זהו החלק השני של הכתבה. לקריאת החלק הראשון
לחצו כאן.
טמרינדו – אש יא גולש
ממנואל אנטוניו ממשיכים לטמרינדו, מרחק של 300 ק"מ אותו נעבור ביותר מחמש שעות. בדרך עוצרים בטראקולס , עיירה שהפכה מכה לחובבי תנינים. אזור הנהר טראקולס הוא מהמקומות הצפופים בעולם מבחינת תנינים. רבים עוצרים לצד הגשר בכביש הראשי ורואים אותם מלמעלה. אבל אנחנו יוצאים לשייט שמתקרב לחיות הגדולות יותר ממה שחשבתי שמומלץ – בכל זאת, רק מרחק ליטוף מתנין גדול כשהמשיט עוד נותן לו ממתק (כלומר עוף). נשרים, ציידי נבלות, מרחפים באזור למקרה שמשהו יתפספס.
בהמשך אנחנו חוצים את הגשר שמעל מפרץ ניוקה לחצי האי ניוקה. אחריו נגמרים קטעי העבודה בכביש והדרך הופכת ירוקה ויפהפייה.
צילום: אלי שאולי
טמרינדו היא עיירה שונה. מהכביש הראשי שעל החוף היא נראית כמו עיירה תיירותית צפון אמריקאית, בגלל שילוב של מלונות גדולים, מבנים לבנים עם חנויות יוקרתיות ומסעדות מעוצבות. אלא שכמה עשרות מטרים פנימה, היא נראית יותר כמו קוסטה ריקה והניגודיות בולטת. ממש כמו ההבדל בין המסיבות הרועשות בברים לשקט בהמשך.
לא מפתיע שכאן, במבשלת וולקנו, אמצא את הבירה הטובה במדינה (יש הרבה בירות בוטיק שלרוב לא מתעלות) וגם רעיון לפנסיה – להקת קאברים של פנסיונרים אמריקאים שנהנים להרעיש מופיעה כאן פעמיים בשבוע. אני רק חייב למצוא בנדנה נכונה.
צילום: אלי שאולי
גם אחד מבתי הקפה הטובים בקוסטה נמצא כאן. קוראים לו Breaking Bread (משחק מילים על Breaking Bad, שובר שורות) והוא שייך לישראלי שהמיר את הלחץ התל אביבי ברוגע של קוסטה ריקה. בצהריים הוא סוגר והולך לגלוש עם הילדים. נשמע טוב.
האזור שמתאפיין בחופי גלישה מרהיבים מזכיר כי בקוסטה ריקה, כאשר עננים אינם מסתירים את השמש, הלהבה חזקה מהמוכר. בתי המתבגרת נצלתה באופן מכאיב ואפילו לבנבן כמוני שמורח עשר שכבות הגנה נשרף באצבעות הרגליים.
שווה להקדיש זמן לנסיעה צפונה לחופים ציוריים עם שמות כמו דאנטה, ברסילטו או פלמינגו. נראה שאמריקאים עשירים משתלטים על האזור ובונים בו דירות נופש בתצורות שונות. אני לא מאשים, רק מקנא. החוף היפה לטעמינו הוא קונשל, על שם הצדפות הלבנות שמרפדות את קו החוף. השקיעות כאן מרהיבות.
צילום: אלי שאולי
ארנל – ימים וולקניים
מטמרינדו נמשיך ללה פורטונה העיר ה"גדולה" של אזור הר הגעש ארנל – 200 ק"מ ו־4 שעות, למרות שהדרך עוברת באחד הכבישים המהירים היחידים כאן. בחלקה השני היורד לאגם ארנל המרהיב, כבישי נהיגה נפלאים כשאין תנועה והרכב נכון. הוויטארה שלנו גונח על קפיציו בפניות, ומדיח מחשבות לבדוק את רזי ההנעה המוטה לאחור. גם השילוב בין מנוע 2.4 ליטר, 166 כ"ס ו־4 הילוכים בלבד, כזה המבטיח צריכת דלק גבוהה, מדרבן מתינות, אילו ווייז מעביר אותנו דרך שבילים שמאוד מאיטים את הקצב. ככה זה בקוסטה ריקה.
התפרצותו של הר הגעש ארנל ב־1968 החריבה את כפרי האזור, ועד 2010 היה הוא מקור לתמונות דרמטיות של אדמה בוערת. היום הסביבה רגועה בהרבה, ואת ההר היפה קשה לצלם בגלל הערפל.
צילום: אלי שאולי
האזור שופע מסלולי טיול, מפלים ופעילויות אתגריות הנפוצות בקוסטה: גשרים תלויים ביערות הגשם, אומגות, קאניונינג וכמובן ראפטינג וטרקטורונים. "צפרדע בג'ינס" (אדומה עם רגליים כחולות) באזור הגשרים התלויים מזכירה שצריך לשים לב היכן שמים את הידיים – היא רעילה. למחרת בשמורת ריו סלסט, היכן שפעילות וולקנית ומינרלים גורמים למים שבנחל לבעבע וצובעים אותם בטורקיז מהמם, ממתין נחש צפע קטן לצד השביל.
בגלל הפעילות הוולקנית לה פורטונה היא גם בירת המעיינות החמים. מלונות רבים משתמשים בהם לבריכות חמות מעוצבות כשבפסגה מלון טבקון היוקרתי. אבל ניתן גם לחנות לצד הכביש שליד הטבקון, לרדת אל מתחת לגשר ולהיכנס למים החמים בחינם. צריך רק לשלם ל"סדרן" ששומר על הרכב, עוד דבר שנפוץ כאן.
צילום: אלי שאולי
לנדס אין לאב – נקודה ישראלית בג'ונגל
חניה קצרה מדי אנחנו עושים בלנדס אין לאב, סוג של קומונה מרתקת שהקימו ישראלים לפני שנים ומטרתה שיקום וטיפול בחיות ובראשם כלבים וחתולים. המלון הישן שרכשו מזמן משמש כבסיס ומקור מימון, כך גם ארגון הטיולים של ליאור. המסעדה הטבעונית כאן היא בהחלט מדהימה ואם תרצו להתבודד בלב הג'ונגל זהו מקום מושלם.
צילום: אלי שאולי
מכאן יצאנו לראפטינג בדרגה 3 בריו בלסה. במושגי קוסטה ריקה זו רמה משפחתית אבל כמו שעולה מהתדריך, מדובר במשהו קצת יותר הרפתקני מקייקי כפר בלום.
טורטוגרו – צבים, קופים וחרקים
פארק טורטוגרו שעל האוקיינוס האטלנטי, נחשב אחד משיאי הטיול. לכפר טורטוגרו ולמלונות שבאזור מגיעים דרך תעלות למרות שיש גם שדה תעופה קטנטן. ההגעה מורכבת כי האוטובוס מביא את הנוסעים לאחד משני מעגנים, בהתאם לגובה המים באותו זמן, ומשם ממשיכים בסירה. כדי להגיע בזמן יצאנו בחמש בבוקר ואמרנו שלום לדוב נמלים מבוהל שביקר בפתח הלובי של לנדס אין לאב.
צילום: אלי שאולי
בטורטוגרו מסיירים בתעלות בין קופים, קיימנים, איגואנות ענקיות, לטאת ישו על המים ועוד. אבל גולת הכותרת היא סיור הטלת הביצים של צבי הים הירוקים. בעונה זו מגיעים אלפי צבי ים להטלת ביצים על החוף. הארגון מרשים. כשיורדת החשיכה, אנחנו יוצאים בסירות לאי הסמוך ומתרכזים בקבוצות קטנות על מסלול הנחיתה. תצפיתנים קוראים בקשר למדריכים לצאת מהיער לאזור בו נמצאת הצבה. כדי לא להפריע אסור לצלם ולמדריכים פנסים אדומים. הצבה ששוקלת כ־150 ק"ג, היא בסוג של אקסטזה בזמן ההטלה ואינה מרגישה שהמדריך מרים את רגלה כדי שנצפה בירידת הביצים שנראים כמו כדורי פינג פונג. היא מטילה כ־120 ביצים אבל מתוך אלף רק צבון אחד ישרוד – חוקי הטבע האכזר. בתום ההטלה נלווה את הצבה העייפה בשקט בחזרה לים. אם עד עכשיו הרגשתי ככתב בנשיונל ג'אוגרפיק מגזין, כעת אני מרגיש כחוקר טבע ממש.
אנחנו הולכים לישון עייפים, מרגישים מרוצים – אבל לג'ונגל חוקים משלו, והמלון, פאצ'ירה לודג', נמצא בליבו. בלילה פירות מהעצים מתנפצים על גג החדר, הקופים השואגים מפליאים בצרחות, וארמדיל חביב מסתובב בין הבקתות. כל זה חווייתי עד שחרקים במידת קינג קונג מתגנבים לחדר. ולמיטה... אויש...
צילום: אלי שאולי
פורטו ויאחו – מסיבת סיום
טורטוגרו הפגישה אותנו עם הצד הקריבי (האטלנטי) בקוסטה ריקה. מכאן נצא בדרך האיטית לפורטו ויאחו – עיירה הרבה יותר תוססת מהמקובל בקוסטה. מוסיקה קריבית ורגאיי מהווים את פס הקול המזכיר כי מוצאם של חלק מהתושבים הוא ג'מייקה, ובכלל נראה שרבים מהיושבים פה הם בסוג של סוטול.
גם כאן שמורות טבע מרהיבות כמו קאוויטה, וחופים מדהימים כמו פונטה אובה, ומנזנילו. נראה שאפילו החיות כאן רגועות יותר ופחות חוששות להתקרב. במלון מקבל את פנינו עצלן צעיר ורדום (הם ישנים כ־18 שעות ביום) שירד לגובה נמוך. זה נדיר. אחת האטרקציות כאן היא מרכז להצלת יגוארים, הטורף הגדול ממשפחת החתוליים. את היגוארים אסור לראות (כדי שלא יתרגלו לאנשים), אבל העצלן שלהם, שיישאר במידת תינוק בגלל פגם גנטי, גונב את ההצגה.
צילום: אלי שאולי
קוסטה ריקה – עוזבים
קשה להגיע לקוסטה ריקה, קשה יותר לעזוב. השילוב בין טוב הלב המקומי, לחיות האקזוטיות, לנופים הדרמטיים, לחופים הציוריים ולצבע הירוק – ממכר. בזמן קצר הפכנו חוקרי טבע שמחפשים בחושך צפרדעים וצבים, בקיאים בזני ציפורים, פרפרים ולטאות. כאלה שיודעים כמה שעות ישן עצלן, כמה ביצים מטיל הצב ומה שמות התנינים שבנהר. בשלב מסוים התרגלנו לשגרה בה קופים מסתובבים מעל לראש, צפרדעים צבעוניות חולפות בשבילי המלון, ותוכים מרחפים בשמיים.
רק כאשר המטוס ממריא, אנחנו מבינים שזוהי פרידה מסוג של גן עדן. "פורה וידה" אנחנו אומרים, ותוהים אם נצליח לשמר את הרוח גם בבית.
צילום: אלי שאולי
