זה היה אחד הימים המתסכלים ביותר שעברתי. ובהתחשב בסוג העבודה — ביום זה היה עלי להצטלם עם C63 S AMG קופה — אז הכל היה צריך להיות לא פחות מחלומי. על פניו הכל התחיל נהדר — הנעת בוקר עם גרגור שדאג להסביר לכל השכנים שאני יוצא לעבודה. אבל מספר שעות מאוחר יותר, כאשר עליתי מהשול, שמעתי מכה בפרונט שלא ייחסתי לה חשיבות רבה. מבט מאוחר יותר גילה סימן קטן, אבל סימן שקרה במשמרת שלי וזה אף פעם לא נעים. את המכונית לא הצלחנו לצלם כמו שרצינו, תוצאה של חג פורים ומאות מטיילים. בכביש המבודד בו רצינו לצלם את המכונית בקטע דינמי, לדוגמה, החליטה משפחה לעצור בצד ולערוך פיקניק. ואפרופו פיקניק, אפילו ארוחת הצהריים הייתה גרועה.
השעות חולפות ובכל לוקשיין פוטנציאלי מצאנו סיבה טובה דיה מדוע לא לצלם שם. המשכנו לכביש 'גיבוי' ובדיוק כשנכנסנו אליו, שמענו רעש מהגלגל האחורי השמאלי. מתוסכלים ירדנו מהרכב לחפש אחר המטרד החדש. לא מצאנו. החלטתי לנסוע לאט ולנסות לאבחן. כעשרים מטרים לאחר התזוזה, הרעש פסק. תענוג. חמישים מטרים לאחר מכן מחשב הדרך הודיע שיש תקר. זו מרצדס, אז יש חיווי לאיזה גלגל וכמה אוויר יש בצמיג. וזה מראה שיורד יחסית בקצב גבוה. בקושי הצלחנו להגיע לתחנת דלק ושם מצאנו את מקור החור. "כנראה שחוט ברזל נתקע בצמיג" אמר נועם הצלם. "כנראה שנבלה כאן את הערב" אני עונה לו. לא כיף. השעה שלוש בצהריים וזה יום שישי, הכל כבר סגור. לך תמתין לגרר. לך תגיע הביתה.
אני עוצר טנדר גדול ושואל את הבעלים אם יש לו בורג. טריק שלמדתי בעבר, חור אפשר לסגור ובורג יכול להיות אחלה פתרון. יש לו בורג. מבריגים בעדינות והאוויר כבר לא בורח. בינתיים מקבלים מידע בעל ערך רב — לא רחוק, מספר קילומטרים בודדים, יש פנצ'רמאכר פתוח שיכול לסדר את התקר. אנחנו מניעים, מפלטי המכונית מודיעים לכל באי התחנה שאנחנו יוצאים, ואנו מדדים לכיוון היעד החדש.
אני חושב שבחיים לא נהגו ברכב כזה כל כך לאט. אני חושב שבחיים לא נהגו בשום רכב כל כך לאט בכביש כל כך פתוח. נכנסים לכפר שנמצא אי־שם בפאתי רמאללה, יש שם חיילים עם קסדות על הראשים. לנו יש מרצדס S AMG 36C עם 510 סוסים וגלגל שצריך תיקון. בפנצ'ריה מקבלים את פנינו בחיוך. לו הייתה לי פנצ'ריה גם אני הייתי מחייך למראה מרצדס שמגיעה אליי. דקות ספורות ומודיעים לנו כי המכונית מוכנה. זהו, ובא ציון לגואל. במקרה הזה אגב, זה מוחמד שבא וגאל.
בגדול, אפשר עוד לבצע את הצילומים ואפילו התאורה מושלמת. קצת לפני שהשמש שוקעת יש אור רך שמושלם לצילומים. אני מחליט להיות בוגר ולוותר. ישנם ימים שצריך פשוט להיכנס למיטה ולקום למחרת. זה לא שאני מאמין באמונות טפלות, ממש לא. אני לא מאמין באמונות טפלות פשוט כי זה מביא מזל רע. מתקשר הביתה ומסביר לאישה שלא תמתין ותצא לארוחה המשפחתית אצל הוריה אי־שם במוצקין הרחוקה, ואני, אני כבר אגיע באיחור. היא כבר מיואשת ממני. את סוף השבוע הקודם העברתי בכתיבה לשם עבודה.
יום שהחל מוקדם, יום שעל פניו היה אמור להיות מהנה במיוחד וקל לעבודה, הפך להיות יום מתסכל ששום דבר לא הולך בו. או נוסע. ואם נסע, נסע נורא לאט. מותשים ומתוסכלים אנחנו חוזרים למרכז. העייפות כבר נפלה עלינו. כל הלחץ שירד, הכל יוצא מאיתנו החוצה. אנחנו קובעים שלמחרת על הבוקר אנחנו ממשיכים לצלם. החושך ירד בינתיים, התנועה בכבישים התמעטה, אנשים יושבים לארוחה המסורתית.
אני מדליק את הרדיו ושומע ביצוע נהדר של זמר שלא הכרתי ל־ What a Wonderful World, ואני נכנס לפרופורציה. לעזאזל, מה רע לי? אני ספון במכונית שבטח מככבת בחלומות של לא מעט חובבי רכב, היא מהירה, היא מפנקת, היא יפהפייה והיא רק שלי. זאת אומרת, לפחות עד ליום ראשון. החיוך חוזר לפניי, אני פוצח בשירה וכיאה לעדתי, אני מתחיל לתופף על ההגה. זה בלתי נשלט, הגנים שלי חזקים ממני. מזל שאני חגור ואין ממש מקום לצעד תימני.
כיאה לעדתי, גם החלטתי לפרוק כאן ולא לשלם לפסיכולוג. אתם עוד תחסכו לי הרבה כסף. ובהזדמנות זאת, גם נעשה היכרות — נעים מאוד, אוהד אלגוב, עורך אוטו דיגיטל. מי ייתן ורק נחייך.
[email protected]
