נאמר לי שזה
אירוע בו טויוטה תדבר על
העתיד שלה, אבל צריך לסגור את עניין הטיסה עכשיו, ותוך כדי שמעתי גם את המילה 'מימן'. אחרים לא יכלו, יצאתי למה שחשבתי שיהיה מעין סמינר.
ודווקא שם חוויתי משהו שממש ריגש אותי, והיום חוויות כאלה נעשות נדירות יותר ויותר. ולפני כן היה שם המימן.
ראשית, טכנולוגיה
טויוטה, שהכריזה ב־1992 על 'אמנת כדור הארץ', הציגה ב־1997 לא רק את פריוס ההיברידי אלא גם מהדורה כל־חשמלית לרכב הפנאי הראשון, ראב4. ב־2002 הוצג מערך חשמלי המבוסס על תא־דלק מימני המחליף סוללות ברכב הפנאי המגודל היילנדר, לאחר חמש שנים בהן הוצגו אבי־טיפוס כאלה. ב־2014 הציגה טויוטה דגם שנועד מראש להיות כזה — המשפחתית הגדולה מיראי, שהייתה בדור השני שלה מ־2020 למכונית סלון ומשווקת כיום באירופה ובארה"ב, ובה גם נסענו משדה התעופה לעיר פריז.
צילום: טויוטה
טויוטה אינה ראשונה (יונדאי קצת הקדימה) וגם אינה יחידה — כיום גם ב.מ.וו, הונדה, יונדאי — שיש לה דגמים חשמליים עם מקור אנרגיה של תאי־דלק מימניים במקום סוללה. אבל היא לא רק שם, אלא גם בדרך אחרת — כזאת המשלבת מבנה של מנוע בעירה פנימית עם מימן כמקור אנרגיה, כזה המחליף בנזין או סולר. היא עוסק בכך כבר מספר שנים, דיווחה על כך בכנסי קנשיקי האחרונים, גם יצרני רכב כבד בקטע (ראו מדור סולר, עמוד 100).
למימן כמקור אנרגיה ברכב חשמלי יש יתרונות רבים ביחס לכזה עם סוללות; הרכב קל בהרבה (400-500 ק"ג) והדרישות מהמכלולים הדינמיים — מתלים ובולמים, בלמים; דרישה לצמיגים מסוימים — מתונות יותר. משך המילוי כמו ברכב עם מנוע בעירה פנימית, מספר דקות למכל מלא — לא שעה או משהו כזה.
ויש חסרונות. הפקת מימן בקנה מידה גדול הוא עניין לא סגור; בגלל היעילות הנמוכה של נפח/אנרגיה צריך להעביר נפח ענק, וזה יכול לעבוד רק דרך תשתית צנרת ואחסנה במכלים ענקיים, וזה יקר ולא כל־כך קורה. גם הרכב מאותגר; כאן זה לא המשקל אלא המבנה והנפח. במיראי למשל, הדבר בולט מאחור, בגלל קימור גדול (כמו מנהרת הינע) המפריע ליושב במרכז, ובנוסף גם תא המטען קטן יחסית לגודל המרכב (270 ליטר) , שהרי גם שם יש מכל.
צילום: טויוטה
שנית, החוויה
אין אדם המעיד על עצמו, אבל יש הטוענים שאני נהג מאוד מהיר. אפילו יותר מהר מזה. במחשבה נוספת, זה סביר כי יש לי ניסיון רב על אספלט במגוון מרשים של כלי רכב, קיצוניים ככל שאפשר לדמיין, וגם עליהם וככל שיש בכביש יותר עיקולים, יש מצב שייפתח פער. הנעה אחורית, כפולה או קדמית, לא זה מה שחשוב, גם לא אורך בסיס הגלגלים. ישבן שמנסה לעקוף אותי? נהדר. אני לא נלחץ, אני כן מחייך.
באותו אירוע שבו גם נהגתי במסלול במכוניות ספורטיביות (וגם בכאלה שלא), גם ראיתי מופע ראווה של ההיפר קאר מ־24 השעות של לה מאן, הוזמנתי אחר כבוד לעלות על רכב הדקאר של טויוטה ורד בול, נהוג בידי סת' קווינטרו — מי שסיים שני את ראלי דקאר בקטגוריה שלו ב־2023 והוא הצעיר ביותר שזכה בסטייג' במרוץ הזה.
צילום: טויוטה
וזה היה סשן תקיפה על מסלול עפר מאתגר במיוחד, רווי בעיקולים עם שיפועי צד הזויים ומספר תלוליות, רק כדי שנהיה קצת באוויר. אז עם כל ולמרות העניין הנ"ל של המהירות והקצב שלי, אני מעט מתכווץ במושב. זה חדש לי. אני לא מכיר את זה. האם בסופה זו תהיה עוד נסיעה אחת שלא תעשה לי כלום, כמו ישיבה עם נהגי מרוץ שאשכרה מקבלים משכורת כדי לנהוג, על מכוניות מרוץ אספלט טהורות — או שאני עומד ממש להתרגש, באופן כזה שלא חוויתי כבר שנים.
יצאנו לדרך. התאוצה לא חזקה, שום דבר להתרגש ממנו. כל השאר? בואו רק נגיד, ובעדינות, שהאגו שלי התכווץ כמו עוד כמה אברים מהסוג שהיה מונח על המושב אך לא מציינים אותם.
צילום: טויוטה
