"ניקח מזוודה אחת", שאלתי את זוגתי שאלה רטורית. אך התשובה לא הייתה רטורית לגמרי. "השתגעת? שבועיים ימים תמימים בשני אזורי מזג אוויר. אני לבד צריכה מזוודה שלמה". צלצלתי גם לזוג החברים איתם תכננו את הנסיעה. קיבלתי תשובה זהה, "שתי מזוודות וגם משהו ביד".
ואני הזמנתי מכונית קומפקטית לשבוע השני של הטיול, בטנריף. משהו כמו פולקסווגן גולף או טויוטה אוריס. בעיה. ארבעה אנשים יכנסו למכונית, אבל ארבע מזוודות? אין מצב. אין משפחתית או אפילו משפחתית גדולה שתיאות לקחת כמות כזו של מזוודות.
צלצלתי לסוכנות ההשכרה, אופרן, ושאלתי מה מתאים לכבודה שכזו. "ואן, או רכב פנאי גדול" הגיעה התשובה. "לא טוב לי" חשבתי. המטייל בטנריף חייב לנהוג בדרכים הרריות צרות ומפותלות, לא מקום אידיאלי להתנהל עם מכונית שמתאימה יותר לדרכים המהירות של ארה"ב מאשר לכבישיה ההרריים של טנריף. אני הרי חסיד מושבע של מכוניות קטנות. נכנסתי לאתרי החברות המשכירות מכוניות בשדה התעופה של טנריף והתחלתי בחיפוש. הפתרון הציג את עצמו כמעט באופן מידי: בהרץ מצאתי גרסת נוסעים של מכונית מסחרית, קומפקטית, גבוהה, מרווחת עם מקום להרבה מאוד מטען.
אבל, אני מזמן לא נהגתי לא על
פיג'ו פרטנר ולא על אחותה הפופולארית יותר בישראל,
סיטרואן ברלינגו, ובטח שלא על הדגם החדש. הרמתי טלפון לאוהד (העורך המוכשר ויודע הכול של אוטו). הוא מיהר לאשר את הבחירה שלי. "היא מאוד מרווחת, עם חלונות גדולים, ונוחות נסיעה טובה כשהיא עמוסה". "וכוח?" הקשיתי. "יש דגמים חזקים יותר וחזקים פחות, אבל אתה בנסיעה משפחתית, לא"?
הבנתי את הרמז, ממילא אני לא הולך לקרוע את הדרכים ההרריות של טנריף, כפי שביצעתי לפני שנים מספר עם מרצדס דו מושבית ומופשלת גג. לא עם שני זוגות באוטו. צלצלתי לאופרן, ותמורת שקלים מועטים הוחלפה הקומפקטית בפיג'ו פרטנר.
החלטה מצוינת כפי שהתברר עד מהרה.
השותף לטיול
הפרטנר, התגלה כשותף מושלם לטיול, לא פחות. נתחיל בסיבה העיקרית שהביאה אותי אליה – או נכון יותר – אותה אלי. תא המטען. ארבע מזוודות, שני תיקי יד, סל ים, והיה מקום לעוד שתי מזוודות למעלה (אבל אז לא היה אפשר להסתיר אותן באמצעות הכיסוי). אמשיך במרווח פנים. ארבעה אנשים נכנסים בקלות, ונותר מושב בגודל מלא בין שני היושבים מאחור. התקרה גבוהה והייתה מאפשרת ליושבים לחבוש כובע צילינדר מהודר, הרצפה שטוחה לגמרי, המושבים נוחים בהחלט והחלונות הענקיים מאפשרים ראות פנורמית מלאה לצדדים. וזה שווה כי יש הרבה מה לראות בטנריף.
ההנאה לנוסעים מושלמת, כל עוד אינם מצפים לתא נוסעים מפונפן. בסופו של דבר, אנחנו נוסעים בגרסת השכרה של מכונית שנולדה כרכב עבודה ומושכרת במחיר של קומפקטית פחות או יותר. משטחי הפלסטיק זולים ופשוטים, הצבע חדגוני, יש מסך מולטימדיה הכולל מערכת ניווט – אולם הוא – פשוט למראה ודי מיושן. מעניין שבמסך קיימת אופציה לאפל קאר פליי, אולם לא מצאנו חיבורUBS שמאפשר להתחבר אליו.
אנחנו, שלא ציפינו ליותר, נהנינו מאוד כנוסעים. אך מה עם הנהג? העם גם הוא (וברוב הזמן זה הייתי אני) נהנה.
גם כאן התשובה החד משמעית היא "כן". ונראה לי שדווקא ממני, חסיד מושבע של מכוניות קטנות ומהירות, זה דורש הסבר.
כשהקמנו באוטו מחלקת ייעוץ, זה הייתי אני ששקד על הגדרת התפקיד ושיטת הייעוץ. "עליכם לברר אצל המתעניין, מה התקציב שלו, צרכיו ורצונותיו. ולהציע לו את הרכב המתאים ביותר לפרמטרים אותם הוא עצמו הגדיר", הנחיתי את היועצים הראשונים שגייסנו. שימו לב שלא הנחיתי את היועצים להמליץ על מה שהם, או אפילו הקונים אוהבים, אלא קודם כל את מה שמתאים לכיסם ולצרכיהם.
ואנחנו, רצינו מכונית לא גדולה שתוכל להתנועע בנוחות בין כבישה המפותלים של טנריף. לא חיפשנו להרשים אף אחד ואף לא האחד את השני.
המכונית צוידה במנוע טורבו דיזל לא חזק במיוחד (75 כ"ס), ובתיבה ידנית חמישה הילוכים. יש גרסאות אוטומטיות וחזקות יותר לפרטנר – אבל – הן לא הגיעו עד לחברת הרץ בשדה התעופה הדרומי של טנריף.
וזה התגלה כמספיק. גם בטיפוס לגבהיו של הר הגעש טיידה, לא התקשתה הפרטנר לטפס, אם כי לעיתים, בסיבובי "סיכת ראש", הייתי חייב להעביר אותה להילוך ראשון. גם בכביש המהיר האחד של טנריף, לא התקשתה המכונית להגיע למהירות השיוט המותרת של 120 קמ"ש ואפילו קצת יותר.
תפעול ההגה, מלווה בתחושה לא נעימה כמו רוב ההגאים של היום, אולם הוא די מדויק ומאפשר נסיעה די מהירה בכבישים מפותלים. כשהמכונית עמוסה בארבעה נוסעים, נוחות הנסיעה הייתה בין טובה לטובה מאוד, וגם זווית גלגול לא חדה, לא גרמה לא לאיבוד תחושת בטחון ולא לבחילה לנוסעים מאחור גם בכבישים אתגריים ביותר. עוד מספר מעניין הוא צריכת הדלק, שעמדה על כמעט 15 ק"מ לליטר – מספר מכובד ביותר בהתחשב בדרכים ההרריות בהן נסענו.
עד כאן עובדות יבשות, אולם יש יותר מזה. גם אני וגם חברי לנהיגה, פשוט נהנינו לנהוג על המכונית. תנוחת הישיבה הגבוהה והנוחה, נוחות התפעול של כל מערכות הנהיגה ותחושת הבטחון שהמכונית עושה את כל מה שאנחנו רוצים ממנה, גרמו לנו לחייך.
ומילה אחרונה
ביקשתי מכונית לטיול עם יכולת נשיאת מזוודות משופרת – ומצאתי חלופה יאה למשפחתית או לרכב הפנאי הפופולארי כל כך. למרבית הראשונות וגם השניים, אין יכולת לשנע חמישה מבוגרים בנוחות שלא לדבר על מטען עודף. לפרטנר ודומותיה – יש. מה שאין לה (או לאחותה התאומה – סיטרואן ברלינגו) זה סקס אפיל. קשה לבקש ממסחרית קומפקטית גם את זה. אולם זה המקום לבשר לכם שיש לפיג'ו דגם מפונפן ומאובזר, עם שם עצמאי משלו (ריפטר), שיענה לפחות על חלק מדרישה זו – ויש מצב שהיא גם תגיע לישראל.
