סוף שנות ה-70' מצאו את
קרייזלר, אחת משלושת ענקיות הרכב האמריקאיות, במצב סופני; היצע המכוניות שלה היה בלתי אטרקטיבי בעליל וכלל דגמים מיושנים כמו ה
דודג' אספן והקרייזלר ניו יורקר. החטיבה האירופאית שלה, שייצרה את דגמי סימקה, הפסידה בעקביות ובנוסף הנהלת החברה סבלה מתרבות אירגונית לקוייה.
צילום: יצרן
בצעד חריג למדי פנו ראשי קרייזלר ב-79' ללי איאקוקה , מי שחתום על הברקות כגון המוסטנג ובדיוק עזב את
פורד, והציעו לו את תפקיד היו"ר. איאקוקה מצא חברה במצב קשה עד סופני, והחליט בצעד לא שגרתי לפנות לקונגרס האמריקאי בבקשה לקבל ערבויות שיעזרו לגייס הלוואות לכיסוי החובות העצומים ולפיתוח דגמים חדשים. למרבה ההפתעה, הערבויות אושרו – כנראה ששיוכו והזדהותו עם המפלגה הדמוקרטית (הוא היה חבר אישי של ג'ימי קרטר) לא הזיקו לעניין. כחלק מתהליך ההבראה נמכרה החטיבה האירופאית ל
פיג'ו (שגם כן לא רוותה ממנה נחת – ובהמשך סגרה אותה), הוחלפו מנהלים רבים (בדרך כלל באנשים שאיאקוקה הכיר מפורד) והוחל בפיתוח דגמים חדשים. סדרה K – פלטפורמה למשפחתית בינונית (במונחים אמריקאים) עם הנעה קדמית – היתה צפויה ומתבקשת, ושימש בסיס למכוניות שזכו להצלחה מכובדת. אבל הצעד הבא רמז לעתיד בזכות המקוריות, גם אם לא היה מלהיב במיוחד – ב-1984 הציגה קרייזלר את הוויאג'ר, המיניוואן הראשון בהיסטוריה, שהגדיר קטגוריה חדשה וזכה לקבלת פנים נלהבת באולמות המכירה.
אבל הפרק המעניין באמת מתחיל ב-1989. בתערוכת דטרויט הציגה דודג' מכונית ספורט דו-מושבית עם נתונים קיצוניים ועיצוב מרהיב (של טום גייל, מעצבה הראשי של קרייזלר) שכונתה 'וייפר', נחש צפע. מכונית התצוגה, שנתנה כבוד למסורת השרירים האמריקאית, התקבלה בתשואות ועוררה עניין עצום , ולכן החליט בוב לוץ, שהיה באותה העת מנכ"ל קרייזלר, להעביר את הדגם לייצור. כדי לספק ביצועים תואמים למראה, פנו אנשי קרייזלר למהנדסי למבורגיני האיטלקית, שהיתה בשליטת קרייזלר באותה העת, בבקשה לעזרה בפיתוח המנוע. כבסיס נבחר מנוע של טנדר, שפותח למנוע V10 בנפח 8,000(!) סמ"ק שהפיק 400 כ"ס – הספק שהיה לא רחוק מזה של מכוניות העל האיטלקיות באותה תקופה (מנוע הקונטאש של 89' הפיק 455 כ"ס – מ-5.2 ל').
צילום: יצרן דגם הקונספט לוייפר
תיבת ההילוכים נקנתה מבורג וורנר והיתה מחוזקת, כדי להתמודד עם המומנט הכביר, ובעלת 6 הילוכים. מערכת המתלים כללה עצמות עצה כפולות בכל הפינות ומערכת הבלימה כללה 4 דיסקים ענקיים ומאווררים. הווייפר כללה חלקי אלומיניום רבים והיתה בעלת שלדה נפרדת. התוצאה הסופית הוצגה בשנת 1992 והוצמד לה תג מחיר מופרך למדי, כ-50% יותר מהקורבט של
שברולט, מכונית הספורט הלאומית של אמריקה. למרות תג המחיר הגבוה, שנבע בין היתר מכך שכל תהליך הייצור היה ידני לחלוטין, הווייפר נמכרה לא רע, וחשוב מכל – ניערה את תדמיתה האפרורית של דודג'. הביצועים היו בליגה של האקזוטיות האיטלקיות וגם התנהגות הכביש היתה ברמה גבוהה. רק הפנים הספרטני משהו לא תאם את תג המחיר הגבוה מאד.
ב 1996 הוצג הדור השני של נחש הצפע, כשהפעם היתה אפשרות בחירה בין מרכב פתוח לגרסת קופה. הספק המנוע המשיך לעלות, והגיע בגרסת ה GTS ל 450 כ"ס, מה שסיפק למכונית הלא קלה, 1.6 טון, תאוצה מדהימה – 0-100 תוך 4 שניות ומהירות מרבית של כמעט 300 קמ"ש. ב 2003 הוצג הדור השלישי של הווייפר, כשהפעם עלה נפח המנוע ל 8.3 סמ"ק, מה שהפך אותו למנוע הבנזין הגדול ביותר בשימוש במכוניות נוסעים באותה תקופה. הספק המנוע עלה בגרסת הקופה ל 510 כ"ס, מה שתרם לשיפור נוסף בביצועים. למרות שנמכרה במספרים נמוכים בהרבה (מאד) מהקורבט, הפכה הווייפר הפרועה לאייקון מוטורי, וזכתה לשבור שיא בהקפת מסלול נורבורגרינג. הווייפר אפילו זכתה לככב בסדרת טלויזיה.
צילום: יצרן וייפר GTS
מעודדת מהצלחתה היחסית של הווייפר, הציגה קרייזלר ב 1993 מכונית תצוגה נועזת נוספת, בעיצוב 'הוט רוד'. אופנת ההוט-רוד - שיפור באופן קיצוני של מכוניות משנות ה 30', שיפור שכלל הנמכה, צמיגים במידות מטורפות ומנועים עם הספקים מופרכים – נתן לקרייזלר את הרעיון להציג הוט-רוד ביצור סדרתי. את מכונית הקונספט עיצב דאגלס פוס, בהשראת דגמי שנות ה 30', וגם במקרה זה התגובות הנלהבות למכונית התצוגה שכנעו את הנהלת קרייזלר להמשיך לייצור סדרתי, כמעט בלי שינוי.
למרות עיצוב הרטרו המרהיב, המכללים המכאניים היו מודרניים בהחלט, וכללו מנוע V6 בנפח 3.5 ל' (ששימש את הויז'ן הגדולה) ותיבה אוטומטית בת 4 הילוכים מפוקחת אלקטרונית. המכלולים נארזו בשלדה נפרדת, כשהמנוע היה ממוקם כמעט במרכז המכונית ותיבת ההילוכים מאחוריו, כך שהושגה חלוקת משקל מושלמת. כמו בווייפר, המתלים היו עצמות עצה כפולות בכל הפינות, וגם כאן נעשה שימוש נרחב באלומיניום לטובת משקל קל. המכונית הסדרתית, שכונתה פלימוט או קרייזלר פראולר, הוצגה ב 1997, אולם הייצור המעשי החל רק ב 1999. למרות המראה המושך והמרהיב, שגובה בביצועים טובים והתנהגות כביש מצויינת, ואולי בשל המחיר הגבוה, מכירות הפראולר היו די נמוכות. לכן הופסק ייצור בשנת 2002, שנמכרו פחות מ 12,000 מכוניות סה"כ.
אך טעה מי שחשב שפרץ הנוסטלגיה של קרייזלר יתוחם לנישות קטנות בלבד. בשנת 1997, השנה בה הוצגה הפראולר, הציגה פלימוט את הפרונטו, מכונית קונספט בעיצוב רטרו מוחצן. הפרונטו זכתה למחמאות על עיצובה המקורי, וקרייזלר החליטה, שוב, להעביר את הרעיון לפסים מעשיים. אולם מכיוון שהפעם הכוונה היתה לייצר מכונית עממית ונגישה, התבססו מהנדסי קרייזלר על שלדת הקרייזלר נאון ועל מכלוליה. המכונית החדשה, שכונתה PT קרוזר, הוצגה בשנת 2000 ושמרה על עיצוב הרטרו הבולט של מכונית התצוגה, מלבד המעבר למרכב 5 דלתות פרקטי יותר. גם עיצובה הפנימי נעשה ברוח הרטרו, והיה מקורי ויצירתי.
צילום: יצרן קרייזלר PT קרוזר
בניגוד לפראולר ולווייפר, מכוניות נישה שנמכרו במספרים זעומים, ה PT נמכרה היטב, כשבמשך השנים נוספו לה גירסאות מוגדשות שהציעו ביצועים שהלמו את המראה חיצוני. יש לציין כי תוך כדי פרויקט ה-PT קרוזר (בשנת 1998) התמזגה קרייזלר עם דיימלר בנץ הגרמנית, אולם השותפים הגרמניים לא התנגדו לפרויקטים המקוריים, ואף עודדו אותם בתקווה ליצור לחברה האמריקאית אופי ייחודי שיקנה לה ערך מוסף.
אולם למרות המחשבה המקורית והיוזמה, החטיבה האמריקאית המשיכה להפסיד כסף – והרבה. ב-2007 הרימה דיימלר ידיים, מכרה את רוב אחזקותיה בקרייזלר לקרן השקעות אמריקאית ויצאה חבולה וחבוטה מההרפתקאה האמריקאית. כך שהמשבר הכלכלי של 2008 מצא את קרייזלר בעמדה פגיעה, בלי גב כלכלי איתן מספיק כדי לשרוד את התקופה הקשה, והיא נאלצה להכריז על פשיטת רגל. פיאט הוכנסה כשותפה בחברה (ובסוף הליך ארוך, השתלטה על קרייזלר), והחלה לפעול במרץ לייעול החברה והעברתה לפסים רווחיים. שלא במפתיע, הדגמים ה"מופרעים" שהוזכרו בכתבה היו בין הראשונים להיחתך בתהליך הייעול – הווייפר, שלמרות מחירה הגבוה לא הניבה רווחים, היתה הראשונה שייצורה הופסק, וב-2010 הופסק גם ייצור ה-PT קרוזר המזדקנת.
נראה היה שבכך נחתם עידן הרטרו בקרייזלר, אלא שב-2013 החליטו אנשי קרייזלר-פיאט להשקיע שוב בתדמית, והחזירו לחיים את הווייפר. הדור החמישי של הווייפר עוצב בידי סקוט קרוגר, ונראה מודרני מקודמיו, אך גם איבד משהו מהקסם הפראי והברוטאלי של קודמיו. נפח המנוע עלה ל 8.4 ליטר, הוא נשאר אטמוספרי כמובן, ולמרות זאת ההספק טיפס ל-640 כ"ס. הביצועים המדהימים גובו הפעם גם במערכות בקרה אלקטרוניות, שעזרו לרסן את הפרא – ריסון שגרר גם תלונות מצד האוהדים השרופים.
צילום: יצרן קרייזלר פראולר
אולי מסיבה זו, ואולי משום שהמון אנשים חולמים על מכוניות פראיות, אבל רק מעט קונים אותן, הודיעה קרייזלר ביוני 2016 על
כוונה להפסיק את ייצורה של הווייפר – אבל בלי תאריך יעד מוגדר. בדצמבר 2016 הוכרזה מהדורה מוגבלת וסופית בהחלט של המכונית, ונראה כי הפעם הם באמת רציניים. נחש הצפע יורד מהבמה, שוב – ונשאר רק לקוות כי כמו בעבר, מדובר רק בשנת חורף, ולא בפרידה סופית.
צילום: יצרן
