כשניצן ניסה לפתות אותי לצאת למסע צל"צ (טרקטורון צד-לצד) אתגרי ברמת הגולן, עשיתי בחכמה והשבתי פניו ריקם. 41 מעלות בצל בתוספת אספקה שוטפת ובלתי נדלית של אבק דרכים, אינם כוס הלימונענע הגרוסה שלי. ועוד בשבת.
אבל אביבי, בעורמתו, ששידוליו כללו בין היתר ביטויים כמו "טיול משפחות", "רמת הגולן מרהיבה בעונה זו" וכמובן "130 כוחות סוס בטרקטורון קליל" ניצל שבריר שנייה של חולשה וחוסר תשומת לב והכניעני. הכפפה הורמה, יחד עם קסדות ומשקפי האבק – ועכשיו נותר רק למצוא שותף. אולם, מסתבר שהאינטואיציה הראשונית שלי ביחס למסע הזה הייתה לא מי יודע מה ייחודית. למעט גיסי חובב האקסטרים נתקלתי בסירוב מוחלט מכל שותף ושותפה פוטנציאליים.
צילום: אורי שר
ונוסעת שיירהשבת בבוקר יום יפה ואנו מצפינים לעבר נקודת המפגש. חיש מסתבר להפתעתנו שתרבות טיולי השטח גועשת וטנדרים אמריקאים מגודלים גוררים בזנבם עגלות הנושאות טרקטורונים מסוגים שונים (אדום, כחול וצהוב לדוגמה). טיפת האדרנלין הראשונה נמזגה והגענו.
לא נרשמו איחורים. כ-25 כלים חיממו מנועים ותהליך הרישום קצר מלווה בתשלום סמלי, קפה ועוגיות. צחי המדריך הסמכותי מסביר את החוקים והקנסות למי שמפר אותם (100 דולר או בקבוק וויסקי שווה ערך). בעיקרון מותר הכל חוץ מלהתפרע, להשתולל, לתת בראש ולהטרקטר לאיבוד. לירן החייכן מאבניר מסביר לנו באופן ממצה את תפעול המאבריק R 1000 שקיבלנו, ומאחר וזה רק בהשאלה ולא במתנה, הוא מפציר בנו לא ללחוץ על כפתור "ספורט".
צילום: אורי שר
השיירה יוצאת והקאן אמים רועמים. מיד אנו פונים לדרך לא מוכרת, חוצה שדות מוקשים ומבנים הרוסים והתחושה סוריאליסטית במיוחד כאשר צבאים סקרנים מגיעים ללוות אותנו. המאבריק מרחף מעל סלעי הבזלת ותחושת הביטחון עולה יחד עם הקצב, בערך 35 קמ"ש. במהירות זו הגעתי גם להבנה שלצלם זו משימה כמעט בלתי אפשרית וגם השלמתי עם העובדה ש-15 קילו ציוד צילום יהיו הכי בטוחים במנהרת הרגלים שלי. מעברי המים עודדוני להניף את התרמיל, וכך אני זוכה גם לאימון המשקולות של בוקר שבת. מורדות הרמה מסתיימים ואני משתאה מהזריזות. מנוחה קצרה לטבילה בירדן, אבטיח קר בפילוחו המיומן של צחי ושוב מניעים. הקצב עולה, ואם האכיפה הייתה אפקטיבית הרבה וויסקי היה זורם בירדן. אולם צחי זורם, ומוביל את השיירה בתוך הנהר השוצף, שעל גדותיו עומדים ומשתאים אנשי קמפינגים.
צילום: אורי שר
קצת התברברויות ועומסי תנועה שלא דווחו בוויז (עדיין במים, אם לא ברור) הזכירו לנו שיש גם הילוך אחורי. לא הספקנו להתעצבן מהברדקייה וריח מנגל החל לחדור לתא הנוסעים הווירטואלי. הפעם לא טעינו ואכן, מבעד לאקליפטוסים ולעשן נגלה מחנה שאולתר למופת על ידי צוות אבניר, ובו ארוחת צהריים סביב גרילמן זריז ומיומן.
צחי לא מוותר ופוצח במשחקי היכרות לחברי הקבוצה, זה השלב בו חיפשנו מחסה אם כי הספקנו להאזין ולדעת שאין שכירים זוטרים בחבורה. עכשיו הבטן מלאה והעייפות מציצה מעבר לפנייה. הנהיגה לעבר שטח הכינוס משובבת ולמראה השלט בגב כל מאבריק המגביל את המהירות המותרת ל 40 קמ"ש, נמרח חיוך מתחת למגן האבק.
הגענו בשלום ולא נרשמו תקלות או תקרים. הרפתקה מרוכזת המסתיימת מבלי שהחום העז, הרעש והאבק פגעו בהנאה. לניצן תודה ונתראה בפעם הבאה.
צילום: אורי שר
