פורסם בגיליון אוטושטח 60, דצמבר 2009
הר חירן הוא הרבה יותר כתף של רכס מאשר "הר" בזכות עצמו. ממוקמת במערב הרי יתיר, כתף חירן היא המורד התלול האחרון לפני הישוב מיתר ובקעת באר-שבע. ניצבתי בטריוס ומולי שביל שמטפס דוך ללמעלה לכיפת ההר, מתחיל תלול, באמצע דרדרתי ומעט מדורג והשליש האחרון והגבוה ביותר תלול מאוד ומעוטר במדרגה אחת. לא גבוהה אבל ממוקמת בדיוק כדי להוציא את האוויר למי שנמצא בנשימתו האחרונה במעלה התלול.
צילום: פז בר
התיישרתי במושב, לקחתי אוויר, כיווצתי סוגרים וירדתי על המצערת.
דייהטסו טריוס הקטן החל לעשות דרכו במעלה שהולך ומקשה עם כל מטר שמטפסים בו. גלגלים מסתחררים מעט, אני מרים לרגע את הרגל, משיב אחיזה ושוב יורד על המצערת. תיבת ההילוכים עמוק בהילוך הראשון, הרגל עמוק בתוך הרצפה והסל"ד צונח ויורד וצונח. אבל הטריוס ממשיך לצבור גובה בעיקשות של חייל וותיק. הגענו לדרדרת אבל איני מעז להרים את הרגל המכופפת את הריצפה, נורית בקרת המשיכה קורצת לי ואני מוצא שוב את החיוך שאבד. עכשיו האף הקטן מכוון לעננים, את השטח אני רואה מחלון הצד והאופק משופע בקיצוניות לאחור.
הסל"ד צונח עוד, בקושי 2000 סיבובים, בקושי 10 קג"מ בנקודה הזו, אני משוכנע שהנה העסק אבוד, אין שום דרך להשפיע על כשלון העלייה. אז מתנתק המזגן – איך לא חשבתי על זה קודם! – וכאילו רוח חדשה נושבת בשסתומי היניקה הנאבקים על כל נשימה. הגענו לראש ההר – כמעט 600 מטרים מעל פני הים – ואני מסובב את החרטום לתוך הרוח העזה הנושבת שתעזור לקרר את המנוע הזעיר שיצא גדול.
צילום: פז בר
עדכונים
הלנדקרוזר של טויוטה נחשב מזה שנים לרב המכר של סגמנט השטח. הוא הידוע בציבור ככלי הפנאי/שטח הנמכר ביותר, אך בניגוד למקרה הזוגי הנ"ל – לא כך הם פני הדברים. שכן הטריוס הקטן מדייהטסו הוא הידוע בציבור של רבות מבנות המין היפה אשר הפכו לעיקר הבעלים המאושרות של הג'יפון הזעיר. אם נסכם את שנת 09' הרי שמהראשון לינואר ועד השלושים לספטמבר עלו על הכביש כ-560 טריוסים. 25% יותר ממספר הלנדקרוזרים בתקופה המקבילה – והנה לכם הפרכה של דעה קדומה (לזכות הלנדקרוזר יאמר שהמלאים נגמרו בטויוטה מאד מהר, ושהדגם הוא בסוף חייו ולקראת החלפה).
החל מינואר 10', חייבות כל המכוניות הנמכרות בישראל להיות מצוידות במערכת בקרת יציבות. טריוס הקדים ESP למכה והוא כבר משווק עם בקרת יציבות ומתיחת פנים קלילה.
צילום: פז בר
לפני שאכנס לעובי קורת השלדה אציין רק שברמה המכנית (שלדה מתגלגלת, מערכת הנעה) הטריוס ללא שינוי. אותו מנוע 1.5 ל' עם 105 כ"ס, המותקן לאורך, מניע את כל ארבעת הגלגלים דרך תיבת הילוכים אוטומטית עם ארבעה הילוכים. תציצו מתחת לפגוש האחורי ותמצאו שם סרן חי קטנטן ומתוק שבא לצבוט לו בפטמת הגירוז. המרכב עודכן קלות עם פגושים חדשים כשבקדמי יש פנסי ערפל שלא היו בעבר. יחידות התאורה הקדמיות משוכות מעט יותר לאחור, יש אופציה לג'נטים חדשים, וזהו בעצם.
הפנים עודכן גרפית עם נגיעות כסף פה ושם ושומר על מראה וצבע בתאורת המחוונים אשר מאוד – אבל ממאאוודד – מזכירה טויוטה ראב4. השיפור העיקרי מסתכם בשני מתגים צנועים מול ברכה השמאלית של הנהגת: לביטול בקרת המשיכה, ולהפעלת בקרת הירידה במורד. כל השאר – כאמור – זה אותו הטריוס שלמדתן לאהוב.
צילום: פז בר
שוב אתכן
התחושות מנסיעת המבחן הקודמת בטריוס נסבו בעיקר סביב המרגש שהמנוע מעט חלש מדי למכונית השוקלת 1200 קילוגרם ומצוידת ביחסי העברה ארוכים. וגם הפעם חזרנו להרגיש כך כמעט בכל תאוצה מהרמזור או תאוצת ביניים לעקיפה. אנו מניחים שקולו הצרוד של המנוע המתאמץ מוסיף לא מעט לתחושה הזו כמו גם נתון יצרן של כמעט 13 שניות ל-100 קמ"ש. בהתחשב באופי השימוש של הטריוס (ויסלחו לי חברי המועדון הנפלא והפעיל שלו) אפשר בהחלט לחשוב על יבוא גרסת הנעה אחורית בלבד של התכשיט הזה.
הכלי העירוני בטבעו אכן מרגיש בסביבה האורבאנית כאילו הוא בבית. קטן, בעל כושר תמרון מרשים ויכולת להשתחל לחרכים האפלים ביותר של הכרך. אבל הוא לא נוח, מעבר על מהמורות הופך לאירוע שיירשם לרעת הנהגת, ופסי האטה יכולים להיות חווית 0-G אם מישהי מאחור לא תחגור.
צילום: פז בר
מחוץ לעיר נחשפות הרגליים הקצרות של הטריוס. 100 קמ"ש יציבו את מחט הסל"ד על 3500 סיבובים, וממוצע צריכת הדלק יצנח. רחש המנוע נוכח, הקיפוצים יתחדשו כל אימת שסלילת הכביש לא מושלמת ולא עובר זמן רב עד שתרצה למשוך לבית הקפה הקרוב להתרענן על "הפוך-חלש-בלי קצף". תתעקש להמשיך ותגיע ליעד המרוחק עייף למדי ועם רחש מועדונים באוזניים.
המזגן חזק ומקרר היטב, ודואג ליידע אותך שהוא נורא מתאמץ ושהוא "ינוח אחרי שימות" – כמאמר הפולנייה. העומס המוטל על המנוע מורגש למדי והופך משמעותי במצבים קיצוניים כמו לצאת לעקיפה ב-100 קמ"ש.
תעברי ימינה
כל זה נשכח ונותר מאחור ברגע שמגיעים לשטח. כי הטריוס, למרות העדר ה-Low מתיבת ההעברה, הוא פשוט מקסים וחינני. על דרך עפר כבושה אפשר לשמור על קצב טוב, משוחררים מדאגות של מרווח גחון או אבדן אחיזה. וזה פותח בפניכן המון אפשרויות ביערות קק"ל ורשתות השבילים הענפות שבהם. השביל נגמר או נסחף בגשם? אין בעיה! אפשר לנעול את הדיפ' המרכזי, או עדיף מזה פשוט לא לעשות כלום, לסמוך על היכולת של בקרת המשיכה להתגבר על הצלבות ואבדן אחיזה, ולהגיע עמוק ורחוק יותר ממה שחלמתן שאפשר עם כלי כזה קטן (?!).
צילום: פז בר
אחרי שכבר הגעתן לפסגה תגלו שניתן לרדת ממנה בבטחה בעזרת בקרת הירידה במורד. את זו ניתן להפעיל לפני תחילת התנועה, או תוך כדי גלגול ב"פאניקה" אחרי שתגלו שההילוך הראשון לא באמת מצליח לבלום את המכונית. ה-HDC יעיל באופן מרשים מאד והוא יפעל בנסיעה לפנים, דרדור לאחור או במידה והמנוע מדומם בפתאומיות (חייב סוויץ').
אחרי שיטוט מאוד ארוך וממצה ביער יתיר והר עמשא חזרנו לכביש מלאי הערכה ליכולת של הטריוס הקטן. אפילו בשיירה ארוכה של האמרים צבאיים עמוסים, בחיילים מאובקים ובוהקי עיניים אשר מדדו את הטריוס לאורכו, היו המומים מעצם היכולת של הכלי להגיע לאותו פיסטין יחד עימם. הללויה.
צילום: פז בר
פרוסת עוגה
יש נטייה פבלובית להשוות את
דייהטסו טריוס לסוזוקי ג'ימני, אולם הכלים האלו שונים זה מזה כמו שבירה שונה משנדי. שניהם "ג'יפים" ולשניהם יש הנעה כפולה וגלגל תלוי על הישבן אבל הם שונים במהותם, ובייעודם. וזה משאיר את טריוס די לבדו כרכב הפנאי הקומפקטי בעל חמש דלתות הזול ביותר אצלנו. הוא בהחלט יכול להיות תחליף מגניב למשפחתומטית אפרורית ומסוגל לשרת נאמנה משפחה צעירה, בעיר ובשטח. הנסיעה השנתית לדודים בערד תנוצל להכאת הבעל מדוע לא בחר בקורולה.
לצד ההומור המתבקש, נהייה חייבים לתת את הכבוד לתוספת הבטיחותית המשמעותית של מערכת בקרת יציבות מודרנית ויעילה מאוד, עם בונוסים מדהימים של בקרת משיכה ובקרת מהירות במורד, אשר הופכים את הטריוס לכלי הרבה יותר טוב ומאד מפתיע, בשטח.
