רגע לפני סופו של עוד קיץ ישראלי כשגוש דן עדיין מהביל ולח, תצוגת הטמפרטורה בלוח המחוונים מראה כאן 20.5 מעלות. אוויר קריר, טרי וקריספי שמתפצפץ בבית החזה, מרחיב אותו ואת הנפש. נוף של הרים מסולעים שלא השתנו מיליוני שנים, שנראים כאילו מישהו סידר בהם אבן־אבן וסירק אותם לכבוד האורחים מהצפון, תחושת סוף הדרך שבמדינה קטנה וצפופה כמו שלנו היא סוג של נס — רק המדבר, השמיים ואתה: גבירותי ורבותי, כביש 10, הכי רחוק שאפשר להגיע בַּארץ, שהוא הכי קרוב לסהרה, לאפריקה. הכביש האסור.
זה באמת סוג של הרפתקאה להרחיק הכי קרוב לאנשי המדינה האיסלמית, לכן השם של "אדוונצ'ר" מתאים כאן במיוחד, זה האופנוע שליווה אותנו למדבר. אחרי כמה שנים של מעט בלבול ועודף דגמים, אחרי כניסתן של תקנות יורו 4, וסתם בגלל שאוסטרים אוהבים סדר,
ק.ט.מ. זרקו את דגמי 1050 ו־1190, ועכשיו יש בדגמי האדוונצ'ר הגדולים שלהם אותה שלדה אבל שני מנועים בלבד: 1290 ו־1090 (שיש לו מנוע בנפח 1050 סמ"ק, אבל בק.ט.מ סימול הדגמים מסתיים ב־90, אז שיהיה). נכון לעכשיו, המנוע הזה הוא דגם הכניסה לאופנועי האדוונצ'ר של ק.ט.מ, דגם אחד שהוא שניים: ה"רגיל", והאח R בעל נטיות השטח, שניהם עם אותה שלדה ומנוע, והשינויים המרכזים הם בעיצוב, במתלים ובעיקר בצמיגים.
הטמעה גנטית
האדוונצ'ר נולד למירוצים, ועוד לפני שיצא לשווקים כבר זכה עם פבריציו מאוני בראלי הפרמידות של 2001 ובפריז־דקאר של 2002. שנה אחר כך, ב־2003, הוצג מנוע ה־LC8 059 סמ"ק גם לציבור בתערוכת האופנועים של קלן. זה היה אחד הצעדים המשמעותיים בהיסטוריה של KTM — הכלי שעיצב ג'ראלד קיסקה הפך למיתוס, כאשר ששילב יכולת שטח מרשימה עם אפשרות לרכוב בזוג למרחקים. ברגע ההוא בתערוכה בגרמניה החלה גם התחרות האמיתית מול האויב המושבע מבוואריה. האוסטרים הבהירו שהם לא רק אופנועי שטח, שהם הולכים על כל הקופה, ובתחרות זו ק.ט.מ עברה את ב.מ.וו לפני מספר שנים והפכה ליצרן האופנועים האירופאי הגדול ביותר.
מאוני עצמו, למרבה הצער, ספק מת ספק נהרג ב־2005 כשהתרסק וקיבל במקביל התקף לב בדקאר 2005. האיש שהיה אגדת ראלי ושינה את ההיסטוריה של ק.ט.מ הלך לעולמו והוא בן 47 בלבד. המוות שלו ושל אחרים הביאו לכך שמארגני דקאר החליטו להביא להגבלת מהירות האופנוע ומשקלו באמצעות הגבלת נפח המנוע של אופנועי המתחרים ל־450 סמ"ק בלבד.
כביש 10, הכביש הנידח ביותר בישראל ואחד היפים שיש כאן, אבל לכם אסור להגיע אליו. כביש הגבול עם מצרים, שאורכו 182 קילומטר והוא אחד הארוכים בארץ, מתחיל בדרום בצומת סיירים ליד אילת, עובר בהר חריף שמתנשא לגובה של יותר מאלף מטרים, ומסתיים בשפיץ הדרום־מזרחי של רצועת עזה. בהוראת אלוף פיקוד דרום נסגר הכביש ב־2011 בגלל הפיגוע רצחני שהיה דווקא בכביש 12, אבל מאז כביש 12 כבר נפתח, רק 10 נותר בשיממונו.
אנחנו דוהרים דרומה עם האדוונצ'ר ה"רגיל" שנראה עכשיו קרבי במיוחד, שלוש מזוודות אלומיניום גדולות שמשוות לו מראה גדול והרפתקני כאילו אנחנו באמת בדרך לחודשיים בסהרה. עם כל הארגזים האלו הוא נראה ענק, אבל התחושה מיד עם העלייה עליו קלילה דווקא. הרגליים מגיעות בקלות (יחסית, הכל יחסי) לקרקע, הוא צר ובעיקר, כאמור, קליל מאוד. התפעול יעיל ונוח וההילוכים במקום, נוקשים במידה להעברה יעילה. מאידך, היינו שמחים לעוד כמה סנטימטרים בזווית הצידוד כדי לתמרן בקלות יותר בין הקופסאות שבצומת.
מעלים נוסעת על המושב האחורי, שמים גז ומשיכת המצערת לא מותירה ספק: זה טווין של ק.ט.מ, יחידת כוח חזקה מאוד עם 125 כ"ס, עם אופי מיוחד וצליל מסורי ושמח. הוויברוץ סביר, ורק עודף חום שנפלט לעבר רגלי הרוכב בדרכים מפוקקות מעט מציק. מוזר גם שבלוח המחוונים במד הסל"ד לא מופיע הקו האדום. למרות שזה הדגם ה"כבישי" יותר, גם איתו, אם רוצים להיכנס לשטח, אפשר ובשמחה: רוכב ומורכבת עומדים על הרגליות, הארגזים מאחור המדבר קדימה — ובאמצע שני אנשים מרוצים מאוד. ועם זאת, מעט מוזר שהוא מגיע עם חישורים יצוקים ולא שפיצים וצריך לנתק מחדש את ה־ABS אחרי כל התנעה; קצת מטריד. בדגם הזה אין אופציית אנדורו בבקרת המשיכה — וידידי האוסטרים, חבל על הקמצנות הזו, הרי זה רק עוד מצב במחשב בשבלכם.
ברכיבה באוטוסטרדה האדוונצ'ר הקטן בולע מרחקים בקלות ובמהירות כשמשקף רוח מתכוונן עושה עבודה מצויינת. מהירות השיוט שלו יכולה לעבור את ה־150 קמ"ש, והרווח ביני לבין המורכבת לא רחוק מדי, בדיוק כמו שצריך. פונים ימינה בבה"ד 1, לכביש 171, בדרך להר חריף. זר לאופנוענות לא יבין זאת, עד כמה כיף לרכוב בכביש מדברי שומם שכזה. ועדיין — צריך להיזהר מבורות ומחצץ, ולא להיות מהיר מדי כאן — ועדין הצמיגים בקוטר הקטן יותר מהנים מאוד בכביש המפותל. משקל המזוודות שנמצא שם מאחורה משפיע עכשיו על הזריזות (המורכבת כמובן רזה מאוד ומשקלה לא משפיע; אל תסבכו אותי עכשיו) ועם זאת, התחושות מהצמיג הקדמי מספקות ונעים מאוד להשתעשע איתו מצד אל צד. בסוף היום, אחרי רכיבה ארוכה ממש, שבואו נודה, די נדירה אצלנו, יתגלה שהמושב מתחיל להציק, אז מה, עיצרו לעוד הפסקה.
לב נרגש
ואז הגענו אליו לכביש האסור. מודה שלי יש לי שריטה קטנה לגבי הכביש הזה. זוכר את עצמי מגיע אליו עוד בימי הסטודנטיאליים, מחנה את הסוזוקי GS500 המקרטע לרוחב הכביש הריק, באמצעו, מרגיש כמו מלך המדבר. אז הייתה שם רק גדר תלתלית שלא הפריעה למעבר גנבים, מבריחי נשים וסמים ולעיתים גם מחבלים ממש. גם אז הכביש הזה לא היה בטוח במיוחד והכניסה היתה מותרת בשעות היום בלבד, או עם אקדח. זה כביש מטולא, עם פניות עיוורות, כביש שהופך מסוכן יותר כשאתה מתפתה שוב ושוב להתיק את המבט ממנו אל הנוף.
אחר כך עלינו לסיבוב גם על ה־R הקרבי יותר לשטח. אני עדיין זוכר את הטראומה שעברתי לאחר שעליתי על ה־R הראשון שהגיע לארץ עם 950 הסמ"ק. כי עם 965 מ"מ גבוהים־גבוהים בין המושב לאספלט, הייתי חייב למצוא לפני כל רמזור מדרכה, כדי להניח עליה את הרגל.
ה־R הנוכחי התעדן והונמך, ועדיין צריך רגליים ארוכות עבורו. מחיר נוסף שגובה גרסה זו הוא בכביש המפותל שם מרגישים שמדובר בצמיג קדמי גדל קוטר, והביטחון שם גבוה פחות. משקף מיגון הרוח קצר יותר והוא מצטרף למראה הקרבי שיוצר מיגון הפרינג הכתום והבולט.
היתרון הגדול יגיע בשטח, ובו, בידיים הנכונות ההרפתקן המגודל הופך לאופנוע שטח של ממש. כמה קונים ירדו איתו לשטח ובאיזו תדירות, והאם המחיר בכביש ובכיס שווים את זה — כל אלה כבר לפי העדפות המעניין.
מה שברור הוא ששני האחים להרפתקאה שנבחנו כאן הם כלים רב־גוניים, המפגינים שלפעמים פחות זה יותר. כאלו שעם הקלילות שלהם מתאימים מאוד לכבישים (ודרכי העפר) של ישראל, ולמעשה יש להם לא מעט יתרונות על האח הגדול, הכבד החזק והיקר.
ולגבי כביש 10? בסוכות האחרון צה"ל פתח אותו במיוחד למטיילים, 17,000(!) איש הגיעו לפיסת המדבר הרחוקה הזו. אנחנו הרי חיים במדינה שבה אין מקום שהוא באמת בטוח במיליון אחוז כל הזמן. אחרי 6 שנים וגדר שעלתה 1.6 מילארד שקלים, הגיע הזמן שגם הכביש הזה ייפתח.
ק.ט.מ 1190 אדוונצ'ר (R)
מבחן דרכים זה פורסם לראשונה במגזין 381
