מאז הקמתו, מועדון החמש מחזיק בתואר המועדון הגדול מסוגו בארץ, ומטבע הדברים גם המפגשים בין חבריו גדולים ורבי משתתפים. לפני כעשור פתח המועדון במסורת של מסע לאילת, שמושך מדי שנה יותר ויותר חברים. במסע השנה,
שנערך בתחילת החודש, הגיע מספר המשתתפים לשיא, והשיירה מנתה 97 רכבי אספנות, חלקם בני שבעים שנה ויותר.
לגדעון קדרון, מוותיקי מועדון החמש, מצטרף בנו עמיחי והוא מגיע לנקודת המפגש עם שני רכבי אספנות: רנו קראוול 1967 אדומה, ופליימות' ווליאנט 1963. עמיחי וילדיו בקראוול, גדעון הנהג ואני בווליאנט. כבר כעת יצוין שגדעון הוא דמות מרכזית בתחום אספנות הרכב, לא משנה מאיזה סוג, בבאר שבע והסביבה, וכתושב האזור יש לי הכרות ארוכה עימו.
לראשונה, אני מתפקד למסע כאיש צוות, נהג ובעיקר משנה לנהג - משמע, שותף להכנת הכלים למסע, בדיקת מים ושמנים, תדלוק והברקת הפח לפני כל נסיעה. מתאים לי.
צילום: אנדריי נצר אמריקאית, בריטית וגרמנייה - אבל בלי מלחמת עולם
הדרך אילתה
המסע התחיל במפעל סודה סטרים ברהט, בו מועסקים זה לצד זה עובדים פלסטינאים, בדואים ויהודים, ומלמדים את הפוליטיקאים את המתכון לדו קיום. חברי המועדון זכו לקבלת פנים חמה וכיבוד נדיב, בעוד כלל עובדי המפעל נהנו מהמראה המלבב של מכוניות האספנות. המכוניות סודרו בצורת סמל השלום, לטובת תמונה עילית, שלבטח הופיעה באחד הערוצים בטלוויזיה.
בהמשך, עד שדה בוקר, גדעון ואני נהנינו מהמתלים הרכים של הווליאנט, והמשפחה הצעירה הצטופפה בקראוול הפתוח, מתוך בחירה כמובן. הספסל האחורי בקבריולה מתאים, כמו שתמיד אומרים, רק לילדים, ואוסיף שגם זה בקושי. עמיחי הבן נוהג לפי ההנחיות שקיבל מאביו: אם האוטו מתחמם בעליות, מורידים קצת רגל מהגז וממשיכים במהירות נמוכה. לווליאנט לעומת זאת לא הייתה שום בעיה לצלוח את הפיתולים והעליות. בשדה בוקר עמיחי קיבל הנחיות להמשך הדרך, והשיירה המשיכה אל התחנה הבאה.
צילום: אנדריי נצר
במחנה שיזפון, בבית הספר לשריון, שוב זכתה השיירה לקבלת פנים חמה מצד חיילי צה״ל ובועז, מפקד המחנה. בועז, מפקד מהעדה הבדואית המשמש גם הוא בדרכו דוגמא ומופת לדו קיום, מאוד נרגש לראות את החנייה מלאה בשלל צבעים מהעבר. אבל חייליו שמחו יותר. חברי המועדון ויושבי המחנה זכו להפתעה בדמות השקת אוסטין הילי 1965, שנשמרה בסוד עד לאותו רגע. מחנה צבאי אמרנו?
לקראת אילת, אנו מתחלפים, ועוברים לרווחת הצעירים לקראוול, והפעם אני מאחורי ההגה. כבר מהרגע הראשון התחלתי להתגעגע למושב המרווח של הווליאנט. וכשגדעון התיישב לצידי, כבר הצמדתי מרפקים לגוף. באור אחרון זכיתי גם אני לקטע קצר של עליות, ירידות ופיתולים. הופתעתי לטובה מהתנועה הקלה והמדויקת יחסית של ההגה בפניות; מן הסתם, אין כאן תגבור. ברכב הזה למדתי מהר מאוד שכדאי לבלום בעזרת מנוע, הורדת הילוכים, היות ובלימה עם דוושת הבלם דורשת רגל כבדה מאוד. גם לבלמים אין תגבור.
צילום: אנדריי נצר גם טנק המרכבה הוא אוטוטו פריט אספנות
שמחתי מאוד להגיע לישורת האחרונה, לקראת הכניסה לעיר, בגלל הצפיפות בין הדוושות , וגם בגלל העברת ההילוכים, שדורשת הסתגלות ובעיקר נחישות. ואז רעשי המנוע האחורי נכנסו לתמונה, ויחד עם מערבולות הרוח בשערותיי, הרגשתי כאילו אני נוהג 150 קמ״ש. חלמתי, לא הצלחתי לעבור את מחסום ה-100, מכיוון שאז התחילו רעידות קלות מצד הרכב שהבהירו: ״עד כאן אדוני״. המתלים קשיחים יותר מאשר באמריקאית. הנהיגה בקראוול דורשת תשומת לב בעיקר לחום המנוע, שנוטה להתחמם בעליות, אבל הנסיעה בה בסך הכל חלקה ומאד מהנה.
בארוחת הערב במלון, שאלתי את הילדים איך עברה להם הנסיעה באוטו האדום. לא הופתעתי לשמוע שגם הם סבלו מהרעש, מה גם שבמושב האחורי יש פחות מקום ויותר אבק. למרות הדרמה שבנסיעה באוטו כזה, גם להם היה כיף – אבל באמריקאית יותר.
צילום: אנדריי נצר
קבלת פנים
כמו בעבר גם הפעם הועמדו מכוניות האספנות לתצוגה. ראש העיר, מאיר יצחק הלוי, קיבל את פני חברי מועדון החמש בהתלהבות. בסוף הנאום הזמין ראש העיר את מועדון החמש להגיע לאילת כל שנה במקום כל שנתיים. האם המועדון ירים את הכפפה?
מוזיקה של שנות ה-60' וה-70' יחד עם מזג אוויר נעים, הביאו קהל רב שנהנה מצפייה ברכבים ומסיפורים ממקור ראשון.
במסגרת תצוגת רכבי האספנות, דביר ואביו, דוד כהן, תושב אילת, השיקו את האופנוע שלהם, BSA M20 מ-1942; שני הדגמים ששירתו את הצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה היו M20 (מנוע 500 סמ״ק) ו-M21 (מנוע 600 סמ״ק), כאשר האח הגדול מתהדר בבולמים גם מאחור. הראשון שירת במשך התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של צבא בריטניה, ובתקופה זאת יוצרו 126,000 יחידות.
צילום: אנדריי נצר
האופנוע שזכה לחיים חדשים אצל הבעלים הישן
האופנוע של דוד הוא בעצם חלק מהשאריות של המנדט הבריטי בארץ. אביו קנה אותו בתחילת שנות החמישים כשהיה צעיר ונמרץ, והחזיק בו עשרים שנה. בתחילת שנות השבעים נמכר, אבל ללא רישיונות. לפני כשנה דביר מצא שוב את האופנוע באופן מקרי, במודעה ברשת החברתית. דביר לקח על עצמו את פרויקט השיקום והשיפוץ, כולל חיפוש וקנייה של חלקים מקוריים. חברים רבים עזרו בבניית האופנוע מחדש והאופנוע שוחזר לרמת תצוגה גבוהה.
הדרך צפונה
האתגר הגדול בדרך חזרה הוא במעלה מצומת ערבה לכיוון דימונה. גדעון אחז בבטחה בהגה הקראוול, ואז ראיתי משהו שרבים מדברים עליו, אבל עד אותו יום לא בדיוק הבנתי – קשר בין אדם למכונה. ללא היסוס, גדעון מתזמן הילוך שלישי, הילוך שני, ושוב שלישי, בנחישות. עין אחת על שעון חום מנוע, שנייה על הכביש, וכך כל הדרך מעלה. לא הפסקנו לחייך ולשבח את האדומה הקטנה שהפתיעה אותנו מסיבוב לסיבוב. ללא מאמץ רב, במהירות נמוכה (30 עד 50 קמ״ש) רנו קראוול שלנו, הגיעה עד למעלה, תוך עידוד רב מצד הנוסעים שעברו אותנו ועשו לנו סימני כבוד. במישור רותם, שנינו הרמנו ידיים מעלה, כמו רוקי בתמונה המפורסמת במעלה המדרגות. אף אחד לא צילם?
צילום: אנדריי נצר האדומה הקטנה מטפסת לאט - אבל בהתמדה
סוף דבר
שלושה ימים של הנאה ופעילות נמרצת, יותר מאשר בפעמים הקודמות, גם כי לקחתי חלק בצוות. צמד המכוניות איתו הגענו, משך תשומת לב רבה, גם בגלל שהם מאוד ייחודיים ונדירים. הקשישות עברו את המסע ללא תקלות רציניות, וכל בעיה שהתעוררה סודרה במקום. אלה מכונות עם נשמה של פעם, וככאלה הן גם מבקשות טיפול מיוחד. ואת זה הן קיבלו בשפע. אפילו ניגוב אבק בבוקר לפני יציאה. כשהגענו לבאר שבע, הילדים קבעו שהנסיעה לאילת הייתה יותר כיפית. ניפגש שוב עוד שנתיים – או אולי שנה?
תודה גדולה לגדעון קידרון שנתן בי אמון ואפשר לי לנהוג במכוניות שלו במסע המיוחד הזה.
רנו קראוול
רנו חיפשה דרך למשוך את האמריקאים, וסוכני החברה בארה"ב ביקשו ליצור גרסת קופה או קבריולה לדופין, כדי לשפר את תדמית המותג בשוק האמריקאי. נשיא רנו דאז, פייר דרייפוס, הרים את הכפפה, וכך נולדה רנו פלוריד, ששמה הוחלף בקראוול.
קראוול הוצגה לראשונה בתערוכת הרכב בפריס ב-1958; מכונית ספורט עם מנוע אחורי קטן, שתוכננה על-ידי גיה והתבססה על הפלטפורמה והמנוע של רנו דופין. המנוע הראשון היה בנפח 845 סמ״ק והפיק 37 כ״ס. ב-1964 צוידה הקראוול במנוע 1108 סמ״ק עם 55 כ״ס. עד 1968, כשיצור הדגם הופסק, יוצרו 117,000 יחידות.
צילום: אנדריי נצר רנו קראוול. לאמריקאים
הקראוול האדומה של גדעון יוצרה בשנת 1967, והיא בבעלותו כשנתיים. שנתיים בהן עברה שיפוץ יסודי. הבולט לעין הוא כמובן טיפול פחחות וצבע כללי חדש שנראה טוב. השלדה עברה שיקום מאחר ועם השנים החלה להראות סימני התעייפות. המאייד פורק (על-ידי כותב שורות אלה) ועבר ניקיון יסודי. בנוסף הוחלפו פלגים ופלטינות ונעשה כיוון הצתה, ועכשיו המנוע "עובד עגול", כמו שפעם היו אומרים במוסך. וכשאמרנו ״ויהי אור״ לאחר התערבות עמוקה במערכת החשמל, כל הפנסים ופנסי האיתות דלקו כמו על עץ אשוח של חג המולד.
פליימות' ווליאנט
פליימות' ווליאנט היתה "קומפקטית" במונחים אמריקאים. היא יוצרה על-ידי קרייזלר מ-1960 ועד 1976, והייתה דגם עממי, כרטיס כניסה לעולם הרכב אז בארה"ב. הדגם נחשב לעמיד ואמין, והיה לאחד מרבי המכר של קרייזלר בשני העשורים בהם נמכר, ועזר לא מעט לחברה בימים קשים. ב-1963 לבדה נמכרו מעל 225,000 יחידות.
בגרסת הקופה, ווליאנט נראית טוב. העיצוב השטוח והנקי הקנה לה מראה רחב יותר מהמספרים שעל הנייר (כ-180 ס״מ). קו מתחת לחלונות צד נמתח מהחלק האחורי עד גופי התאורה הקדמיים, וכמשוך במכחול, יורד אל בתי הגלגלים הקדמיים. היא גם נראית ארוכה יותר מהנתונים (470 ס״מ), גם בשל היעדרה של קורה B.
ווליאנט קופה מודל 63' הגיעה לחניה של גדעון כשהיא צבועה בשני גוונים, קרוב לוודאי לא מקוריים, אבל גדעון השאיר אותם כמו שהם, וגם זה נראה טוב. באותה שנה היו בהיצע שני מנועים בני 6 צילינדרים: 2.8 ל' ו-3.7 ל', ובזו של גדעון שוכן הקטן יותר. בצידו השמאלי של לוח המחוונים, נמצא משטח ובו שלושה כפתורים, בעזרתם שולטים בתיבה האוטומטית.
צילום: אנדריי נצרפליימות' ווליאנט. בארה"ב היא נחשבת לקומפקטית...
