זה מסוג הדברים שנוחתים עליך משום מקום. כלומר, ידעתי שאני טס לאירוע הדגמה של
טויוטה, כזה שאף אחד אחר לא רצה לצאת אליו. נו, כי, טויוטה – אתם יודעים, החברה שהביאה לנו את הקורולה והפריוס. ואם זה לא הספיק כדי להרגיע את הרוחות, אז גם הודיעו לי שזה אירוע על טהרת המימן – "העתיד כמו שצופה אותו טויוטה" וכל המחשבות המדכאות שנלוות לזה.
ואז לפתע אני מוצא את עצמי יושב בתוך מכוניות מירוץ, חמוש בסרבל מירוצים, כפפות וקסדה, נעול ברתמות עם חמש נקודות עגינה. החיים מלאי הפתעות מספרים לנו, לפחות הפעם אלו הפתעות טובות. נראה לי.
צילום: טויוטה
משעמם ומרשים בו-זמנית
אבל רגע, בואו נחזור טיפה אחורה. בכל זאת מדובר באירוע שעל פניו אמור לתת לנו
טעימה מהעתיד של עולם הרכב, וככה זה גם התחיל; תדריך בטיחות, הסברים על איך הכניסו בינת AI לתוך יאריס GR, ואיזה יופי (ואיזו באסה) – הם הצליחו לגרום לה להשוות את זמני ההקפה במסלול של אחד מנהגי המירוץ של המותג היפני.
זה השלב בו האגו שלי - כמו כל אגו של נהג בן אנוש שלא רוצה שייקחו לו את ההגה מהידיים וייתנו אותו למכונה חסרת נשמה - מתחיל להילחם בראשי עם שבבי מחשב דמיוניים. משם הם המשיכו בהסבר על שליטה בהחלקות, בדגש על בטיחות, ועד כמה זה חשוב להימנעות מתאונה לאחר מפגש עם מכשול שצץ לפתע. הכל נכון, הכל יפה, עד שהם מראים לנו צמד מכוניות שמבצעות החלקה מבוקרת, האחת ליד השנייה - כשאין באף אחת מהן בן אנוש שאוחז בגלגל ההגה. סופר מרשים, סופר מדכא. מרשים לעתיד השרידות של בני אנוש בעולם מוטורי אוטונומי. מדכא לאגו שלי שמנסה להדחיק את כל מה ששמע וראה עכשיו.
צילום: טויוטה
יצאנו לעמדה הראשונה מתוך שלוש. מסלול אספלט, יאריס GR שחורה, קסדה על הראש, ואני ניגש לנהוג. רק שזה הגה ימני, והנהגת היא בכלל אותה אינטליגנציה מלאכותית... מזל שיש נציג אנושי של טויוטה ליד ההגה כדי להשגיח ששום דבר לא משתבש, ושהנהגת הרובוטית לא מתכננת לעשות לנו את יום הדין מ"שליחות קטלנית".
אנשי טויוטה מבקשים ממני ללחוץ על כפתור ההנעה, כאילו שזה מה שיכניס אותי לאווירה. זה לא. שילחץ ה"נהג" שנמצא שם ולא עושה כלום. המכונה לא משתהה, ושניות לאחר ההתנעה היא כבר מאיצה בחוזקה ובולמת בצורה חלקה, נשארת יציבה בעיקול ותופרת אותו בצורה מהירה. ללא דרמה וללא טעויות. כאילו, קו נכון והכל. אל תהיו סקפטיים, עזבו כמה מזה זה באמת AI וכמה מזה זה בני האנוש שעזרו לה בהבנת המקטע המפותל. זה לגמרי מרשים.
צילום: טויוטה
וכן, זו יאריס GR עם תיבה אוטומטית ולא ידנית, והאגו שלי כבר אומר לעצמו - בואו נראה את האוטונומית הזאת מחליפה הילוכים עם קלאץ' (למרות שבטח גם את זה היא תעשה בצורה מושלמת מדי. רובוטית כזו). ובתכל'ס, זה לא באמת מסלול - יותר בכיוון של שלושה עיקולים לא קיצוניים מדי. ולא היו חריקות צמיגים של רכב שנמצא על המגבלות, או תנאים מאתגרים כמו גשם שפתאום משנה את דרגת האחיזה.
אז בחייאת טויוטה, למה לקחת מכונת נהיגה כיפית ולמנוע מאתנו ליהנות ממנה? תנו את האוטונומיה לאלו שמתניידים כל יום בפקקים עם ה-BZ4X החשמלית שלהם. תשאירו את היאריס GR הפרועה והקרבית לבני אנוש שמבינים ומעריכים את רפליקת הראלי האחרונה שנשארה. אני, למשל. כי בינינו, האגו שלי בטוח שהייתי מפרק אותה בכל הנוגע לזמני הקפה - למרות שאתם טוענים שאלו זמנים של נהג המירוצים שלכם. ואם זה המצב, אתם מוזמנים לשכור את שירותי. אני בטוח אהיה זול יותר.
צילום: טויוטה
תהייה לנסיקה שלא הגיעה
אחרי הלם העתיד הזה, נלקחתי אחר כבוד להדגמה של שני כלי שטח, אשר לשמחתי, היו מונעים על ידי נהגים בשר ודם. לגבי בני אנוש, אני לא כל כך בטוח - כי ספק אם בעשור הקרוב תוכל תוכנת AI כלשהי לשלוט במכונית בתוואי שטח תובעני ובוגדני בדרגת המקצועיות והאומנות העל-אנושית שלהם.
בעמדה הראשונה חיכה לי באגי, פרי אהבתם של ימאהה ולקסוס. השלדה, המתלים ועוד מגיעים מימאהה, יחידת הכוח מלקסוס. ההספק עומד על 88 כ"ס בלבד, הדלק המניע אותו הוא ביולוגי (כי איכות הסביבה וזה), והנהג ביולוגי גם הוא. כאן גם לא מבקשים ממני להניע, מבינים שאני בן 45 ולא בן 13.
צילום: טויוטה
יוצאים לדרך ואני כבר מבין שמשהו לא בסדר. כי הנהג הביולוגי הזה לוקח אותנו אל תלוליות עפר תלולות במיוחד. יותר לכיוון של קירות עפר. הדרך צרה והפסיכופט שאיתי מאיץ לכיוון הקירות בפול גז, גורם לי לתהות מתי הוא ישב על הבלמים כדי למנן את המהירות. אבל זה לא קרה. המתלים ספגו את המפגש עם הקיר כאילו מדובר בפס האטה, ובשלב הזה פקחתי סוף סוף את העיניים ותהיתי אם אני רואה יותר צמרות עצים או יותר שמיים.
העלייה נגמרה ואיתה גם המגע בקרקע, ובעודי מתפלל שיש מספיק אדמה לקלוט את הטיסה שלנו, קרה משהו מאוד מוזר. לא הייתה הרבה אדמה שם, מעבר לקיר, אבל מסיבה שלא ברורה לי עד לכתיבת שורות אלו, הכלי פשוט התיישב ברכות על התלולית, ללא דרמה, וללא בלימה חזקה. כאילו כל מה שקרה עד עכשיו היה תמרון נינוח של מסוק בנחיתה. מדהים.
צילום: טויוטה
משם המשכנו למשחקי שבילים, שנגמאו בקצב מסחרר אם כי לא מלחיץ. לא בגלל שהקצב לא היה מהיר, פשוט כי אין כאן מרכיב של סכנת מוות. רק סכנת פציעה. אחרי העלייה הגיעה ירידה חדה, קצת קפיצות, ואז הכל שוב, מכיוון אחר. שוב עלייה תלולה שלא קשורה לכלום, שוב קפיצות ושוב ירידות. היו קטעים מפחידים, פה ושם, אבל זה היה בעיקר מטלטל וכיפי.
זו הייתה הפעם האחרונה שחייכתי באותו יום.
צילום: טויוטה
טנדר מעוטר ושני עילויים
התחנה האחרונה הייתה סוג של הגשמת חלום - ומי האמין שזה ייאמר על טנדר טויוטה היילקס. זאת אומרת, בערך היילקס, כי אני לא באמת יודע כמה קשר יש לו לטנדר של השכן הקבלן שלכם. זו למעשה מכונת מירוץ ייעודית עם שלדת צינורות שעליה הולבש "עור" של היילקס. מכונה שנבנתה לנצח את הראלי המפרך בעולם, הטופ של הטופ בכל הנוגע לגמיאת מרחק בתוואי נהיגה קשוח לאורך ימים שלמים. הראלי הזה נקרא בעבר פריז-דקאר - על שם המסלול אותו נהגו המתחרים, מפריז שבצרפת ועד לדקאר שבסנגל. בגלל שהמסלול חצה מדינות מסוכנות, הוא הועתק לפני שנים לדרום אמריקה ,ושמו שונה ל'דקאר' בלבד - למרות שלא היה שום דקאר במסלול. היום הראלי נערך בערב הסעודית בכלל, ולא תאמינו, השם נשאר 'דקאר'. המנצח ב-2019, 2022 ו-2023 הוא בחור בשם נאסר אל עטייה, כשהוא יושב בתוך היילקס שכזה. אתם מתחילים להבין, כן?
נכון להיום, לטויוטה יש חמישה צוותים בדקאר, כאשר באחד מהם נוהג סת' קווינטרו (Seth Quintero), עילוי מוטורי שמגיע מארה"ב, ונולד יום אחד בלבד אחרי - אם מתעלמים באלגנטיות מ-23 השנים בין לבין. חרף גילו הפעוט, קווינטרו מחזיק בשיא הניצחונות בסטייג'ים במירוץ דקאר בודד. זה קרה ב-2022, עם תריסר ניצחונות מתוך שלושה עשר אפשריים, כאשר בסטייג' אחרון תקלה טכנית גרמה לו להיתקע במשך 17 שעות יקרות ולאבד כל סיכוי לתואר.
צילום: טויוטה
אבל אנחנו פה כדי לדבר על עילוי אחר, שזה אני כמובן. שוב אני לובש מיגון מלא, והפעם גם מרכיבים לי תמיכה לצוואר. כנראה מבינים שבגילי המקשיש, אני צריך כל תמיכה אפשרית. אני מתיישב בטנדר הגבוה ואיכשהו - לראשונה מזה שנים - אני אשכרה חושש.
אני יודע, במקצוע הזה אנחנו אמורים לחשוש בתכיפות גבוהה, שילוב של מכונות מהירות ונהיגה תדירה על המגבלות. אבל מן המפורסמות הוא שאני אף פעם לא מפחד. בכל זאת, גדלתי בחדרה. בהשקות אני אפילו מתלוצץ עם נהגי המירוץ שמי שיגרום לי להקיא יזכה בפרס - וזה עדיין לא קרה. לא לצד רינגמייסטר של יגואר בגיהינום הירוק, לא באודי R8 מאליפות מירוצי GT במסלול רטוב, ואפילו לא כשנהג של פורשה החליק את הטייקאן בין קירות קרח על אגם קפוא בלפלנד. כלום. אדישות מוחלטת. היחיד שגרם לי לדפיקות לב מואצות במושב הנוסע היה ניצן רז, שטס עימי במקלארן 570S בכבישים בריטיים לא מוכרים – וגם זה היה בעיקר בגלל שההגה והנהגים שהגיחו ממול היו בצד הלא-נכון של הכביש. וגם כי הוא דביל.
זו באמת הייתה הפעם היחידה שחששתי בעשור האחרון, וזה קרה במכונית-על בפיתולים צרים ומשובשים, נטולי שוליים או ראות לפנים. אבל לחשוש עוד כשאתה במצב סטטי? זה עוד לא קרה לי. אז או שאני ממש מזדקן, או שעשו לי "שחור". ואני בכלל לא מאמין באמונות תפלות, הרי ידוע שזה מביא מזל רע.
צילום: טויוטה
לא סעודי, סתם תימני
תשמחו לדעת שלשלדת הצינורות עם הקליפה שמזכירה היילקס, החלישו את המנוע מ-450 כ"ס ל-350 כ"ס, כדי לשמור על אמינות יחידת הכוח - שלוגמת גם היא דלק ביולוגי. אותי זה לא מעניין, התאוצה לא באמת תרגש אותי גם עם 550 כ"ס. אבל המתלים, הנהיגה, זה שונה ממה שאני מכיר. אני עכבר אספלט משופשף ומיומן, ואין לי מושג איך רכב כזה מתנהג וגורם לך להרגיש בשטח.
רעש תמסורת חזק אופף את עור התוף של הסובבים. איפה זה ואיפה הבאגי המתוק ממקודם. סת' מעביר הילוכים מהמוט הארוך שניצב ליד גלגל ההגה, לפנים ולאחור, והנה מגרש המשחקים נגלה לפנינו, עם אותם קירות עפר בזווית של כ-45 מעלות, קפיצות, נחיתות ועיקולים – רק שהפעם אני מתחיל לעכל את העובדה שאנחנו עומדים לצלוח את כל זה במהירות גבוהה. ממש גבוהה.
צילום: טויוטה
ההאצה מיידית, אבל התאוטה על עפר היא זו שבאמת מפילה לי את הלסת לרצפה. סת' משיל עשרות קמ"שים בשנייה, מכניס את ההיילקס המגודל לעיקול הצר וגורם לי להבין שיש כאן חיה אחרת. חיה על ארבע וחיה על שתיים. בחיים לא שיערתי שאפשר לייצר כזאת אחיזה על עפר, בתוואי משובש ומווברץ, והמכונה הזאת אוכלת את זה מבלי להתרגש.
ישורת קלה לאחר מכן ואני קולט באיחור מה הולך לקרות. לעזאזל, זה קיר העפר שם לפנים, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שאנחנו הולכים לקפוץ. אני מביט אל סת', ספק בחשש ספק בתחינה, והוא רגוע השמוק הזה, רק מעלה הילוכים וצובר עוד ועוד מהירות. אני עוד מספיק לשמוח לשבריר שנייה שאני לא יכול לראות את הפרצוף של עצמי באותו רגע - ואז אנחנו באוויר. הרבה באוויר. ואני לא מרגיש בנוח באוויר בכלי שאין לו כנפיים.
צילום: טויוטה
איכשהו, אנחנו נוחתים בשלום, והקברניט סת' ממשיך לתת בגז כרגיל. כאילו שלא אתגרנו לפני שניה את כוח המשיכה. נראה שהוא מורגל לזמן אוויר, כמו לקפה על הבוקר. בעצם זו השוואה לא נכונה, כי אין לי מושג אם לילד הזה מותר בכלל לשתות קפה.
אנחנו יוצאים לסיבוב נוסף. הכל קורה שוב, ולמרות שאני מתחיל להתרגל לחוויה, אני עדיין המום. אשכרה לא חשבתי שמכונת דקאר זה ככה.
כשחזרנו אל התחנה סת' פתח את הדלת הצמודה אליו, להתאוורר. בואו, הוא התאמץ כאן והזיע, אני סתם ישבתי ונהניתי. מחאתי לו כפיים, ככה ספונטני. לא זוכר שמחאתי כפיים לאיזשהו נהג בנהיגת הדגמה כלשהי. כן, אני לא איש מתוק. לא נותן קרדיט ומחמאות למי שלא מגיע. סת' חייך, אולי חשב שהרשים איזה סעודי פסיכי שגודש על דיונות בזמנו הפנוי. לו רק היה יודע שזה שלצדו הוא נצר למשפחה ממדינה מדברית סמוכה שאיכשהו מיומן רק על אספלט.
צילום: טויוטה
מוכן להתגייס שוב, אם יבקשו
אני יודע שהקטע הבא יישמע קצת בכייני, אבל תזרמו איתי; למרות שלנהוג ולכתוב על מכוניות למחייתך זו דרך לא רעה להרוויח את לחמך, זו גם עבודה קשה, ובאירועים שמחוץ למדינה צריך לעבוד כפול כדי להכין גם תוכן כתוב וגם לקריין וידאו. אבל הפעם נראה שזה השתלם לי, כי צוות הצילום של טויוטה היה צמוד רק אליי, ושאל אם אני מעוניין לעשות את אותו הדבר שוב, הפעם עם מצלמת גו-פרו ורחפן מלווה ממעל. "ברור" עניתי מיד. אני לא אפספס עוד הזדמנות לחוות את זה שוב – רק שהפעם אמרתי לסת' שזה חייב להיות מהיר יותר. חוצפן? אידיוט? ייתכן ששניהם.
סת' רק חייך ולחץ על הגז. אני לא יודע לומר לכם באיזה קצב הוא נהג ביחס ליכולתו, אני רק יכול לספר שמזל שהוא לא נהג כך כבר בפעם הראשונה - הבלימה יותר מאוחרת, המהירות בעיקולים גבוהה משמעותית, והקפיצה ההיא, לעזאזל, הייתה גבוהה ורחוקה מהקודמת. אני חושב שצה"ל יכול לגייס אותי מחדש, הפעם כנווט בחיל האוויר, אחרי כל זמן האוויר הלא הגיוני הזה.
צילום: טויוטה
ואז זה קרה. נרגעתי סופסוף. כל עיקול וכל תאוטה פתאום נראו לי הגיוניים. כבר לא התרגשתי. נכנסתי לזון של רוגע, של חיבור למכונה, חיבור לריקוד על עפר. כשחזרנו עטו עלינו אנשי הצוות של הקבוצה ואמרו שזו הקפיצה הכי גבוהה ורחוקה שהוא ביצע כל השבוע. הוא חייך ואמר שהוא קלט באוויר את הרחפן טס לידו...
לצערי, את צילומי הרחפן מאותו יום לא הצלחתי לקבל. אבל קיבלתי את מה שהייתי צריך - סימנתי עוד V על חלום מוטורי, והזיכרון והחוויה ממנו יישארו איתי עוד שנים. חתיכת סיפור לספר לנכדים.
צילום: טויוטה
