נוף אלפים ב-HD שנלקח מעטיפות שוקולד, אוויר קריר ששורף את הריאות – ובעיקר, אחת המכוניות הטובות בעולם
וזה הרגיז אותי.
מה שמרגיז בחוויה הזו – וגם אם יטעו וישלחו אותי לגן עדן אמצא מה מרגיז שם – הוא שאתה מתרגל. מתרגל למזג האוויר המושלם, לאנשים המנומסים שסביב, מתרגל לזה שכשאתה מגיע למסעדה יש לך כבר מקום חניה שמור, שכשאתה קם בבוקר המכונית מחכה לך ממש בפתח הכניסה למלון, נקייה ומצוחצחת ועם גג מופשל.
והדבר הכי גרוע בכל הסיפור הזה הוא שאתה מתרגל לעוצמה של הפורשה קאררה 4S, ולמה לא בעצם – אתה אומר לעצמך, למה לא לשדרג את המכונית ליסינג שלך למשהו כזה, הרי היא ואתה מסתדרים לא רע כבר איזה ארבעה-חמישה ימים, לה אין טענות וגם לך אין התנגדות, בסך הכל עניין של עוד איזה מיליון מיליון וחצי שקלים, הרי חיים פעם אחת וזה.
האדם הוא יצור סתגלן. הוא מתרגל – לרע, ובעיקר לטוב. הדברים שהלהיבו אותך לפני רגע עלולים להראות יממה אחר כך כדרך חיים טבעית לך. ואכן, למרות שממושב העור של היצירה מצופנהאוזן זה נראה אחרי כמה שעות נהיגה הגיוני לגמרי, אני משער שלרוב הקוראים כאן, כמוני, אין את שווי הערך של בית קטן לשים על מכונית, ועדיין הם יכולים הם יכולים לקבל את החוויה המתעתעת הזו של להרגיש כמו מיליונר לכמה ימים, כשאתה נוסע עם יניב והחבורה שלו.
יש חלומות שמתגשמים
יניב בר מוביל הטיול הוא בן 38. כשהיה באמצע שנות העשרים שלו חסך גרוש לגרוש, עזב את הארץ לבדו לשנתיים לא פשוטות כדי להגשים חלום: להתחרות בראלי ספרינט בדרכי עפר ושלג, בין השאר עם מיצובישי איוו 6 בגרופ A ביוון, בקפריסין – ובעיקר בפינלנד. ומי שקצת מתמצא בספורט מוטורי, או סתם ראה פיני ממוצע נוהג בדרך למכולת – יכול להבין את גודל ההישג: להתחרות בליגה של אנשי השלג האלו. "באמת היה קשה שם. מצד שני ביוון סיימתי את העונה במקום השני. לפעמים התחרתי מול ילדים ממש, או כאלו שכבר שבגילי היו להם כבר עשר שנות ניסיון".
עכשיו חישבו כמה קשה זה להיות ספורטאי בודד כזה במדינה זרה, שצריך להשיג מימון בעצמו, ומכיוון שהוא גם חובש כיפה וצריך להתחרות בשבת קודש הוא גם "מודה שחטאתי פה ושם". אבל אם נתייחס למה שהוא עושה היום אז הוא סוג של צדיק נסתר, ואלוהינו הרי רחום וחנון ויסלח לו – אני יושב לו על הזנב ומבין כמה אני לא מבין. הכבישים באלפים צפופים בחופשת הקיץ – אופניים, הולכי רגל ואופנועים – ועדיין יניב מלהטט בינהם בלי לסכן אף אחד, בנימוס, בחן ובעיקר במהירות. זה מהנה הרבה יותר כשאתה יודע שבראש הקבוצה עומד איש כזה.
איך זה לתת מכונית כזו ביידים של נהג ישראלי שבהרבה מקרים לא חווה עוצמה מוטורית כזו מעולם ורוצה לממש אותה – ומיד? "כשמישהו שמעולם לא נהג במכונית כזו עולה מיד על האוטובאן אני באמת קצת בלחץ. בקילומטרים הראשונים הרבה לוחצים חזק על הגז, אבל אחרי יום-יומיים נרגעים. לא היו תאונות רציניות. בנוסף יש הבדלים בין תרבות הנהיגה הישראלית וזו האירופית – ואני כל פעם צריך להסביר מחדש איפה אפשר לנהוג מהר ואיפה פחות, לומר שלא עוקפים מימין, לא נצמדים ולא מהבהבהים עם האורות".
בקבוצה שלנו עשר מכוניות ובנוסעים שבהן כל שילוב אפשרי, בני זוג, אח ואחות, אב ובנו – הכל אפשרי, הזדמנות מצוינת בין פס-אלפים אחד לשני להעביר חוויות וללבן בעיות, לדבר לעומק על כמה נושאים שאף פעם אין זמן להגיע אליהם במציאות היומיומית. כאן זה אתה והשותף/שותפה שלך, סוג של טיפול פסיכולוגי מול לקוח שבוי, מקום שאין לאן לברוח ממנו.
אה, כן, 911
וישנה גם המכונית. ה-911 הנפלאה, המשובחת, ואם יש דבר כזה, המכונית הטובה בעולם, לעניות דעתי. מנוע 3.8 ליטר עם שישה צילנדרים וטורבו אחד ובעיקר – חמש מאות ושמונים סוסים. התאוצה שלה היא חוויה גדולה שמתחרה באופנוע ספורט ולעיתים אתה רק מחפש קטע ישר ופנוי כדי להתענג על היכולת הזו. בעיקולים, בעיקר בגרסאת ההנעה הכפולה – ובכביש הציבורי קשה מאוד להוציא משליטה את הצמיגים הענקיים ברוחב של 305 ס"מ – וכל מה שנשאר הוא להתפעל מהאחיזה ולאפשר לממוח להתאושש מכוחות הג'י הצידיים.
בהתחלה הם היו סקפטים. לא כולם האמינו שישראלים יסכימו לשלם סכום כלל לא פעוט על ארבעה-חמישה ימים של נהיגה, אבל יניב יכול להיות מרוצה, החברה מוציאה מסע ישראלי כזה כמעט בכל שבוע, ואוטוטו הם חוגגים את המסע המאה.
"איזו עבודה יש לך" אני אומר לו "מכונית משובחת, כבישים מפעימים, אתה ממש חי את החלום", אבל הוא מזכיר לי שהמציאות מאחור קצת אחרת: "כשאתה נהנה כאן אנחנו מאחורי הקלעים עובדים קשה, אבל אין טענות. לפעמים אני לא מעכל שזה מה שאני עושה, איפה אני נמצא, כמו הפגישה שלי עם נשיא פורשה העולמי כדי לדבר על עבודה. זה בלתי נתפס מבחינתי. איך מישהו אמר פעם: 'תמצא עבודה שאתה אוהב ואז לא תצטרך לעבוד יום אחד".
נחיתה קשה
המסע נגמר ואני נוחת בארץ, קבוצת הוואטסאפ של מי שהיו שותפים למסע ממשיכה להשתולל בתמונות ובחוויות – ואני יודע שיש לי בה כמה חברים חדשים. מגיע לחניון בנתב"ג ושולף את המפתח למכונית הקוריאנית שלי, ביפ-ביפ היא מהבהבת לי בשמחה. מקיש את קוד האיתורן, ושמח שאני עדיין זוכר אותו. יוצא לכביש, שם גז, והמכונית כאילו מתקשה להתקדם, בקושי זזה. ככה היא נסעה גם לפני?
נו, התרגלתי לטוב, האדם הוא יצור סתגלן.
ישראלית והחברה האם
"פורשה טראבלס" הישראלית היא חברת בת של החברה האם שנמצאת בגרמניה, חברת טיולים מוטוריים שעובדת בשיתוף פעולה עם פורשה, שמסייעת באספקת המכוניות ששייכות לה ובתחזוקה שלהם.
המסע נערך בקבוצה של כעשר מכוניות של פורשה 911 קאררה S ו-S4, כשכל אחד נוסע בקצב שלו בסיוע מכשיר ניווט שמכויל בכל בוקר. הנסיעה עוברת תמיד בכבישים משובחים – באלפים, בדולמיטים, בסרדיניה – המיטב של אירופה. המסעות נמשכים בדרך כלל 4-5 ימים, והלינה במלונות משובחים. המחיר כולל הכל – ממזון ועד דלק.
