ד"ר שטינמיץ, שר האנרגיה של ישראל ב־2018, הצהיר כי ב־2030 ייאסר יבוא רכב המונע במנועי בנזין או סולר לישראל.
נשמע מגוחך למדי בהתחשב בעובדה שמדינות האיחוד האירופאי וסין כבר הודיעו שהן מתכוונות לאסור על ייצור מכוניות עם מנועי בעירה פנימית, ויפן צפויה להצטרף. בארה"ב עיכב בינתיים הנשיא טראמפ את תוכניות החשמול, יחד עם התוכניות למאבק בהתחממות הגלובלית, אבל קשה לי להאמין שארה"ב תמשיך בדרך זו תקופה ארוכה. כלומר, מאיפה בדיוק תייבא ישראל מכוניות המונעות בבנזין או בסולר?
שאלה נוספת שעולה בעקבות הצהרת השר המלומד, היא האם ציין בכוונה שמדובר ב"מנועי בנזין וסולר", ולא ב"מנועי בעירה פנימית", ובכך לא פסל לייבא מכוניות עם מנועי בנזין בסיוע גז. להזכירכם, בעירת גז אכן מזהמת פחות מבעירה של בנזין או סולר בלבד, אך היא אינה "לא מזהמת". בנוסף, ייצור חשמל מגז בכל זאת מזהם ותורם להתחממות הגלובלית, ולכן הצהרות השר על ישראל נקייה לגמרי מזיהום אוויר הן אופטימיות, יומרניות או סתם לא נכונות.
עדיף היה לו השר היה מצהיר על כוונה לאסור על יבוא מכוניות המונעות במנועי בעירה פנימית — וחשוב עוד יותר: הקמת תשתית מסיבית להטענת מכוניות חשמליות ברחבי ישראל.
בלעדי תוכנית כזו, שדורשת משאבים וזמן, אין מצב שעוד 12 שנה כל המכוניות שיעלו על הכביש בישראל תהיינה חשמליות...
ובפנייה חדה, אעבור לחדשות אוטו, כלומר, לקורה אצלנו, בבית. ניצן אביבי, מי שערך את המגזין כמעט תשע שנים, ובשלוש השנים האחרונות שימש כעורך האתר ועורך ראשי של כל מערכת אוטו,
פרש מתפקידיו ועבר לתפקיד חדש ומאתגר. יואל פלרמן הוותיק חזר לשמש כעורך המגזין, ואת האתר יערוך
אוהד אלגוב, שבשלוש השנים האחרונות שימש כעורך בפועל מתחת לעיניו הבוחנות של ניצן. אני מאחל לניצן שפרש ולאוהד וליואל שנכנסו הצלחה.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לניצן אביבי על התרומה הגדולה שתרם להתפתחות אוטו, במהלך השנים הרבות בהן בילה איתנו ימים וגם לילות.
___________________________________________________________________
שבע שנים שטל שביט אינו איתנו. שבע שנים. ואני זוכר רק רגע נורא אחד. בתערוכת ז'נבה ב־2011 אני רואה בסלולרי שלי שלוש שיחות שלא נענו מהלל פוסק, מי שהיה עורך מגזין אוטו, ומאז 2000 (ועד היום) עורך ערוץ הרכב של ynet. שלושה צלצולים? לא הבנתי מה כל כך דחוף לו, והתחושה הייתה רעה.
חזרתי ושאלתי מיד "מה קרה"? "טל שביט" הגיעה התשובה הלקונית. "אופנוע?", שאלתי, והלל ענה בחיוב. קולות התערוכה השתתקו, האורות הנוצצים שבתקרה החלו סובבים מעל לראשי. נשענתי על הקיר ושאלתי "כמה קשה?".
"הוא איננו", הייתה התשובה הקשה מכל. וכך, בין רגע, התבשרתי בשתי מילים שעמית וחבר, אחד האנשים הצבעוניים, החכמים, המעניינים, המוכשרים וגם המעצבנים ביותר שהכרתי מימי איננו עוד.
יצאתי מהתערוכה כדי לשאוף מהאוויר הקר של ז'נבה, כדי לסדר את הראש. לא אתחיל לתאר כאן את התמונות והזיכרונות שעלו במוחי. בלילה, אחרי ששבתי לעשתונותיי, התקשרתי למערכת אוטו ולהלל, רציתי לברר פרטים נוספים ולוודא שיש מי שמודיע על מועד הלוויה למועדוני האופנוענים, ולקוראים. "כולם יודעים, כל הארץ יודעת", הייתה התשובה שקיבלתי.
וכולם ידעו. כבר על המטוס בדרך חזרה, ניגשו אלי לא מעט ישראלים, כדי להשתתף בצער ולעודד. שיירת האופנועים שרכבה לאיטה לאורך כביש 4, לבית הקברות במעברות, הייתה ההפגנה המוטורית הגדולה ביותר שידעה ישראל מימיה. אפילו חדשות השבת הרחיבו באירוע.
רק טל לא היה שם כדי לראות וליהנות. חבל.
במהלך השבוע האחרון של פברואר, ביקרתי בחנות ליד מתחם איקאה. קבעתי עם המוכר להיפגש שוב ביום שישי, ואמרתי לו שאיני בטוח בשעה, ושזה יהיה לפני או אחרי אזכרה בה אהיה נוכח. הוא שאל "איזו אזכרה?" — ואמרתי לו; שבע שנים חלפו — והוא ידע את השם וזכר את המקרה.
