וייז מדווח שבעוד כחצי שעה נגיע ליעד, אבל אנחנו מאוד סקפטיים. לא בגלל פקקי התנועה המפורסמים של ניו יורק, ולא רק בגלל שעוד בפולניה היינו סקפטיים – אלא בגלל הנוף. 25 קילומטרים בלבד מפרידים בינינו ובין יעדנו, אבל מהשמשה משתקפים רק שדות ירוקים ופרברים מנומנמים.
ואז, בדיוק ברגע שבו אנחנו מתחילים לתהות כמה עולה נדל"ן בניו-ג'רזי וכמה רחוקה הנסיעה לעיר ברכבת, הנוף משתנה באחת: גשרים, מחלפים, פסי רכבת, בניינים מוזנחים והמון-המון בטון – תוהו ובוהו אורבני, מכוער ומלוכלך. אבל זו לא ניו יורק. וכמו שהרקע השתנה בבת אחת מהפרברים הנעימים לג'ונגל העירוני הזה, כך הוא מתחלף שוב ברגע שיוצאים מהמנהרה ומנהטן נחשפת במלוא הדרה.
18 שנה עברו מאז הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי כאן, ובעיקר זכור לי שבתמימות של נער בתול-חו"ל יותר התרגשתי מאשר חששתי. אולם כעת, מפוכח וציני בהרבה, אני בעיקר מבוהל. לפתע תל אביב נראית כמו כפר קטן וקרתני; הבניינים כאן יותר גבוהים, הכבישים יותר עמוסים ואין אינץ' אחד מבוזבז. הכל דחוס, מדויק ותכליתי. אני רוצה לחוות את הקצב שלה, לנשום ולגעת, אבל בעת ובעונה אחת מפחד שהיא תבלע אותי.
צילום: יח"צ
גני התערוכה
אחרי הרושם הכביר שמותירה עליי העיר, הרגעים הראשונים בתערוכה קצת מאכזבים. אחרי ההצגה האמריקאית הגדולה שמקיימת דטרויט בתחילת השנה ומקבילתה האירופאית בז'נבה, ברור שתערוכת ניו-יורק זוכה לקבל רק את הספיחים – כל הדגמים שהיצרנים לא רצו או לא יכלו להציג בתערוכות החשובות יותר. אולם כבר עם הכניסה למתחם אופפת אותי תחושה של אירוע מקומי וזניח יותר ממה שהוא באמת.
זה מתחיל עם חלק מהאטרקציות האקזוטיות שהוצגו בדוכן סטייל-אוטומוטור שאיפשר לראות אבל לא לגעת. גם יצרני מיינסטרים הפגינו חוסר השקעה עם מכוניות קונספט שחוקות, שהזכירו לי בעיקר את ההתרגשות שנרשמת בכל פעם שאחד היבואנים מציג בחוה"מ פסח "רכב קונספט עתידני" שהוצג בעולם שנתיים קודם לכן.
צילום: NYIAS
לדאבוני, זו לא הייתה הפעם היחידה בה נזכרתי בתערוכה הישראלית, כאשר חלק נכבד מהמותגים החשובים נדחקו לביתן הצפוני המוקצה, שהיה מנותק משאר המוצגים ומעוצב בספרטניות החשופה של גני התערוכה. למרות שהתצוגה הכוללת, כמו גם מספר ההשקות, קטן מאוד בסטנדרט של תערוכה עולמית (השטח הכולל קטן משמעותית מזה של ז'נבה – תערוכה קטנה בפני עצמה), הוקצו לתערוכה שני ימי עיתונות נפרדים שהתנהלו בעצלתיים. אפילו תערוכת טורונטו, החשובה אך ורק לשוק הקנדי, מתפרשת על פני שטח גדול יותר והעיתונאים מפרפרים בה מהשקה להשקה בלי הפסקה.
הקומה התחתונה של המתחם – בה הוצגו טנדרים ומסחריות – נותרה שוממת לחלוטין (אם כי יש לי תחושה שהאמריקאים חובבי הטנדרים מילאו את הביתן בימים הפתוחים לקהל הרחב, תרתי משמע), וכך גם מתחם הנהיגה הפנימי שאפשר לעשות רונדלים במכוניות חשמליות. הייתה מעט מאוד פיקנטריה מוטורית (כולל היעדרות בולטת של פרארי), מספר דל של טיונרים ומכוניות קלאסיות, ואפילו אגף נסיעות המבחן הציע בחירה בין שתי אופציות בלבד: מסלול שטח עם ג'יפ רנגלר ומסלול אספלט שסיפק אפשרות נדירה ומרתקת לנהוג ב – תופים בבקשה – טויוטה...
צילום: NYIAS
ממדינה שבה כל אחד יכול להיכנס לסוכנות רכב ולבצע נסיעת מבחן מיידית בכל מכונית יוקרה או ספורט שרק ירצה, אפשר בהחלט היה לצפות למשהו קצת יותר יצירתי באגף החוויה הדינאמית.
עיתונאי קטן שלי
אם עד עכשיו נשמעתי כמו זקן נרגן, זה לא במקרה. לומר שאני סולד מתערוכות רכב יהיה אנדרסטייטמנט – לא זו בלבד שאעדיף לקחת חלק בתערוכה דינאמית כמו פסטיבל המהירות של גודווד, אפילו מבחן דרכים למיניוואן-דיזל-אוטומט נמצא אצלי גבוה יותר ברשימת ה"מה אתה מעדיף? זה או כדור בראש". מבחינתי, ההוכחה היא בנהיגה, וכל ההצהרות הפומפוזיות והדוכנים הנוצצים הופכים ריקים מתוכן כל עוד אי אפשר לבחון את המוצר לעומק. נכון, זה קצת שטחי, כי עולם הרכב הוא הרבה יותר מאשר המכוניות עצמן: יש מגמות, יש אינטריגות, יש עיצוב וטכנולוגיה, ויש המון כוח, כסף ואנשים מאחורי הקלעים.
צילום: NYIAS
אלה בדיוק הדברים שאפשר לחוות ולגלות בנאומים, באווירה ובראיונות שנלווים לתערוכות, וזו גם הסיבה שחרף כל הקיטורים והטרוניות, לא-מעט סלבריטאי עיתונות הרכב הגיעו לסקר השנה את התערוכה; כריס האריס, למשל, שבימים כתיקונם ימצא על מסלול כלשהו בנעילה נגדית וצמיגים מעשנים, נראה מסתובב משועמם בין המוצגים; ג'ין ג'נינגס, העורכת האחראית הכל-יכולה של מגזין 'אוטומוביל' האמריקאי, נצפתה בכובע מטופש ומיקרופון ביד, ובן פולמן מ'קאר' – מה שפעם היה אצולת מגזיני הרכב העולמית – ביצע אף הוא ראיונות מצולמים.
באופן אישי, התרגשתי בעיקר לראות את הנרי קאצ'פול ממגזין 'איוו' הבריטי – האורים והתומים שלי ושל רבים אחרים – וכאחרונת הגרופיות ניגשתי ללחוץ לו את היד ולטפוח על השכם. הנרי, כמו כל העיתונאים באולם, כך נראה, התמקד בצילומי וידיאו. בפעם האחרונה בה ביקרתי בתערוכה עולמית מרכזית (לפני יותר מעשור, רחמנא לצלן) הדגש היה עדיין על צילומי סטילס, ראיונות מוקלטים ברשמקול ושרבוטים בפנקסי נייר. בניו יורק 2022 לכל עיתונאי יש גו-פרו, צוות וידיאו או סמארטפון ומקל סלפי. כנראה שבימים בהם הפרינט גוסס ולאף אחד כבר אין כוח לקרוא, המוציא לאור הפופולרי ביותר הוא יוטיוב. אולי לא מרוויחים בזה משכורת, אבל יש יותר סיכוי להתפרסם...
צילום: NYIAS
