אסטון מרטין ונטאג'. הוזמנתי להשקה עולמית־ישראלית. אני אסביר. הייתה השקה עולמית, נציגים ישראלים לא הוזמנו, אחר כך אורגנה עוד אחת, קצת מאוחרת, רק לישראלים. אבל השקה היא השקה היא השקה. לכן גם לא קראתי את כל הפרטים.
נחתנו בגרמניה, הגענו למלון, נכנסתי לחדר, פתחתי את דלת המרפסת והופ — מסלול הגרנד פרי של נורבורגרינג ממש מתחתי. שפשפתי את העיניים, הבנתי שאני לא טועה. איזה כיף — במגבלות; כמו נרות חנוכה, לראותו בלבד, אסור להשתמש.
ארבעה ימים מאוחר יותר, השקה של יגואר I-PACE — רכב פנאי חשמלי, כמו טסלה איקס, רק קטן יותר — מפה לשם, אותו מלון, שתי קומות מעל. מאושר ממני אין. מבט מטה מגלה שיש תנועה במסלול. אני יורד ומגלה מועדון מקומי שעורך תחרות במסלול. תחרות דראג. במסלול גרנד פרי.
איזה בזבוז של אספלט אני חושב לעצמי. ועוד מילא היו אלו כלים רציניים, אבל לא, עממיים לגמרי. אולי למעט אודי אחת. כחמש דקות מאוחר יותר מתחלפת תחושת הבוז בקנאה. מי אני שאשפוט? יש להם אופציה לגוון, אז גיוונו. והם צודקים. גם ההיא שדוחפת בכוח רגליה את המרצדס 190E קוזי שלה. היא לא באמת הרשימה על המסלול, אבל היי, זו בחורה להתחתן איתה.
היה זה יום פנוי, ההשקה תוכננה ליום למחרת, וזה הזמן לצאת לחוות את הרינג. עומדים מחוץ לגדר וסופגים את אווירת החג מהסובבים. איזה מקום מדהים. זה לא הגיהינום הירוק, זה גן העדן הירוק. מחליטים לקחת רינג טקסי. טלפון ליבואנית ויש לנו יגואר XJR, עם 575 כוחות סוס — מכונית פאר עם מנוע V8 בנפח 5.0 ליטר ומגדש־על ועם הנעה כפולה.
הדבר הזה מאיץ מעמידה ל־100 קמ"ש תוך 3.7 שניות — לימוזינה שמאיצה כאילו הגיע דרקון מאחור ונשך אותה בישבן. זו לימוזינה שמתהדרת באחיזה צידית של 1.2 ג'י בעיקולי הרינג. הנהג חביב. לא אחד כזה שמזכיר את המילטון או אלונסו, יותר את השכן שלכם מקומה 2. אבל אל תטעו ותתנו לחזות המתוקה שלו להטעות, זהו גרסה זכרית של סאבין שמידט. זה לא ליצן, זה נהג מקצועי עם מאות הקפות ברינג. אני מתיישב בלימוזינה. מאחורי מסתתר תא המטען. מאחוריו מסתתר האגו שלי. תבינו, אני ועמיתי להשקה היינו כל כך חוצפנים שאתגרנו את הגרסה הגברית של סאבין — באם יגרום לאחד מאיתנו להקיא, יקבל 100 אירו. 'כסף קל' אנחנו מנסים לדרבן אותו. הוא צוחק.
עולים למסלול והלימוזינה הזאת עפה קדימה. יש דרמה, אבל דרמה מאופקת. בכל זאת, היא מיועדת לאוליגרכים, לא לפוחזים. עיקול ראשון, עיקול שני, והקצב באמת מהיר. אני שואל אותו אם הוא יוכל לעשות זאת שוב רק מהר. כזה אני, איש חרא. הקולגה צוחק והנהג חצי צוחק וחצי לא מאמין ששמע את זה.
ואז הוא דוחק חזק יותר. באמת חזק. אני מסתכל קדימה, באם אסיט מבטי הצידה ייתכן ואקבל בחילה. ברגע שאתה מסתכל קדימה, העיניים מעבירות מידע למוח וזה מצידו מכין את הגוף לכוחות הג'י. זה הסוד. ואני לא מתכוון להקיא. האגו שלי גדול מדי, ואתם לא באמת חושבים שאשלם מאה אירו בכזו קלות. תימני, בכל זאת.
אני מחייך, נהנה מכל רגע של העברת משקל ומדרבן אותו לצאת להיגוי יתר. אני נוכל, זה כוח ג'י נמוך יותר וזה נותן לי קצת יותר מנוחה לגוף. המושב האחורי נטול תמיכה צדית, וכוחות הצד וכמו כן שינויי גובה, מורגשים בו יותר. בינתיים אני חוזר לאתגר אותו ומבקש שיחזור לנהוג מהר, כי זה לא רציני. הוא כבר צוחק באמת. גם הקולגה לא מצליח להתאפק. שוב הוא מגיע למגבלות ובאחד משינויי הגבהים שם, המכונית פותחת את מתליה ואז מתיישבת עליהם תוך נענוע ישבן. המון אחיזה. איזו מכונה. הוא גם נהג מדהים. מכיר את המכונה ומכיר את המסלול על בוריו. מקצוען.
סיימנו את המסלול ב־8:30 דקות — לימוזינה וארבעה אנשים בתוכה. זה קצב מפגר. ה־XJR575 זו מכונה נהדרת. אם אתם ברינג לכו עשו איתה הקפה. ואל תורידו מבט מהכביש. בטח אם אתם מתערבים על מאה אירו.
[email protected] 
