בוקר שגרתי לפני כשבוע; אורי ויטמן לא האמין שזה קורה לו. חניון קטן במרכז מסחרי בירושלים. הוא עצר בכניסה, מגלה אורך רוח, מחכה שהנהג שחסם את הדרך יפנה את מקומו כדי שיוכל להתקדם. דקות ארוכות חלפו, הוא נמנע מלצפור, אבל בסופו של דבר ברירה לא הייתה לו. אבל מה? שיח חרשים; הרכב נותר במקומו.
ויטמן יצא מרכבו כדי לבדוק מה הבעיה. "תתקדם" סימן לו הנהג עם ידו בצורה מזלזלת. ויטמן התעקש להישאר ליד הרכב החוסם, מחכה להסבר. בשלב כלשהו, הנהג פתח את הדלת, יצא, ודחף אותו בכוח. הוא איבד שיווי משקל, נפל, ונחבל ברגלו.
כמה ימים קודם לכן, בתל אביב, עמד צבי רייכנטל ברמזור אדום. רוכב קטנוע מאחוריו ביקש לעקוף אותו וצפר ללא הפסקה. צבי, שהמתין לפני קו העצירה כדי לא לחסום את מעבר החצייה, נשאר במקומו. הרוכב איבד את הסבלנות והמשיך לצפור, הפעם בפראות. כשהרמזור התחלף לירוק, העניינים יצאו משליטה. במקום לנסוע, חבט רוכב הקטנוע במכונית של רון, הותיר שקע עמוק ונמלט מהמקום.
והנה רק אתמול (ד'), תקף צעיר, תושב כפר סבא כבן 32 אדם מבוגר כבן 73 בהרצליה בגלל ויכוח על שימוש בדרך. זה הסתיים בפציעתו וטיפול בבית החולים. הצעיר נעצר על ידי המשטרה.
פני המחלוקות כפני הכבישים
כבישי ישראל הם בבואה למרקם טעון. את השסע שחדר עמוק לתוך החברה מקצה הפרמידה ועד אחרון הפקידים כבר קשה להסתיר; אפס הכלה, קללות וצפירות מאיימות, ורק במקרים הקשים ביותר, אלו שמסתיימים בפציעות חמורות או חלילה במוות, מגיעים האירועים לכותרות. עבור רוב הנהגים האלימות בכביש היא גזירת גורל, ומי ששורד - סחטיין.
"אם למישהו היה ספק שמא הקיטוב החברתי יעצר מאחורי המקלדת – הוא כמובן מתבדה. זה לא עניין של ימין או שמאל; זו מציאות שמאתגרת את כולנו, בכל מקום שבו סבלנות וסובלנות נדרשים," מציין תמיר ליאון, Applied Anthropologist, חוקר תרבות צעירה, מנהיגות והחברה הישראלית. לדבריו, "הסולידריות שחווינו בראשית המלחמה התפוגגה. תחושת הקרבה והנימוס נמחקה - וכעת כולנו חווים על הכביש את הקצר האדיר בתקשורת".
צילום: יצרן
כפי שצוין, האלימות איננה בהכרח רק פיזית, אלא פעמים רבות באה לידי ביטוי ב-Road Rage: זעם בכביש, תופעה מוכרת, שנחקרה אינספור פעמים, המבטאת התפרצויות רגשיות ואגרסיביות במהלך נהיגה. התופעה כוללת התנהגויות כמו שימוש תכוף בצופר שלא לצורך, נהיגה רשלנית והתנהגות לא אחראית, קללות ואיומים בפגיעה בגוף ורכוש.
"יש כאן עיסה סמיכה של תסכול, לחץ נפשי, ועייפות מהמלחמה וההשלכות שלה על האיתנות המנטלית וגם הכלכלית של כולנו," מציין הקרימינולוג דיוויד כהן. לדבריו, "כמובן שהקונפליקט הפוליטי שופך לא מעט דלק לתוך המדורה הזו המתחוללת לנו בראש. הכול מאוד דליק, מאוד אגרסיבי. במצבים של עימות בלתי פוסק, העצבים מאוד רופפים, והתוצאה ברורה ומצערת."
לדבריו, שיח אלים ברשתות החברתיות ו-Road Rage (זעם בכביש) הם שתי תופעות המשקפות את אותה דינמיקה של כעס, תסכול וחוסר שליטה, אם כי במרחבים שונים - האחד דיגיטלי והשני גשמי: "ברשתות החברתיות, האלמוניות היחסית והיעדר השלכות מיידיות מאפשרות לאנשים לבטא כעסים בצורה חופשית ולעיתים אלימה, באמצעות גידופים, איומים, והבעת רגשות קיצוניים. מנגנון דומה פועל גם בכביש," מסביר כהן. "הבידוד בתוך כלי הרכב מקנה לנהג תחושת כוח ושליטה, אך גם מאפשר התנהגויות אגרסיביות שלעיתים מתפתחות לאלימות".
הצפיפות כקטליזטור
אין מחלוקת שהעומס בכבישים מוליד עומס רגשי, שכן לכל תקלה תהינה השלכות מיידיות עם פוטנציאל לפריקה לא מבוקרת - איחור למקום העבודה, לילדים, פגישות מקצועיות או חברתיות; קשה להתאפק, לשמור על שלוות נפש. יציאה לכביש הפכה להיות קרב פנים פגוש אל פגוש; הוסיפו לכך את הטמפרמנט הישראלי, וקיבלתם דינמיט עם פתיל קצר מאוד.
זעם בכביש, חשוב לומר היא תופעה נפוצה - והיא במגמת עלייה חדה, וכל מי שעוסק בנושא ממליץ לנהגים לציית לחוקים ולהיות אסופים ככל האפשר. בארה"ב למשל, מתמודדים לא רק עם אלימות מילולית שהיא רק הגורם ה"מפלרטט", אלא גם עם סכנה קיומית.
צילום: יצרן
בשל הזכות לשאת נשק, הממסד מוצף באירועים של קרבות מזויינים באמצע הכביש ולאור יום שנובעים מעצבים רופפים; על פי מחקר שבוצע בשנה האחרונה, נרשם גידול של 400% במקרי ירי בין נהגים בשל סכסוכים אקראיים; מעל 3,000 נהגים נורו, 777 נהרגו, ומעל 80% מהנהגים דיווחו שהיו עדים לקטטות בכביש לפחות פעם בחודש ב-2024.
ה-NHTSA, מנהל הבטיחות הפדרלי בכבישי ארה"ב, הגדיר את תופעת הזעם בכביש: "הפעלת רכב מנועי באופן שמסכן או עלול לסכן אנשים או רכוש." לדבריהם, יש אפילו מונח רפואי למי שמוציא את זעמו בחוסר שליטה על נהגים אחרים - "הפרעה נפיצה לסירוגין".
אנחנו בלופ של חוסר אמפתיה
מחקר שביצע מכון המחקר ההולנדי לבטיחות בדרכים (SWOV) בחן את הקשר בין כעס לבין התנהגות אגרסיבית ותוקפנית בכביש, ומצא קורלציה המדגישה את השפעת הרגש על ההתנהגות. החוקרים ציינו, כי כעס בכביש אינו רק תגובה רגעית, אלא חלק מתהליך רגשי שמוביל לאובדן שליטה על ההתנהגות. במקרים מסוימים, הכעס מביא לתחושת "זכות יתר" על הכביש, שבה נהגים תופסים את עצמם כחשובים יותר ומגיבים בתוקפנות כלפי נהגים אחרים הנתפסים כמכשול.
"מדובר במערכת סגורה שמזינה את עצמה. אתה כועס, פורק את התסכול שלך ברשתות החברתיות באמצעות קללות והאשמות, ואז יוצא לכביש עם אותה תחושת תסכול. בכביש נדמה לך שהחלוקה לצדדים טובים ורעים נמשכת, וכל נהג איטי או חותך הופך ל'צד השני" מציין כהן. "הכעס מתגבר, אתה מגיב בתוקפנות – צפירות, קללות ולעיתים גם אקטים פליליים של ממש. כשאתה חוזר הביתה, הסבב מתחיל מחדש: הכעס שלא נפתר מוצא שוב את דרכו למקלדת, והשיח ברשת ממשיך להזין את המעגל האינסופי של תוקפנות ואלימות אנחנו לכודים בתוך מערבולת רגשית", מוסיף כהן.
צילום: יצרן
יש לזכור כי אלימות על הכביש, כדוגמת איומים וגרימת נזק לרכוש, אינה מוגדרת רק כמעשה פלילי, אלא גם כהתנהלות המקנה לנפגע את הזכות להגיש תביעה לפיצוי כספי. למרות זאת, רובם המכריע של הקורבנות מוותרים על זכות זו. נתונים שהוגשו לשר המשפטים מראים כי רק 4% מנפגעי העבירה פועלים לממש זכות זו. מתוך 8,237 נאשמים שהורשעו בעבירות אלימות, מין והמתה, הוגשו תביעות נזיקין רק נגד 313 מהם.
עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף של פורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין ומומחה לדיני ביטוח, מסביר: "אין צורך שנגרם נזק ממשי או נכות צמיתה כדי לזכות בפיצוי כספי. תקיפה פיזית נחשבת גם לפגיעה באוטונומיה, הכוללת את התחושות השליליות שנגרמות לנפגעים. בנוסף, הקורבן זכאי לפיצוי בגין רכיב כאב וסבל, המבטא את עוגמת הנפש, הייסורים ואובדן הנאות החיים שנגרמו לו. ככל שהפגיעה חמורה יותר ונסיבות העבירה קשות יותר, כך יעלה הפיצוי ברכיב זה."
הדברים כרוכים אחד בשני
על פי נתונים שפורסמו על ידי עמותת 'אור ירוק' בתחילת השנה הקודמת, לפחות אחד מכל שני נהגים בישראל נתקל באירוע אלים בכביש שהתלקח בעקבות גידופים, תנועות מגונות וכדומה. משטרת ישראל, דיווחה על זינוק של 20% במקרים אלו במהלך 2020-2022, במסגרתם הייתה מעורבת גם אלימות פיזית (מדובר באלפי תיקים). אולם המשטרה, ובכלל מערכת אכיפת החוק לא מפרידה בין "זעם בכביש" לבין "בריונות כביש" בצורה קטגורית - הכול מטופל תחת אותה מטרייה פלילית. אלא שהענישה, רחוקה מלהיות הדוקה, גם בשל העדר ניידות, גם בשל רפיון בבתי המשפט.
ההמלצה, בסופו של דבר, גם של מומחים מבריאות הנפש, היא לא להכנס לעימותים שעלולים להסתיים בטרגדיה; חתכו אתכם, מהבהבים באורות, צופרים, מקללים, מנסים לעקוף בצורה מסוכנת - תנמיכו את גובה הלהבות, תבליגו או לכל הפחות תשתדלו שלא להוסיף אש למדורה ותרחיקו את עצמכם מהקונפליקט.
סיסמאות, כבר למדנו, הן כלי נשק פופולרי בסחוניה של הפוליטיקאים והממונים על הבטיחות בדרכים. אבל במציאות היומיומית שלנו, האזרחים הקטנים יש סיסמאות מצילות חיים שכדאי לאמץ: "הכביש הוא לא מקום למלחמות". מאלה, יש לנו די והותר במקומות אחרים.
