השקה לרכב חשמלי אי־שם בפורטוגל הרחוקה. יש מסלול נהיגה שנקבע מראש ואתה אמור לעבור מתחנה לתחנה, כדי לא ללכת לאיבוד ולהגיע בזמן לארוחה ולאחר מכן למסיבת העיתונאים הרשמית. עד כאן הכל טוב. ורגיל. העניין הוא שבפורטוגל כבר הייתי מספר פעמים, מדינה בהחלט נאה, אבל האפשרויות להכיר באופן מעמיק לא היו רבות. גם לא הפעם. ואז אחד הקולגות זרק שיש לנו ביום האחרון כמה שעות פנויות ואולי נלך כולם ל'נזרה'.
נזרה היא עיירת חוף קטנה, אבל עבור גולשי גלים היא דבר ממש גדול. בדיוק, בגלל גלי ענק. לפני לא יותר מדי שנים, נשלח צילום של המגדלור המקומי כאשר מאחוריו גל ענק, אל אחד מוותיקי, מעוטרי ובכירי 'הגולשים בגלי הענק' — ומשם הכל היסטוריה, כולל שיא גינס (מ־29.10.20) לגל הגבוה ביותר עליו גלשו וזה עומד על 26.2 מטרים. המקום הפך לאתר פולחן של הספורט הזה ותחרויות נערכות שם כדרך קבע. עכשיו, אם יש משהו שמרגש אותי למרות שאין לי ניסיון בו, זה גלישת גלי ענק. או גלישה בכלל, האמת. אני עם פריקות כתף ויכול לעצור נשימה למקסימום חצי דקה. בואו, אני לא ברמה מספיק טובה להיכנס לבריכה עירונית, כזאת עם מים רדודים בלבד. אבל הקסם הזה, של קיר מים ענקי, עם הצליל הנלווה, החיוכים, התאורה, זה חזק ממני וגורם לי לתחושה לא פחות מקסומה. וזה כשאני צופה בטלוויזיה.
צילום: ויקיפדיה
אז המסלול של ההשקה שונה קלות, והצפנו כשישים קילומטר מהנקודה הכי צפונית של המסלול שנקבע לנו. ככה זה, מישהו צריך לתחזק את המוניטין הבעייתי. בכל מקרה, אני לא סומך על זה שיהיה זמן פנוי למחרת, וכך גם אוכל לבדוק את טווח הנסיעה שלא רק על חישוב טכני של אכילת סוללה אל מול קילומטרים, אלא גם עם טווח נהיגה גדול יותר. מפה לשם, המקום שווה ביקור שלא רק על הדרך, שהרי כשחמישים מטרים של אדווה אחרי שגלים בגובה בינוני (ביחס למקובל בנזרה, לא לפי תקן החוף בגבעת אולגה) מתנפצים, זה לא משהו שרואים בכל יום. עכשיו, חורף, וכשאני אומר גובה בינוני אני מתכוון להערכה של 10 עד 15 מטרים. כזה פסיכי.
מפה לשם, חזרתי עם 6 אחוזים של סוללה. פספסתי את ארוחת הצהריים, רעב אך מסופק, בשביל להגיע דקות ספורות לפני המסיבה הרשמית. מקצוען. למחרת נסעתי לשם שוב. כן, יש מצב שבדיעבד יצאתי קצת אדיוט, אבל למי אכפת.
צילום: ויקיפדיה
ב־28 לינואר 1985, הוקלט אחד השירים שנועדו לעשות טוב לעולם, לא רק במילותיו, כי אם לא פחות בהכנסותיו. כארבעים כוכבים — ביניהם סטיבי וונדר, מייקל ג'קסון, ליונל ריצ'י, דיאנה רוס, ברוס ספרינגסטין, בוב דילן, ריי צ'ארלס — ועוד רבים וטובים. קווינסי ג'ונס האגדי היה מופקד, בין היתר, על הפקת השיר ובכלל, כבסוף אותו לילה חד־פעמי הוקלטו הקולות של כל הכוכבים.
עכשיו, איך זה הצליח לקרות? איך הצליחו לגשר על פערי האגו של כולם, את זה תצטרכו לראות בסרט תיעודי בנטפליקס. והאמינו לי, זה שווה את זה. בייחוד אם הייתם ילדים או נערים אי־אז באייטיז. אני לדוגמה, הייתי בן שש וחצי כשהשיר הגיח לאוויר העולם, אגב מתוזמן בכל המדינות. חישבו על זה, זה טירוף. אני זוכר את השיר כשהוצג בחדשות הערב, ואולי זו לא חוכמה, שהרי היה רק ערוץ אחד באותן השנים.
בכל מקרה, הסרט היה לי כעונג צרוף. ובכלל, בתקופה כזאת, כשהרוע הצליח להרים את הראש ולפגוע בכל כך הרבה משפחות, נחמד לצפות באנשים שאשכרה עשו טוב.
אסיים באותו משפט שאני כותב מאז אותו יום ארור באוקטובר – מי ייתן והחטופים והחיילים יחזרו כולם הביתה בשלום ובמהרה.
