המבחן התפרסם בגיליון 212
העולם, שמתם לב בוודאי, הוא הרבה יותר מאשר מערב-אירופה/צפון-אמריקה. בברזיל, למשל, גרים 182 מיליון אנשים; בארגנטינה לדוגמה, מתגוררים 39 מיליון תושבים ובוונצואלה 27 מיליון תושבים - רבע מיליארד בני אדם בשלוש מדינות. עם זאת, האוכלוסייה שם לא מאוד עשירה - בין 22% מתחת לקו העוני בברזיל ועד ל-49% בוונצואלה. וכל שנכון לגבי דרום אמריקה נכון, בעיקרון, לגושי מדינות אחרים כגון מזרח-אירופה ודרום-מזרח אסיה - ועוד לא דיברנו על סין.
מדינות כאלו צריכות, בין השאר, אופציה לסוג רכב שונה מהמקובל במערב. רכב כזה צריך להיות פשוט, אמין - וזול. יצרני הרכב פונים לשוקי ענק אלו ומציעים להם הכל: ממפעלי ייצור והרכבה ועד דגמים המיועדים להם. הדרכים שונות: יש כאלו המעבירים קווי ייצור של דגמים שייצורם פסק במערב (פולקסווגן והחיפושית, פיז'ו וה-405); יש כאלו המרכיבים שם את הדגמים הבסיסיים שלהם (טנדרים בתאילנד) ויש כאלו המייצרים דגמים ייעודיים לשווקים אלו - כמו פיאט, המייצרת את "המכונית העולמית" שלה.
ועכשיו לתהליך בארבעה שלבים: א. "המכונית העולמית", שהוצגה במספר גרסאות, הייתה מעמודי התווך של פיאט בדרום אמריקה; ב. ג'אני קודה, מנכ"ל פיאט של היום, היה מנכ"ל החברה בדרום-אמריקה - והוא מאוד הצליח שם; ג. במזרח אירופה - אבל לא רק שם (פורטוגל ויוון למשל)- קיים שוק ענק למכוניות פשוטות במחיר סביר; ד. פיאט העבירה את המכונית העולמית שלה תקינה אירופאית, החלה לייצר אותה אירופה, בתורכיה - והיא מגיעה גם לישראל.
קוראים לזה "גלוקליזציה" מילה שהפכה ל"buzz word" בענף הרכב בשנים האחרונות. שילוב של גלובליזציה ולוקליזציה - מוצר בחתך עולמי העובר התאמה לפלח שוק מסוים. באופן המוחשי ביותר, החלו יצרנים לייצר גרסאות לשווקים מוגדרים מראש ויבואני הרכב מיישמים עיקרון הזה, כאשר תת-גרסאות מסוימות מיובאות אך ורק לציי-רכב וחברות השכרה, למשל - ואלו אינן מוצגות אפילו באולמות התצוגה; משטחי התצוגה שמורים לגרסאות המיועדות לקהל הרוכשים הפרטי ואלו מאובזרות ומתומחרות בהתאם.

מסע בזמן, מבט למקום
הפאליו היא סופר מיני שהוצגה באפריל 1996 בגרסאות האצ'בק 3 ו-5 דלתות וסדאן (נקראת סיאנה) והנשענת על הטכנולוגיה של פיאט מאותן שנים. בסיס הגלגלים קצר (237.5 ס"מ, קצת יותר מזה של האונו) אך מפשק הסרנים רחב יחסית (זהה לזה של הפונטו). ב-1997 הורחב היצור לארגנטינה והגיע אף לפולין, כאשר באביב אותה שנה הוצגה גרסת סטיישן אטרקטיבית מאוד לשוק האירופאי. רק כעבור שנה נוספת הורחבה מעטפת היצוא לאירופה לאחר שתילת מנועי הדור האחרון של פיאט (העונים לתקינה האירופאית העכשווית). השנה הוצג דגם נוסף בקו זה, האלביאה. עם בסיס גלגלים ומפשק סרנים גדולים יותר.
מראה המכונית שונה לגמרי מכל פיאט שאנו רגילים לראות כאן ואין בו ולו רמז לשפה העיצובית העכשווית של פיאט, זאת המוצאת ביטוי בפונטו ובסטילו שמאחרת להגיע. אלא שקפיצה קלה ל-96', תפגיש אותנו עם בראבו/בראבה של פעם וזה כבר יותר קרוב. השבכה הצרה – ברוחב הסמל – מעל לפגוש, קורה B מושחרת, קווי מרכב מעוגלים ומעט בולבוסיים ויחידות תאורה נוזליות מאחור. התוצאה הסופית מאוד פשוטה ועניינית, עם נוכחות צנועה עד כדי אנונימיות מוחלטת.
הפנים מערב ומשלב ישן וחדש. לצד לוח מחוונים עשיר אך מעט ארכאי, תמצאו מערכת שמע המשולבת בקונסולה המרכזית ומורכבת מאותו מיתוג ממש שתמצאו באלפא 147. נו-לס. לוח המחוונים עצמו כולל מד סל"ד, מד מהירות וגם מדי דלק ונוזל קירור, וכולם גדולים ונהירים. הגרסה המאובזרת יותר בה נהגנו צוידה גם בצמד חלונות ומראות מופעלי חשמל, מושב נהג עם כוונון לגובה, צבע מטאלי כחול, פנסי ערפל ומערכת שמע מקורית. עיצוב הפנים מגלה את הפז"מ של דגם זה.
אלא שבעוד העיצוב הוא גם עניין של טעם - והוא משמעותי פחות ברכב לציים - הרי שקשה להתעלם מאיכות החומרים הבינונית ומההרכבה הלא-מדויקת .הדבר מוצא ביטוי מוחשי בחיתוך המשטחים השונים, שאינם מתמזגים האחד עם משנהו; זה בולט בתחושה הזולה של המיתוג, תא הכפפות, המאפרות ואפילו פתחי האוורור. אלו, לא רק שמגעם לא נעים, אלא שחלקם אף לא "יושב" במדויק במקום.
ידית ההילוכים והשבכה בה היא נעה לקוחים מממד זמן אחר. היא בולטת בכרום בוהק ומסנוור, וכדי להסיר ספק, כי מדובר בתיבה הרציפה של פיאט, מתנוסס מולה כיתוב "ספידגיר" גדול. המושבים רכים מאוד ותמיכת הגב שהם מנפקים סבירה. בסיסם מעט קצר והריפוד הספוגי מתעייף לאחר זמן, אפילו תחת משקלו הצנום של עבדכם (73 ק"ג). קל מאוד למצוא תנוחת נהיגה טובה בזכות יכולת כיוון הגובה של המושב ושל ההגה. המושבים האחוריים מעט דחוסים, פעול יוצא של בסיס הגלגלים הקצר. שני בוגרים ימצאו בו מקום נסבל לנסיעה לא ארוכה מדי עם מרווח המספיק – בדיוק מילימטרי – למידותיו של אדם בגובה 180 ס"מ. תא המטען מציע כמעט 300 ל' נפח אחסון. אפשר להגדילו על ידי קיפול המושב האחורי (2/3) עד לנפח של 650 ל'. מפתן התא מעט צר ודי גבוה. הוא מוצר על-ידי יחידות התאורה המעוצבות ומוגבה בשל הפגוש האחורי הנרחב.

מתכון ותבשיל
בחרטום מתנוסס מנוע 1.2 ל' שמוכר מהפונטו. מנוע זה מייצר, באדיבות 1242 סמ"ק ו-16 שסתומים, 80 כ"ס ב-5000 סל"ד ו-11.6 קג"מ ב-4000 סל"ד. התחום היעיל צר יחסית, אך נתוני התפוקה בהחלט טובים לנפח הזה. למנוע משודכת תיבת-הילוכים רציפה(CVT), וגם היא מוכרת לנו מזה זמן בפונטו. לצד פעולה רציפה "אוטומטית מלאה", מציעה התיבה הזאת אופציה לתפעול ידני בסגנון טיפטרוניק, באמצעות שישה יחסי העברה קבועים; מהשלישי ומעלה מדובר בהילוכי-יתר; יחס ההעברה הסופי, עם זאת, קצר יחסית: 1:5.25.
דיסקים מאווררים בחזית ותופים מאחור, מצוידים ב-ABS, ממונים על ריסון מאסת נוצה של 905 ק"ג בלבד. עוד בתחום הבטיחות נמצא שתי כריות אוויר וביטול לכרית אוויר מימין עם חיווי בלוח המחוונים. בפאליו, בניגוד לפונטו, יש להגה תגבור הידראולי, לא חשמלי, וזה מאפשר קוטר סיבוב סביר, 10 מטרים.
מידותיה הצנומות של הפאליו הופכות אותה אוטומטית לכלי עירוני יעיל מאוד. היא משתחלת בקלות וזריזות לכל חלל פנוי בתנועה או בחניון. המנוע נושם היטב דרך 16 שסתומיו, עולה בזריזות לסל"ד גבוה ומפיק הספק ראוי. זה בדיוק מה שתיבת ההילוכים הרציפה אוהבת, ויחד עם המשקל הנמוך של המכונית, הפאליו זריזה ומהירה ככל שרכב עירוני צריך להיות. מה שחסר לה בתוך הכרך הוא מעט עידון. המתלים נוקשים יחסית ומנערים את המכונית כל אימת שחולפים מעל לגיבוב תיקוני אספלט רשלניים. בתגובה לזעזוע מודיעים דיפוני הפנים מה דעתם על מי שסלל את הכביש ברשרוש ובצקצוק לא נעימים, ותופעה זאת בולטת ב-30 קמ"ש. במהירות גבוהה יותר (60 קמ"ש), העסק משתפר מהותית. או-אז העומס על המתלה גדול מספיק כדי שיעבוד בסדר. רמת הרעש שהמנוע מפיק בתאוצה מהרמזור רמה מדי והצליל המופק מחוספס ולא נעים; פשוט, בעיה של בידוד.
מחוץ לעיר תתייצב מחט המהירות על 100 קמ"ש כשמד הסל"ד מעט מעל 2500 סיבובים. זה הרבה מתחת לתחום היעיל ומיועד בעיקר לחסוך דלק. בסל"ד כזה נמוך רעש המנוע כמעט ואינו נשמע ורק אוושה קלה נוצרת על-ידי מראות הצד. האצה לעקיפה היא תהליך ארוך מדי. עושה רושם כאילו עם לחיצה חזקה על הדוושה, עוברת התיבה למצב "הרהור" והמנוע שואף אוויר לקראת הביצוע. רק לאחר מכן עולה הסל"ד בבת אחת ל-5000, והפאליו מתחילה לצבור קמ"שים - אבל לא מהר מדי. ככה זה עם מומנט של 11.6 קג"מ.
ההגה, ללא התגבור החשמלי, כבד במידה הנכונה, תקשורתי באופן מפתיע, נטול כמעט חופש ואי-דיוק ובאופן כללי טוב מאוד וחיובי לתפעול ואחיזה. הייתי רוצה שגלגל ההגה עצמו יהיה מעט יותר "עבה" ונעים ללפיתה אך למעט זאת, ההגה מצוין.
המתלים שהם נוקשים בעיר, תומכים מצוין במרכב מחוצה לה. שברים וטלאי אספלט נספגים טוב כל עוד שפתם אינה חדה מדי. הפאליו תעבור ותגהץ אותם ברעד קליל כאשר רק מעט רעש מתלה נשמע, אך זה אינו מפריע או חורג מהנורמה. שבר חד לעומת זאת יעביר חבטה חדה ומוחשית בכל המכונית. המתלים המוצקים גם גרמו למכונית להגיב לגליות פני הכביש עם תנודות רבות על פני כל הצירים. לא מאוד מפריע אך מעייף את הנהג לאורך זמן.
התנהגות הכביש טובה באופן מפתיע. עם המפשק הרחב, המתלים המוצקים וההגה המדויק, מגלה הפאליו תכונות ניהוג חיוביות מאוד. תלחיצו אותה והיא תצא לתת היגוי צפוי למדי. אך היא תגיב מצוין להעברות משקל, תקטין רדיוס בחינניות ואף תוציא זנב בשובבות אם רק תבקשו. אבל זה כבר יותר מדי לבקש ממכונית כזו. הבלמים מסתדרים מצוין עם המשקל. גם אם הורגשה היחלשות אחרי כמה בלימות חזקות, הספוגיות בדוושה מינימאלית, עוצמת הבלימה טובה מאוד, ויכולת המינון מעולה.
אחרי נסיעה ארוכה אחת בכבישי ארה"ק, רשמה הפאליו צריכת דלק ממוצעת של 11.6 ק"מ לליטר. וזה נתון טוב בהחלט עבור רכב שכזה.

מסקנות
אין ספק כי אם מבחן זה היה נערך לפאליו עם השקתה, ב-1996, היא הייתה זוכה להתייחסות חיובית מאוד. אלא שהפאליו, מלכתחילה לא בקצה העליון של עולם הרכב, מתקרבת ליומולדת 8. לחובתה מראה סתמי ואיכות ייצור בינונית ולזכותה עיצוב פנים סביר, אבזור לא רע - ותג-מחיר האמור לגרד את ה-70,000* ש"ח מלמטה; הרכב הזול מסוגו בישראל, ובהפרש.
וזה כבר משנה את המשוואה ומאיר את המכונית באור שונה לגמרי. אולם, בשעה שמי שקונה מכונית אחת עבורו משקלל מחיר ביחס מסוים, הרי אצל מי שקונה הרבה מאוד מכונית ולא לשימושו האישי, למחיר יש משמעות הרבה יותר דומיננטית. לכן, השוק המוסדי לבטח ייהנה מהצטרפות שחקנית חדשה וזולה.
* המחירים נכונים ליום פרסום המבחן