השירות הצבאי שלי סובב סיפורי כלים בתנועה, למרות שבפועל, את רובו עשיתי ברגל. חי"רניק. הייתי החייל הראשון בהיסטוריה שביקש להיות נהג נגמ"ש. קיבלתי את התואר הלא־רשמי של "החייל הכי דפוק שהיה לי כאן", שניתן לי על ידי שגיא, מדריכת הנהיגה הצבאית, אחרי שקפצתי עם הנגמ"ש בתלולית בה הייתי אמור לבצע סוג של גלישה אטית אל עברה השני.
בכל מקרה, הוסמכתי. כי זה צבא ושם מסמיכים כל אחד. עובדה, נהג נגמ"ש אחר ששירת איתי הוריד בטעות עמוד חשמל אי־שם בלבנון, כזה שנמצא כחמישה מטרים מצידו הימני של הכביש. בואו נגיד רק שהוא היה חייל שלא הצטיין בראייה. היום אגב, הוא כבר רואה את האור שבקצה המנהרה, והיום הוא גם מקובל יותר ממה שהיה בצבא. תפילתו משמידה מנהרות אויב ועושה זאת ללא עזרה של שום נגמ"ש. הוא השמיד כל כך הרבה כאלו, עד שקיבל את כינוי "רב המנהרות".
בכלל, הנגמ"ש היה לי למקום מפלט. טיפולי בוקר נתנו לי כמה דקות של שקט מהשגרה הלחוצה, מושב הנהג היה עדיף עשרות מונים על פני המושבים של שאר החיילים, והיו תרגילים בהם חברתי לכוחות מילואים של צוותי רפואה. ואין כמו תרגילי קיץ עם מילואימניקים מחיל הרפואה. כולם מחברים לעצמם עירוי קפוא ונהנים ממיזוג פנימי תת עורי. זה אולי נשמע קצת הזוי, אבל זה כל כך כיף. שיתקיפו הלבנונים, אני מקסימום אסתער עם M16 ביד אחת, ועם עירוי ביד השנייה. מחסניות אחליף עם הפה, אם אצטרך.
לנגמ"ש M113 (ברדלס, בלשון צה"ל; זלדה, בשפת חייליו) בורר הילוכים חצי אוטומטי, כולל הילוך שייעודו, על־פי הוראות הצבא, הוא נטו לבדיקת שמן. אז בדקתי וזה לא נכון — זה הילוך שמאפשר להגיע למהירויות גבוהות יותר. אני לא זוכר כמה מהר באמת נהגתי, אבל הייתי בורח לשאר הנגמ"שים. פעם אחת, העירו אותנו בזמן תרגיל בו היינו צריכים להיות בכוננות לאיסוף חברים מהמחלקה. נתתי גז תוך שילוב לאותו הילוך יתר. מילא זה שהגעתי עם טראררם של שובל אבק גדול מדי, מילא זה שהנגמ"ש השני היה הרחק מאחור — עוד טרחתי לנעול זחל ימין כאשר סיימתי לעלות גבעה. התוצאה הייתה מחול החלקה לא חינני של מפלצת פלדה, החלקה שזיכתה אותי בצעקה מהמ"מ, החלקה שזיכתה את אחותי בשלל 'ברכות' מיוגב צפניה, החבר שהיה איתי בנגמ"ש בעת ההקפצה.
אבל לא הכל נגמ"שים. האוטו הראשון שקניתי, סיאט מלאגה, ליווה אותי בשנה וחצי הראשונים לסדיר. ואנחנו לוחמים, זאת אומרת נוודים כמו בדואים, כל ארבעה חודשים במקום אחר. הוא לקח אותנו, חמישה לוחמים, אל המרכז לאחר שבוע בבסיס פלוגות, הממוקם אי־שם ליד קרית גת. היה גשום, ובעיקול לכיוון המושבים מנוחה וקוממיות, המכונית החלה להחליק. סחבק מיומן, התאמנתי לא מעט על החלקות בכורכר, אז החלקתי את כל העיקול. וזה היה ממש כיף. לי, בכל אופן. אני חושב שהחברים פחות נהנו. תירוש, יניל, בני ודני, קבלו את התנצלותי המאוחרת.
קו לבנון. היה איסור להגיע עם אוטו, אבל אתם מבינים אותי, אני לא יכול שלא לנהוג כשיש לי אפשרות. החניתי את הרכב ביישוב זרעית והנחתי פתקים על דלתות הבתים הסמוכים למכוניתי, כדי שלא יילחצו מהחניה הארוכה, ושאני אוטוטו — בעוד כשלושה שבועות — אחזור לקחת אותו משם. באחת הפעמים בהן יצאתי הביתה, חלפתי על פני שער היישוב, ואני מבחין ברס"פ. עיניו הגדולות בלטו עוד יותר במשקפיו. הוא רואה אותי, אחד החיילים החביבים עליו, נותן בגז עם המלאגה. כמובן שעצרתי וחזרתי אליו. הורדתי את החלון ואמרתי לו שיחשוב על עונש בדרך, ושבינתיים אני אקפיץ אותו לנהריה. הוא לא העניש, כמובן. לא היה לי ספק, הוא היה אחלה גבר.
נפצעתי, והוחלט שבסיס פלוגות יהיה בסיס שיתאים להמשך השירות שלי. המקום היה מורכב מ־80% אחוז חיילים בעלי בעיות משמעת, 19% אחוז של חיילים עם בעיות בבית ו־1% אחוז של בעיות בריאותיות — אני. במהלך השהות בבסיס החלפתי שתי מכוניות, אחת מהן זו סיאט איביזה 1.5 ליטר, שהייתי מכניס לחניית הבסיס בכזו החלקה שלא מעט פעמים צמד הגלגלים הימני היה באוויר. באחת הפעמים זה קרה מול מסדר נהגים של מפקדת החטיבה שהתארחה בבסיס, בדיוק בזמן שאחראי הנהגים מסביר להם איך לא לנהוג...
כעשרים שנה חלפו מאז. החיזבאללה אותו חיזבאללה, הנגמ"שים אותם נגמ"שים, שתי הסיאטים נמצאות בעולם שכולו טוב, ואני? אני עדיין כאן.
[email protected] 
