיצי עלה שונים ומוקשחים, אלו מרוסנים על-ידי שני בולמים לגלגל. במין שילוב משונה של בולמי ראנצ'ו 9000 ובלאק-דימונד. בנוסף הוגבה הגוף ב-5 ס"מ נוספים להגברת האפקט וכשכל העסק יושב על צמיגי 31', מתקבל ממד גובה אימתני. הסרן האחורי הוחלף לסרן "12 ברגים" של GM, שמקביל לדנה 60 (במקור יש שם סרן "10 ברגים" שמקביל לדנה 44, וזה מה שעדיין תומך בקצה הקדמי). בנוסף, הוא קיבל חיבור נוסף לשלדה, מעין מוט פנהרד, שמחזק את עיגון הסרן על ציר הרוחב. בליבות שני הדיפרנציאלים הותקנו נעילות מלאות מבית ARB. כדי לנצל את יכולת העבירות המשופרת שמעניקות ההגבה והנעילות, הוחלט על החלפת המנוע המקורי (8V 5.0 ל' עם קרב'), במשהו קצת חזק יותר, ובעיקר בעל יכולת לעבוד בצורה סדירה גם בשיפועים חריפים. הבחירה נפלה, באופן טבעי בכלי רכב מבית GM, על מנוע ה-5.7 ל' של החברה. במקרה דנן נעקר המנוע מלבו של סבארבן תמים. המנוע הגיע קומפלט עם תיבת ההילוכים האוטומטית עם ארבעה הילוכים. כדי לוודא שלא יחסר כוח נשתל במנוע גל זיזים חם, מסנן פתוח ואדיר מימדים של K&N ומערכת פליטה חופשית שהצליל שלה הוא "גרסת העיוורים" של הצביעה. ליתר ביטחון נבנה גם מצנן מוגדל למנוע והתווסף מצנן לגיר.

אז איך כל הגישאפט נוסע? קודם כל צריך להיכנס – או יותר נכון לטפס – לתא הנוסעים וזו מלאכה לא פשוטה בכלל. מזל ששי דאג להתקין מדרגות צד. בדרך כלל אנחנו נגדן, אבל פה במילא אין בעיה של מרווח גחון או זוויות בטן, והן בפירוש נחוצות. אחרי שמטפסים אפשר להתניע ולצאת לדרך. התקדמות בקצב סביר לא דורשת יותר מליטוף של הדוושה, המנוע הגדול מושך קדימה בסל"ד סרק, מגרגר כחתול מפלצתי מרוצה במיוחד. דריכה החלטית על דוושת התאוצה יוצרת אפקט דו-שלבי – הגרגור הופך לרעם מאיים ומיד אח"כ נזרק האוטו קדימה בקצב לא מהוגן לחלוטין. שי מעריך את ההספק המתוגבר ב-280 כ"ס, לא בדקנו את הטענה על דינמומטר, אבל אין ספק שיש המון סחורה מתחת למכסה המנוע.
ויש גם הרבה מכסה מנוע (ועוד עם תוספת בליטה שרירית באמצעו) – מרובע ואופקי לחלוטין עם שטח של דירת סטודנטים בת"א – שמסתיר את המטרים הקרובים של הדרך. זה לא נורא בכביש הפתוח, אבל נסיעה בעיר עם שדה ראיה כה מוגבל היא סיוט אמיתי. גם בשטח, ובעיקר שטח טכני, לא מדובר בתענוג גדול. זה קצת כמו ללמוד קבלה, אתה כל הזמן מתעסק בתורת הנסתר. יכולת, בשטח טכני הכוונה, דווקא יש, ויש הרבה. עם זוויות כאלו, גלגלים כאלו, מנוע כזה והילוך כוח, לא ציפינו לשום דבר אחר. טיפוס מדרגות וסלעים נעשה בקלילות, כשהמנוע כמעט ולא חורג מסל"ד הסרק בו הוא אוהב להימצא. יש מעט מכשולים נורמליים שהבלייזר הזה לא יעבור, בתנאי שיש לך מכוון קרקעי טוב, כמובן. אבל שי מעיד על עצמו שהוא עבר כבר את שלב ניפוץ הסלעים, והבלייזר משמש אותו בעיקר לטיולים ארוכים עם המשפחה. אנחנו, שנסענו בבלייזר, יכולים להעריך את כושר עמידתם (של הנוסעים לא של הקפיצים). השילוב של קפיצים מוקשחים ושני בולמים לגלגל מייצר נוחות נסיעה מקבילה לשל נ"נ. מה שלא סופגים הצמיגים עצמם פשוט לא נספג, או לפחות זו ההרגשה. שי טוען שבטיול סטנדרטי האוטו מועמס הרבה יותר ממה שהוא מועמס כרגע והמתלים מתחילים לתפקד. תומר, מדווח שבניגוד למקובל המושב האחורי דווקא נוח יותר מהקדמי מבחינת קפיצות וסביר לחלוטין. מצד שני הוא טריאתלוניסט שרגיל לבלות שעות על כיסא של אופני ספורט, אז אני לא בטוח שהוא אמת-מידה אמינה.

הרבה אוטו, הרבה מנוע והרבה תשומת לב (וכן, שי, אנחנו מאמינים לך שאתה בעצם בחור ביישן שלא אוהב תשומת לב...), וכל זה בתקציב צנוע יחסית. שי טוען שאפילו צריכת הדלק סבירה, ועומדת על 1ל-7 ואפילו 1 ל-8 ק"מ לליטר בכביש הפתוח. האם הבלייזר הוא "כוס התה" שלי? לא בטוח. אני הייתי מרכך קצת את המתלים ומחפש בקטלוגים האין סופיים של שיפורים אפשריים אחר תיבת הגה שתעניק קצת רגש. לאוטו הזה יש קסם ברוטאלי ובסיסי. פשוט, ישיר ונאנדרטאלי בסגנון של נבוט-בראש-יגרור-אותך-בשיער-למערה. בהחלט אפשר להבין איך אפשר לאהוב את הדינוזאור האנאכרוניסטי הזה בעידן של רכבי שטח מפלסטיק תעשייתי.

תודה מיוחדת לדני ממוסך "אוטוטו" בחיפה שהציל אותנו ממבוכה רבתי. ולגל מ"מועדון סובארו שטח ופנאי" על העזרה בהפקת הכתבה

פורסם ב'אוטושטח' גיליון 20