זה לא קורה הרבה. רגע קטן כזה שבו אתה מרגיש סוג של רעד מצמרר שפושט לך בכל גוף, שבו עולה על הפנים שלך חיוך קטן, רגע נדיר, מזוקק, של אושר טהור.
זה קרה איפשהו בהרים ביוון – בטיול שעשינו שם לאחר שהצלחנו לברוח מכאן, מהמולת הארץ, להימלט מוויכוחי הקורונה, מההנחיות מוזרות, משקרי הפוליטיקאים.
זה קרה אחרי שבדיוק עברנו עוד איזה מכשול בדרך העפר איפשהו בין ההר הוא לנחל הזה, כשהטבע נפתח בפנינו במלוא הדרו – ואז, על הפרצוף החבוי בתוך הקסדה התפשטה נהרה. נו, אושר.
אתר הסקי וולוחי בתחילת הסתיו /
צילום: דני קושמרו, חברים
הדרך אל האושר
זה התחיל באופן הרבה פחות נחמד בבית החולים בתל אביב, עם אחות חביבה שדוחפת לך מטוש אל תוך הגרון, ועוד אחד אל תוך האף עד כמעט לשורש המוח. יומיים אחרי שקיבלנו אישור על כך שאנחנו נקיים מסמים ומווירוסים, נחתנו באוויר של חו"ל, באתונה. עוד קצת טופסולוגייה בשדה התעופה, עוד בדיקה, חצי בדיקה, מבט אחד מהיר, קטעי אישור סתומים – זה די; נמלטנו אל עולם (שכמעט) כולו טוב.
נסיעה קצרה אל סוכנות ההשכרה שם מחכים לנו אופנועי אדוונצ'ר גדולים – מימאהה טנרה 700 ועד GS'ים 1250 של ב.מ.וו. כולם במצב חדש, עם צמיגים טריים, מוכנים, כמונו, להרפתקה.
אנחנו עולים על האוטוסטרדה E65 צפונה-מערבה – "גו ווסט" על שני גלגלים. ואני על הטנרה 700 המוצלח של ימאהה, מנסה להתוודע אליו – ממלא את תיקי הצד של טוראטק, מכוון את תנוחת הישבן, לומד את המתגים, מתחיל בשיח המוכר והשקט בין האדם למכונה – ואווירת החופש שכל כך התגעגענו אליה פושטת בגוף ומתגברת בעצירה הראשונה.
בדרך לכפר מגלו חוריו /
צילום: דני קושמרו, חברים
העצירה הראשונה הייתה בקאמנה וורלה (Kamena Vourla) כפר קטן על שפת הים האגאי, ושם נכנסו אל מסעדה – כן, כן, ממש מסעדה(!), עם מלצרים והכל; מי היה מאמין שזה יהפוך לאירוע נדיר כל כך. האופנועים חונים לידינו – וזה משהו שאופנוענים אוהבים במיוחד, עושה אותם רגועים – והמראה של הצמיגים מלחכים את הגלים הקטנים גורם לך תחושה של מוזרה של שמחה, כאילו זה הילד שלך שמשתובב לו בים.
האוכל מגיע – ארוחת ים נפלאה כמעט על שפת החול, עם אוזו ודגים (ועוד קצת אוזו) וקלמארי – כאילו בנטפליקס אין "מורתי התמנונית"; אז לפחות עוד לא ידענו.
מנוחה, קפה, ממשיכים
החבל ההררי של אווריטניה (Evritania), מתגאה באוויר הנקי שלו ואפילו באתר סקי שפועל כאן בחורף, וקצת קרירות אחרי אוגוסט הישראלי הלוהט יותר מאשר מבורכת. הכביש המפותל נהיה חשוך, ומפותל הוא היה כבר מקודם. החבורה רעבת הגז מתנפלת על האספלט כמו חבורת נרקומנים שקיבלה את הסם שלה, כמו עדת זאבים שחוותה יותר מידי סגרים, והטור הממונע נכנס לאטרף של גז והשכבות, הופך לסוג של מחול פנסים אדום לבן באפלה.
הרכס שמעל העיירה הציורית קרטניסי /
צילום: דני קושמרו, חברים
ברחנו מישראל מוכת הקורונה, מלאת שיח שנאה, סגרים נושמים – ואז הבנו, שוב, עד כמה המצב אצלנו לא שפוי. לקראת עצירת הלילה בעיירה הקטנה קארפניסי (Karpenisi) הגענו הישר אל הכיכר, "פלאטיה", כזו הנמצאת בכל כפר יווני ובה תמיד ברז עם מי נהר זורמים, עץ דולב וכנסיה. כן, גם ליוונים, לא תאמינו, יש קורונה; אמנם שם יש "רק" כרבע מהמתים אצלנו, ועדיין הם מצליחים לשמור על שפיות הדעת ונורמליות בהתנהלות.
הסועדים בכיכר יושבים סביב לשולחנות מרווחים באוויר הפתוח, המלצר עוטה המסכה מביא את המזון, וברקע שחוק ילדים וקולות של השקת כוסות צ'יפורו, רק 45 אחוזים של אלכוהול. היה זה ערב נעים עם רוח קלה, הכל היה רגוע כל כך – ופתאום הבנו כמה התגעגענו לזה, כמה זה חסר.
הגשר הוונציאני מעל נהר טאברופוס /
צילום: דני קושמרו, חברים
זן וחוויית הרכיבה
וחוץ מזה גם רכבנו, והרבה. המדריך צחי כפרי הוביל ואנחנו חתכנו רכסי הרים, חצינו נהרות, התפלשנו בשבילי עפר והורדנו פיסות גומי בהשכבות בלתי-נגמרות על האספלט משובח. בכל מקום, כנראה בגלל הקורונה, היינו כמעט לבד. והנה עצרנו על שפת אגם אי-שם, שם דגים נימשו ממנו עבורנו והונחו על הגריל בשבילנו.
יש משהו במסע כזה, בחיבור שנוצר בין אדם למכונה שאיתו. כאשר כל בוקר אתה מניע את האופנוע שלך, עולה על אוכפו, קראת עוד יום של מסע ושל הרפתקה. הטנרה שנעשה מאובק יותר ויותר נהיה לעוד איבר בגוף שלך, חלק ממך. כמו רוכב וסוסו אתה מנסה להבין מתי פחות נחמד לו, מתי הוא צריך חיזוק בורג או לשתות קצת דלק. הוא שותף שאתה לומד את גחמותיו, יתרונותיו וחסרונותיו.
הטנרה כמעט נטול אלקטרוניקה, קצת אולד סקול, כי חוץ מ-ABS אין בו מערכות בקרה אלקטרוניות או חימומי ישבן וידיים: יש לו לוח מחוונים פשוט אבל כזה שמציג מידע רב, מזכיר קצת מכשיר ניווט של ראלי; אי-אפשר לכוון את המשקף כשהרוח והמהירות גוברים.
ימאהה טנרה 700, דני קושמרו, אגם קרמסטון /
צילום: דני קושמרו, חברים
אבל יש לטנרה מראה נהדר וקרבי, וזה כלי אדוונצ'ר שבאמת יודע ורוצה לרדת לשטח, יעיל מאוד בכביש המפותל. עם אפשר להניח שיהיה פחות נוח לרכיבה ארוכה בזוג, וחוץ מזה הוא גם פחות אוהב מהירויות שה-GS הגדול של ב.מ.וו, שעולה כמעט פי 2.5 ממנו, יודע לשייט בהן בקלות.
במשך 6 ימים רכבנו לאורך 1800 קילומטרים, רואים את הנוף ונושמים את האוויר שלו, נכנסים בכל פעם לכפר קטן כאשר אנחנו עומדים על האופנועים, מרגישים קצת כמו חבורת קאובויז שנכנסה לעיירה באיזה מערבון. ואז אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, צחקנו, רכבנו שוב, ועוד.
קוראים לזה לחיות.
ורק שם בהרים הבנו כמה זה היה חסר לנו.
תודה גדולה לצחי כפרי, מדריך, בנאדם וגם רוכב מעולה
אופנועים מלפנים, שקיעה באופק, האי לפקדה /
צילום: דני קושמרו, חברים
