שעת צהריים חמה, יושב בחדרי הלא ממוזג במשרדי אוטו הממוזגים ותוהה על מר גורלי, איך זה שפתחי מיזוג יש לכל משרד ואיך מישהו שכח להעביר תעלות רק למשרדי. צלצול הנייד קוטע את עומק המחשבה כשבצדו השני של הקו מציעים לי להצטרף למסע בן שלושה-ארבעה ימים, לחוות את ירדן וגם לנהוג בגרסה הבסיסית ביותר של לנד רובר דיפנדר. וזה קנה אותי. גם ירדן, אבל לא פחות הגרסה הבסיסית. עכשיו, אני יודע, למה שאתרגש לנהוג בגרסה בסיסית אתם שואלים, כשיש לדיפנדר כל כך הרבה גרסאות מפוארות ומפנקות. כי אלקטרוניקה וכסף יכולים לדאוג לנוחות עילאית ולביצועים מעולים, אבל דיפנדר בסיסי, קצר, עם 200 כ"ס בלבד ועם קפיצי סליל פשוטים (במקום קפיצי אוויר מתוחכמים) יכול גם להראות כמה הרכב טוב כשהוא עירום. וגם זה שעיתונאי רכב לא מתעשרים ואם כבר לפנטז על דיפנדר אז אחד נגיש כלכלית, יחסית. שזה זה. מפה לשם, הסכמתי.
צילום: רונן טופלברג
היום הראשון למסע
הציפורים עוד ישנות על העצים וסחבק דוהר עם הדיפנדר אל עבר קו הגבול, בואכה בית שאן. אין נפש חיה על הכביש והדיפנדר הבסיסי שלי משייט במהירויות שהשתיקה יפה להן, בקלות ובנועם כמעט ממלכתי. אין תחושה של חוסר בסוסים, אין תחושה של תפקוד מתלים שאינו ראוי. להיפך, בשלב זה אני מאוהב. וזה לא קל לגרום לי להתאהב, אני ביקורתי וחרא של בן אדם. וזה הניסוח הכי עדין שלי.
טייפ קאסט משתתפים. תדלוק אחרון לפני המעבר נעשה כשבעה קילומטרים לפני המחסום. בינתיים מגיעים שאר המשתתפים שאת חלקם אני מכיר וחלקם מכירים אותי מכאן ומשם. יש את עופר אוגש שמוביל את הקבוצה, אדם עם עבר צבאי מרשים, לועס סלעים ותיק ובור של ידע היסטורי, בעיקר כזה מקומי. וכשאני אומר מקומי אני מתכוון למזרח תיכון חדש וישן. יש גם את רונן טופלברג, האיש והעדשה, צלם ותיק (החל במגזין טורבו, 1985) ואיש זהב בכל רמ"ח אבריו. נציג היבואן הוא ברק מי-טל, איש שהחיוך לא מש מפרצופו ובעל אנרגיות שיכולות להתיש ילד קטן שזה הרגע אכל חפיסת שוקולד ומנת יתר של סוכר מתרוצצת בגופו. בטיול מאורגן שכזה תמיד יש את הסיכוי שאת חלק מכלי הרכב יובילו טיפוסים פחות נחמדים וכאן לפי החיוכים בבוקר, ניכר שאני ככל הנראה אהיה הטיפוס הפחות נחמד. את האיחור האופנתי מבצע גיא גיאור שלנו, בן זוגי לצילומי הווידאו, אחלה גבר לכשעצמו, ובואו, הוא באמת היחיד כאן שיש לו קשר לאופנה. אל גיא הצטרף חבר בשם ניר בניטה, חובב שטח ובעיקר נשוי למישהי שמנהלת איזו מאפיית בוטיק תל אביבית והוא דאג לצייד את הדיפנדר שלהם בעשרות קופסאות של עוגיות. נשבע לכם שאני לא מגזים.
צילום: רונן טופלברג
על פער ועל האיסורים. המחסום נפתח והמכוניות חוצות בשיירה, ממוקמות בסדר צבאי אל מול הכניסה לטרמינל הישראלי. ביקורות זריזות, טפסים, קניית דינרים ירדנים למי שצריך, ביטוחים ועוד. שמחים ומאושרים נעמדים אל מול המעבר הירדני, מציגים לכל עבר את הדרכונים הישראליים ואת טפסי המעבר והרישיונות. עם כל מטר שעובר אנחנו מבינים את ההבדלים בין המדינות, בעוד אצלנו מדינה עם מנטליות בעייתית אך מתקדמת מאוד טכנולוגית, שם מדובר על מדינת עולם שלישי. ואין שום יכולת לעדן זאת. פחים בצדי המעבר, על גבול האלתור, שדואגים להכווין אותך ישר בלבד, לאן שרוצים. עמדות בירוקרטיה ואז מתקדמים עם המכוניות אל עבר עמדות תשלום ועמדות בדיקת הרכב והציוד. בעמדות התשלום אנחנו מבינים בדרך הקשה שאם לא הבאת סכום מדויק, אין להם בעיה לעגל כלפי מעלה. עודף לא תקבל. בעמדות הבידוק יש בלגן, מישהי הכניסה רחפן וזאת לאחר שנאמר בפירוש שאסור. המקום על הרגליים ומנסים למצוא פתרון. רחפן זה עניין של מה שבכך, צריך להבין שהמדינה הזאת, נשלטת על ידי מלך, ורחפן הוא פתרון נגיש להתנקש במלך ולכן רואים בזה משהו חמור במיוחד. בעניין זה, יש איסור אופנועים בממלכה, שהרי אופנוע הוא כלי הובלה נהדר למחסלים. הדקות חולפות ולבסוף לאחר דין ודברים, הרחפן יימסר לנהג משאית ישראלית שיעביר אותו אל הצד שלנו. מחליפים לוחיות רישוי לכאלה ירדניות ומגיעים לביתן האחרון, בו נקבל את האישור האחרון לכניסה לירדן.
בינתיים, אני צוחק ותוהה בקול מה יקרה אם תהיה בעיה טכנית במחשב, שכן יש שם רק פקידה אחת ומחשב אחד, רק בשביל שחמש דקות אחרי תהיה בעיה טכנית במחשב. איזה מנחוס. וכולם כמובן מאשימים אותי ואת הפה הגדול שלי. מתוסכלים ומיואשים, ממתינים לשינוי בפרצופה של הפקידה שעסוקה בשיחות טלפון ובכיבוי והדלקה מרובה של אותו מחשב. ממתינים לחיוך. ניר בינתיים מוציא עוגיות ומחלק לכולם, יש בטעם פקאן, יש שקדים ללא תוספת סוכר, יש בטעם שוקולד בלגי ויש אפילו בטעם מלח ים.
צילום: רונן טופלברג
החיוך הגיע, התקלה נפתרה ואנחנו יוצאים באיחור של כשעה. חוצים בנפנופי ידיים ממלכתיים את הגבול כאילו היינו בכבודנו ובעצמנו המלכה אליזבת' עליה השלום, או לפחות איזה עבדאללה בן חוסיין אחד. מאות מטרים ספורים ואנחנו עוצרים לקניית מים, כי בכל זאת אנו בבקעה וחם. מארז של עשרים בקבוקי מים אישיים מוצא דרכו אל הדיפנדר שלי. בינתיים מקבלים הסברים על התנועה בירדן - שלט 'אין כניסה' זה רק ציור על עמוד, פס לבן זה לקישוט הכביש, רמזור זו תאורת אווירה ועוד שאר דברים שמעט שונים ממה שאנו מכירים אצלנו. ואז אנחנו עושים היכרות עם שוטר התיירות שמוצמד לנו וגם למה זה חשוב. קודם כל זה נחמד ששמו הפרטי הוא 'סייף' כי בתרגום לאנגלית זה 'בטוח' (ואל תעמידו לי כעובדה שבאנגלית זה נכתב אחרת) ודבר שני שוטר תיירות מבטל את עמדת שוטר התנועה, כך שאנחנו מכוסים בכל הנוגע לשקט משטרתי. תפקידו בין היתר זה לראות שלא עושקים אותנו במחיר כתוצאה מזה שאנחנו תיירים. ותודו שזה נחמד.
בכביש הבקעה הירדני, קולטים תחנות רדיו ישראלי ויש קליטת סלולרי של מפעיל ישראלי. בין קילומטר לקילומטר, אנחנו עוברים מעין גשרים מאולתרים שכל תפקידם הוא קישוט, ואם כבר קישוט, תמונות של המלך הקודם – חוסיין, של הנוכחי - עבדאללה ושל יורש העצר – בנו של האחרון שייקרא על שם סבו, מקשטים אותו. אנחנו נפגוש בשילוש הזה לא מעט בהמשך. מעין השרשת תודעה של בית המלוכה לעם. בינתיים השיירה מושכת תשומת לב מכולם ואנחנו מוצאים עצמנו מנופפים חזרה לשלום לכל מיני ילדים שנרגשים לראות אותנו. מספר דקות מאז היציאה ואנו מגיעים לאזור מסחרי וכשאני אומר מסחרי אני מתכוון למעין עגלות עם ירקות עליהן וחנויות ישנות ולא מטופחות שמציעות נרגילות וכאלה. וזה נראה כמו לקוח מסרט ישן ואז הסרט נקטע כשאתה מבחין בילד שמחזיר את אחיו הקטן ומבקש נדבה. מחזיר אותך לקרקע ולהבנה שיש כאן עסק, כאמור, עם מדינת עולם שלישי.
צילום: רונן טופלברג
את המחשבה העצובה קטע רכב שהתפרץ לכביש וכמעט וגרם לרכב שמימיני כמעט ולנגוח בזה שלי. בכלל הכביש עצמו ראה סלילה לפני שנים רבות והוא מרובה בבורות ובתיקונים, גורם לי להתאהב בדיפנדר הבסיסי שלי, זה שמצויד בקפיצי סליל, זה שמצליח לגהץ את התוואי הבעייתי בכזאת קלות ובצורה מרשימה. אך אל נא תטעו, הוא אינו מושלם, הייתי מעדיף תחושת בלימה נחרצת יותר, בעיקר במהלך הדוושה הראשוני. לא משהו שאי אפשר להתרגל אליו, ועדיין. בינתיים אני עורך היכרות עם שלל פסי האטה ירדניים, חלקם גבוה אך רחב, חלקם תוצרת בית - גבוהים מאוד וצרים, פחות מעודנים משמעותית. על כולם כלי הרכב המקומיים מאטים עד לכמעט עצירה, על כולם השיירה הבריטית-ישראלית אפילו לא מורידה את הרגל מהדוושה הימנית. פלאי הדיפנדר. בינתיים בלוח המחוונים מצביע מד הטמפרטורה על 43 מעלות ואני כמעט בטוח שראיתי איש עם קלשון בצד הדרך.
ערמות של זבל בצדי הדרך, כיאה למדינת עולם שלישי. ואז שוב תמונות של המלך ושל יורש עצרו, גורמים לתהות על כמה הוא עשיר והם עניים, והאם זה מכוון. אני מתנחם במוזיקה עברית נהדרת מהרדיו ובזה שאני חי במדינה מתוקנת, יחסית. בינתיים אני מבחין שהתוצרת הקוריאנית, בדומה אלינו, היא זו ששולטת כאן. אם כי דגמים ישנים מאוד של יונדאי וקיה, עם דגש על אלנטרה ואקסנט. הכביש הופך משובש עוד יותר ואני מתחיל להבין שאולי קפיצי האוויר עושים את עבודתם טוב יותר, אך גם גרסה זו של קפיצי הסליל מעניקה חוויה נהדרת בכל הנוגע לנוחות נסיעה, כזאת שמבחינתי מייתרת את קפיצי האוויר. בטח כשנדרשת תוספת מחיר גבוהה עבורם, כמו על כל פריט ותוספת במותג הזה. וזה עוד כשאני ספון בגרסת בסיס הגלגלים הקצר שמאותגר נוחות עוד יותר מהגרסה הארוכה.
צילום: רונן טופלברג
ארוחת צהריים. מעין שווארמה בלאפה, כשהתוצאה היא מעין חזה עוף בטורטית. מסוג הארוחות שגורמות לנו להעריך יותר את המטבח הישראלי. שניה לפני שנכנסו לכלי הרכב, קיבלנו סיבוב קינוחים מניר, שלל עוגיות. ממשיכים בדרך, ים המלח לצדנו רק שמדובר על הצד הירדני ואז עוצרים ליד צוק שמתנוסס ממנו פסל חול מוארך וגבוה. אוגש סיפר שיש לנו כאן עסק עם אשת לוט, הגרסה הירדנית. מסתבר שגם המוסלמים מאמינים לסיפור וגרסתם היא שזה קרה אצלם. ואיזה קטע, יש גם רחבת עפר גדולה לאוטובוסים ליד. בכל מקרה, אם נשים יד על הלב, אשת לוט שלהם מרשימה יותר.
נכנסים לתוך ערוץ מים אכזב, כזה שסביבו יש צוקי סלע מרהיבים ביופיים. לפני מאות אלפי שנים עברו מים בכל הגובה הזה וחרצו בו את עיצובו. וזה נראה נהדר. השיירה חונה בצד השביל, כי יש סלעים ואנחנו לא רוצים לפצוע אותם, או את הכלים. מתקדמים רגלית ומי שהיה חכם חלץ את נעליו, שכן יש מים רדודים מאוד, ועדיין. סחבק רטוב עד לשד גרביו, כי חוכמה זה ממני והלאה. שתי דקות הליכה אנחנו פוגשים ביונדאי אלנטרה שהחליט להתקדם יותר. עשרים שניות אחרי, אנחנו מגיעים לחלץ אותו, שקע עם הגלגלים הקדמיים. כאילו, נוף אלוהי, בתולי, ששום צייר לא יכול היה לעשות אותו יפה יותר, ואז אלנטרה שקועה. בקיצור, כולם נרתמים לעזור והנטע הזר בחוץ.
צילום: רונן טופלברג
משם המשכנו לכיוון פטרה. בסימבוליות חביבה, אריק לביא נשמע ברדיו הישראלי שממשיך להתנגן לו בדיפנדר שלי, אם כי השיר אינו 'הסלע האדום'. הנוף שכולל כביש מפותל, גבעות ציוריות של נוף פראי ואלוהי שהופך מעט שונה כשאנחנו מתחילים לתפוס גובה בואכה פטרה. גם השעה הופכת מאוחרת ומתחיל להחשיך וקצת לפני שמכבים לנו את האור מבצעים עצירה להסברים על 'דרך הבשמים' כשיש נוף תצפית יפהפייה הסברים מהיכן התחילה, לאן הגיעה ולא תאמינו היא עברה ממש היכן שאנחנו נמצאים. המוטיב הזה, של ממש כאן, עוד ימשיך רבות בימים הבאים. חוזרים למכוניות, כל אחד עם עוגיה שקיבל.
צילום: רונן טופלברג
העלטה ירדה. ילד על חמור בשול הדרך. עזבו את זה שזה מסוכן, כי אין תאורה. אבל הילד החזיק סמארטפון ותוך רכיבה התעסק עם הטלפון. לא יודע אם זה מצדיק דו"ח, אבל זה כל כך סוריאליסטי... נכנסים לתוך כפר קטן טרום פטרה. המוני ילדים במדרכות. אבל המוני. והשעה כבר שמונה בערב. אין לכם בית ספר? ואני מתחיל לחשוב כאילו זה כפר שנשלט על ידי ילדים בלבד, סוג של סיפור או אם תרצו אגדה, שיכלה לפאר את אחד מספרי 'גרים'. ואז תאורה מרחוק, והמעבר מהחושך הזה אל עבר המקום המואר באלפי מנורות, תאורה חמה, כתומה כזאת, זה מראה מרשים מאוד. או לפחות מיוחד. אני בינתיים מעכל שאני נהגתי המון, אין לי כאבי גב בחלק התחתון ואני לא כזה עייף, ומה זה אומר על הארגונומיה של המושב של הדיפנדר או על קפיצי הסליל הפשוטים של מתליו. כנראה שרק טוב.
צילום: רונן טופלברג
היום השני למסע
הבוקר הגיח, מקבלים תדריך קצר ברחבת מלון יוקרתי ואז חולף לידנו חמור. ככה, לבד עם עצמו. סיבוב בשמורה המוגנת בפטרה זה לא עניין זול – הירדנים הצליחו למנף את האזור בצורה נהדרת. ושלא תטעו, יש על מה. שלל מערות חצובות וטבעיות בתוך גבעות אקזוטיות למראה, פה ושם יש גם חציבה למטרת עיצוב ונראה שכל תושבי האזור היו בוועדת קישוט בשלב כזה או אחר בחייהם. הכל יפה שם. למעשה, מסתבר שעד לא מזמן עוד איישו את המערות תושבים מקומיים וכשאני אומר איישו, אני מתכוון שאשכרה גרו שם. וכשאני אומר עד לא מזמן, אני מתכוון לשנת 1985, כן אותו הזמן שעבדכם היה בן 6, אותו הזמן שהשקל החדש הפך למטבע הרשמי שלנו, אותו הזמן שג'ונתן פולארד נעצר, אותו הזמן שחיזבאללה נוסד. ושם חיו במערות. ועדיין מסתובבים שם חמורים שלא למטרות אותנטיות.
צילום: רונן טופלברג
למעשה, המדריך המקומי שלנו נולד במערה שכזאת. הסכם השלום בין ישראל לירדן עשה כאן רק טוב. לא בזכות התיירות מישראל, יותר בזכות התיירים מכל העולם שרגועים כרגע כשהם יודעים שיש שקט בין השכנים. עכשיו שלא תטעו, זה בעיקר עושה טוב למלך, כי הכל שלו. רוצה לפתוח עסק? נהדר. המלך הוא שותף שלך. אצלנו אגב, השותפים הם מס הכנסה ומע"מ.
צילום: רונן טופלברג
פטרה. הצוקים אלוהיים, פה ושם נשמרו ציורי קיר או שאריות מפיסול כזה או אחר. והנה הלוקיישן מאינדיאנה ג'ונס וכולם רצים להצטלם שם גם. לכו תסבירו להם שרמבו הרבה יותר חזק ממנו. הבדואים שמתפעלים את הגמלים בלוקיישן הראשי הבינו כמה תפאורה זה דבר חשוב וכולם, אבל כולם, נראים כמו העתק של קפטן ג'ק ספארו משודדי הקאריביים. אני לא צוחק.
צילום: רונן טופלברג
ארוחת צהריים לא ממש טעימה, כמיטב המסורת, ובסיומה ניר הציע לנו עוגיות מאחת הקופסאות. זהו, מכאן ממשיכים לוואדי רם. ביציאה מהעיר השיירה נעצרת באיזה מחסום משטרתי. ואז פשוט מורידים מכונית-מכונית לשוליים והסבירו לי שאנחנו נכנסים למבנה כאן, אז שוטר התיירות שלנו נתן הוראה לשוטרי התנועה לסדר לנו מקום. עבדכם אגב, התבקש לעשות סיבוב פרסה באמצע צומת כדי להחנות בצד השני. הגיוני בסך הכך. בתוך המבנה שממוקם באזור שקוראים לו ואדי מוסא, יש סלע שמהווה אטרקציה, הכל מרוצף סביבו, ואז יש מים ליד. סוג של מעיין. זה הסלע בו היכה מוסא רבנו הם טוענים, הסלע ממנו יצאו מים. המים נקיים לשתייה טוענים כולם ובאמת מגיעים מקומיים עם ג'ריקנים וממלאים לתוכם מים. חולצים נעליים ונכנסים עם הרגליים פנימה. לא יודע, ויתרתי על התענוג ללגום.
צילום: רונן טופלברג
וואדי רם. איזה מקום מופלא. ללא ספק ה-מקום לשהות בו בירדן, ללא ספק צריך רכב עם הנעה כפולה טובה. מעבירים למצב שביל בבורר מצבי הנהיגה, מנתקים את בקרת האחיזה ונותנים לסוסים דרור בכל הנוגע לאספקת הכוח אל הגלגלים. המשטח החולי בכלל לא מנסה לדאוג לאחיזה והדיפנדר רוקד בכל עיקול ופנייה, גורם לכולם לחייך ולהשתטות, לא פעם יותר מהרצוי.
העצירה הבאה הינה מול סוג של פטריה עשויה חול, יש שיקראו לה סלע. עצירה נוספת תגיע אל מול קשת מחול, או מה שזה לא יהיה. וזה נראה מדהים, שלא תטעו. ממשיכים לטייל ומגיעים לנופים הכוללים יותר ויותר הרים, כל אחד יפה ומיוחד בסגנונו שלו. ויש מאות כאלה מסתבר. היופי הזה, העיצוב הזה, מגיע אחרי מאות אלפי שנים של רוח הנושאת עמה חול שמשייף את ההרים האלה ועושה בו כרצונו. התוצאה כאמור אלוהית ובכלל כל הנוף המדברי והבתולי הזה עושה טוב לכולם. פה ושם יש עמדת עצירה שמלווה בהסברים, חלקם על אותה דרך בשמים שעברה ממש-ממש כאן ויש אפילו כיתובי דרך על אחד ההרים, מעין תוכנת ניווט לכל החונים שם.
צילום: רונן טופלברג
דמדומים. על דיונה גדולה מתאמנים תושבי ארץ הקודש בטיפוס והחלקה. מפה לשם, דיסקאברי 4 שוקע. ומחולץ. ואז אחד אחר שוקע, ומחולץ. לאחר כחצי שעה. לא קלה דרכו של עופר אוגש. מפה לשם, החיבור של הדרייבשאפט הקדמי נשבר. קורה. ועכשיו יש מצב נתון שאין לנו מושג איך להתנהל בו.
בעודנו חושבים, דיפנדר מפגין יכולת אווירית מרשימה ואני מתחיל לחשוב שייתכן וחלק מהחברים חושבים שהמכונות האלה בלתי שבירות. מחשיך ואנו נוסעים בשיירה החוצה, משאירים את הדיסקאברי לגרר שעתיד להגיע בהמשך. ארוחת ערב לא טעימה וקינוח עוד פחות מוצלח ואני מתגעגע לעוגיות של ניר.
צילום: רונן טופלברג
היום השלישי למסע
אנחנו מתבשרים שניסו לתקן את הדיסקאברי והרימו ידיים. הוא ימשיך מעתה על גרר עד הכניסה לארץ ומשם ייגרר על ידי גרר שומר מצוות אל המוסך הכשר הראשון שימצא. וואדי רם קורא לנו ואנחנו לא מסרבים לקריאותיו, מתוכננות לנו דיונות ועוד דיונות ואנחנו כבר לא יכולים להמתין.
דיונה ענקית. אני כבר ממתין לראות מי הראשון שישקע. מטפסים עליה בטור מסודר ואני מבין שזה שנוהג לפני מאט יותר מהרצוי ואני חושש שנשקע. מפה לשם הוא עצר ולי לא נשארה מספיק מהירות לעקוף. גיא וניר רואים אותי, מגיעים לעזור ובעוד אני וגיא מעיפים חולות מתחת לצמיגים, ניר מאכיל אותי בעוגיה. אני נחלץ בנהיגה לאחור ואני מתחיל להבין שיש כאן חוסר בסדר התנועה ושזה מסוכן, רק בשביל שדקה מאוחר יותר יגיע אלינו דיפנדר עם חזית שבורה. זוכרים את ההוא שקפץ יום קודם באוויר? אז גם הפעם הוא קפץ, רק שלוש קפיצות ברצף כשהאחרונה היתה גבוהה מדי והוא נחת על האף. או על החרטום, קראו לזה איך שתרצו.
צילום: רונן טופלברג
תיקון דרך קליל ואנחנו מחליטים להשאירו שם, לגרר. כי בכל זאת. עכשיו ישנם שני צוותי מכוניות שמפוזרים בין שאר כלי הרכב ואני נשאל אם אני מסכים לקחת עמי את הקופץ מהצפון. חיפאי הבחור, בן 66, אדם מקסים שהודה כי הסיר את הרסן ושאיבד שליטה. וזה קורה. דיונות כאלה לנו, הן כמו חנות צעצועים לילדים קטנים. יש שיגידו חנות ממתקים.
בכל מקרה, תוואי השטח אלוהי ואנחנו נוסעים ונוסעים, נהנים מכל רגע, שוטפים את העיניים בנוף בתולי, נוף אלוהי בכל סטנדרט, בכל קנה מידה. והקטע הזה שיש מאות הרים שכל אחד מהם נראה שונה מזה שלידו, או מההוא שבאופק. את כל אחד חרצו ושייפו הרוח והחול בצורה שונה. כל הר כאן יכול להיות אטרקציה בכל מקום אחר וכאן יש מאות כאלה.
צילום: רונן טופלברג
לורנס איש ערב. על 'שבעת העמודים של לורנס' שמעתם? אז ההוא, שנשלח לסחוף אחריו את הירדנים, במטרה הסופית לכבוש את ירדן מהאימפריה העותמנית, קרא כך לספר זיכרונותיו מתקופתו שם. לא קשה להבין מדוע נקרא ההר כך, שכן הוא מעוצב עם מעין עמודים שכאלה. בספירה מאוד מהירה ניתן לספור שבעה עמודים, בספירה אטית והגיונית תמצאו שם שמונה.
צילום: רונן טופלברג
ממשיכים לטייל ושוב, הכל כמו חלום. איזה חבל ארץ יפה. חבל ארץ שאגב, לפי המקרא, שייך לארץ ישראל השלמה. וכך, בין כפרים ובין הרים טס לו הדיפנדר וברקע יש שלום חנוך עם השיר 'בא הביתה'. ואני קצת מתגעגע למאיה שלי. כך בין תיפוף כזה לאחר על גלגל ההגה, אני מפנים שלא ראיתי כאן סובארו טנדר אלא רוב הטנדרים היו מבית טויוטה. חלקם חמודים, חלקם פחות. בעיקר ההוא שיצא בפולגז מהשטח, כשיש לו שלושה אנשים בארגז ומקלע גדול. זה שייך לצבא? זו כנופיה? לכו תדעו ואני לא מתכוון לברר בכלל. שוב דיונות ואיזה כיף. יש כאן הנעה כפולה קבועה והדיפרנציאל ננעל אלקטרונית ובכלל הדיפנדר הזה עושה לכם חיים קלים. אמנם יש כאן רק 200 סוסים אבל יש גם 51 קג"מ וזה מספיק כדי לטפס דיונות או כדי להגיע למצב שיש צורך בנעילות נגדיות בהגה.
צילום: רונן טופלברג
ירידה פסיכית. אבל ממש. מגיעים מקומיים עם טנדרים טויוטה חדישים יותר ופחות, יורדים מטה, צוברים מרחק ועולים בתנופה את העלייה. הניסיונות הראשונים לא צולחים. לאחר מכן ההצלחה ראויה יותר, אם לא סופרים את זה ששני טנדרים מתוך השלושה נוגחים בסלעים שבצדדים. בכל מקרה, הם זוכים לאהדת הקהל המקומי וגם מהתיירים כשצעקות רמות ומחיאות כפיים נשמעים מכל עבר. ממש הופעות. אבל זה כלום לעומת מה שהגיע לאחר מכן, מבלי שהתכוונו לזה נפשית יורדים טנדרים עם ספסלים צדיים בארגז, ספסלים מאוכלסים בתיירים שמכרו להם באינטרנט "טיול ג'יפים" והם צועקים שם בארגז כשהם יורדים את הירידה התלולה הזאת. הבטיחות כאן קודמת לכל. מחזה מעורר אימה ומצחיק בו זמנית.
צילום: רונן טופלברג
לא אנלוגי, אבל יאללה איזה מוצלח
תמיד מצחיק כמה הלנו ובכינו על כך שהמכונה האנלוגית מתה ושאין כיף במכונה מודרנית. כמה נעצבנו כשהבנו שתם עידן הדיפנדר עת הכריזו על סיום ייצורו, כמה נעצבנו כשהבנו שהנה הולכים לייצרו מחדש בניגוד להצהרות הקודמות ושהוא הולך להיות דיגיטלי ויקר, מוצר לעשירים בלבד. ואז כשנהגנו בו לראשונה, כמה הופתענו לטובה מכמה שהוא מוצלח ובאמת שאנחנו מוכנים להזדקן לצדו יחד. בן לוויה נהדר לכל תוואי. למעשה, אני לא רואה שום בן לוויה מוצלח יותר למסע שכזה, מבחינתי לפחות. עד כדי כך. כי ירדן אולי יפהפייה אך לא מפנקת, והדיפנדר הזה מאזן את זה יופי. אתם יודעים מה, אני גם לא רוצה רמת גימור גבוהה יותר, או מנוע חזק יותר. מבחינתי עם הכלי הזה, קלעתי בול. כל כך בול שממש נעצבתי להחזיר אותו.
צילום: רונן טופלברג
קילומטרים וצריכת דלק
באילת אני מתדלק לראשונה מאז בית שאן. 67 ליטר וזה ממש מרשים כשאני מבין שהיו כאן כ-740 קילומטרים של נהיגה. את המסע שלי בדיפנדר שהוצמד לי, סיימתי עם 1445.6 קילומטרים וצריכת דלק ממוצעת של ליטר לכל 12 וקצת קילומטרים. וזה מרשים. ובאמת שלא צריך יחידת כוח חזקה יותר, זו מספקת למדי, כי לא הכל נמדד ביחס הספק-משקל, יש גם מומנט שמשפיע. וכאן יש 51 קג"מ.
צילום: רונן טופלברג
עוגיות
כל הנאמר כאן הינו אמתי ולא הוקצן לטובת הסיפור. למעשה, כשהגעתי לביתי ופרקתי את המזוודה גיליתי שאותו ניר השאיר לי שקית שלמה ובה שלל קופסאות עוגיות.
צילום: רונן טופלברג
ספיישל לה מאן
-
סיקור מירוץ לה מאן 2023 -
אוהד אלגוב
-
מכונית לה מאן מונעת מימן -
ניצן רז
-
השיאים -
ירון תייר
-
האסון הגדול -
ירון תייר
-
מסורות וכללים ייחודיים -
ירון תייר
-
עלייתה ונפילתה של גרופ C -
ירון תייר
-
המסלול -
ירון תייר
-
היסטוריית מרוצי הסיבולת -
ירון תייר
צילום: רונן טופלברג
