לא פעם, בסמטאות, בסמיכות לבתי הקפה, זה נגמר בפציעה של פקח; בגבעת שמואל פקחית חטפה אגרוף ונפלה לרצפה. גידופים, איומים על בת משפחה ושלל איחולים למוות. זו לא תקרית חריגה, זו שגרה יומיומית. הציבור רואה בהם שליחים של רשות שגוזרת קופון על חשבונו; במקום לכעוס על מתווי המדיניות, פורקים לחץ על מי שמבצע אותה.  

לשמואל אלבו, יו"ר ועד הפעולה הארצי של הפקחים ברשויות המקומיות, יש בטן מלאה: על האלימות שהפכה לשגרה, על הזלזול במי שאוכף את החוק, ועל התחושה שבשעת אמת – לא פעם, הפקח נותר בגפו, חשוף וללא הגנה - נדרש להתמודד בכוחות עצמו עם תביעות אזרחיות שמגישים אלה שקיבלו ממנו דוח. תפסנו אותו לשיחה, ערב פסח באחת התקופות הטעונות ביותר בתולדות המדינה.  

לפני שנצלול פנימה, שאלה פשוטה: אתה עומד ברחוב, רושם דוח. בעל הרכב מגיע, מבקש שתוותר. לא צועק, לא מקלל – רק מבקש. אומר שקשה לו, שאין לו כסף, שיש לו שלושה ילדים בבית ומקרר ריק. אתה עוד לא סיימת למלא את הפרטים. באמת לא תוותר?
היום זה לא מה שהיה פעם. פעם פקח היה עובד עם פנקס, זה היה תהליך ידני. היום הכול דיגיטלי. ברגע שאתה מקליד מספר רכב – ולרוב זה קורה אחרי שצילמת תמונה או שתיים – זה כבר בתוך המערכת. אתה מבין? אין לך אפשרות פתאום לעצור. ברגע שהפקח החליט שיש עילה לדוח וצילם – הוא חייב לסיים את הפעולה. זה לא כמו פעם, עם פנקס. 

ואם בעל הרכב הגיע לפני שהוא צילם?
זה כבר סיפור אחר. שם נכנס שיקול הדעת. תשמע, אם בן אדם חנה באמצע הכביש או על המדרכה וחסם מעבר – זה מובן. אבל הכול תלוי בסיטואציה. 

אתם לא בדיוק זוכים להערכה ברחוב. חוטפים קללות על בסיס יומי, אלימות על בסיס חודשי, ונמצאים בעמדה בעייתית – אני מניח שזה לא בדיוק תפקיד שעומדים בתור כדי להתקבל אליו, נכון?
היום מאוד קשה לגייס מפקחים. אם אתן לך לדוגמה את עיריית תל אביב – שזו עיר עם מערך פיקוח גדול, עם כ־500 תקנים למפקחים בכל הדרגים – יש שם 70 תקנים פנויים, ופשוט לא מצליחים לאייש אותם. יבואו ויגידו: זו בעיה של שכר. אבל זה לא העניין. בתל אביב מדובר בתנאים הכי טובים במדינה ועדיין, לא מצליחים לגייס.

זה גם עניין של כסף. אם יעלו משמעותית את השכר, יהיה קל יותר. צריך להיאבק.
צריך, ואנחנו נלחמים על זה, אבל קשה לגייס את הציבור. הוא לא באמת מבין עד כמה התפקיד שלנו חיוני – שאנחנו חוליה מרכזית בשמירה על הסדר הציבורי. זה תפקיד כפוי טובה. יש שחיקה גבוהה, אף אחד לא מתייחס לזה, והשכר – לא משקף בכלל את מה שאתה עובר בשטח. פעם אמרו שלרשויות המקומיות יש יתרונות – תנאים טובים, יציבות. אבל היום זה כבר לא כך. הפערים מול השוק הפרטי נסגרו. אז בן אדם שואל את עצמו – למה לי? עדיף להרוויח קצת פחות ולעבוד בשקט, בלי אלימות, בלי קללות, בלי לחץ.

כל נושא האלימות : הרי בסופו של דבר, אתם אוכפי חוק במדים. אין כבוד בסיסי כלפיכם?
מדברים אליך לא יפה, תוקפים אותך מילולית – זה במקרה הטוב. תוקפים אותך פיזית, פוגעים לך ברכוש הפרטי, פוגעים בך אישית… אתה מבין? כשזה שוטר – אם מישהו תוקף אותו, ישר מגיעה ניידת, מעלים את התוקף, ואם הוא ברח – מתחילים לחפש אותו. אבל כשזה פקח? אף אחד אפילו לא מתאמץ.

מקומם. אתם מגישים תלונות והמשטרה ממסמסת?
היו לי לא מעט תקריות. הייתי ניגש למשטרה, מגיש תלונה, בודק אחרי חודש-חודשיים – אומרים לי: התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. אז למה שאבזבז את הזמן שלי בכלל? למה שאני אטרח ללכת ולהגיש תלונה? 

עושים סדר, בכבישים:
צילום: יחצ

אבל אם יש צילום – ראייה חותכת – זה יכול לשנות את התמונה, לא? הרי ציידו אתכם במצלמות גוף, כמו לשוטרים. זה גם אמור להרתיע. אם הפקח אומר "הכול מצולם", מישהו עוד עלול לחשוב פעמיים לפני שהוא תוקף
דרשנו מצלמות גוף – שיהיה לנו איך לתעד את מה שאנחנו עוברים בשטח – אבל זה כרגע תלוי בכל רשות ורשות. יש כאלה שהבינו את החשיבות, תקצבו וציידו את הפקחים כמו שצריך, אבל רשויות רבות בחרו שלא. אין ציוד, אין תקציב, ואין מענה כשקורה משהו. וזה לא רק לקנות מצלמות – זה מצריך היערכות דיגיטלית שלמה: מאחסון מאובטח של הסרטונים, דרך הגדרה ברורה של מי נחשף לחומר ומתי וכו'.

טוב, אז לפחות יש מאחוריך מערכת משפטית שמגנה עליך במקרה בו העניינים מסתבכים.
אין היום שום דבר שמחייב את הרשות לתת לפקח גיבוי משפטי כשהוא מסתבך בסיטואציה משפטית. כלומר, יכול לבוא אזרח שקיבל דוח ולהגיד: אני רוצה למרר לפקח הזה את החיים. מגיש נגדו תביעה אישית – וגורר אותו להליכים משפטיים ארוכים ויקרים. נכון לעכשיו, אין שום הנחיה שמחייבת יועץ משפטי של רשות מקומית לספק סיוע לפקח שנתבע. כל רשות מחליטה בעצמה איך להתמודד עם זה. וזה לא איזה מקרה נדיר – פקחים בישראל נתבעים. אולי לא על בסיס יומי, אבל זה קורה, וזה מכניס את הפקח לסיטואציה מאוד לא נעימה. אתה מבין? פקחים יוצא לשטח בלי תחושת גיבוי. הוא נלחם – אבל לבד. אם קורה משהו, הוא יכול לפנות לעירייה, אבל אין שום ודאות שהם באמת יעמדו מאחוריו. לפעמים משתפים פעולה, לפעמים לא. זה לא קבוע, אין קו אחיד.

לא מרימים ידיים

לעדכונים בזמן אמת בעולם הרכב
ערוץ הווטסאפ של
האלימות הפיזית נגד פקחים רחוקה שנות אור מלהיות משהו שאפשר לעבור עליו בשתיקה. נכון, גם קללות זה לא נעים – אבל כשזה עובר לידיים, זו כבר טריטוריה שאסור לנו כחברה לחצות. לרגע תהינו אם שמואל אלבו אולי מגזים בתיאורים – אבל האמת? הוא היה עדין. 

"כמות התביעות שמגישים פקחים נגד אזרחים שתקפו אותם – נמוכה מאוד," אומר עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף של פורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין. "הרבה תלונות שמוגשות למשטרה נסגרות תוך זמן קצר בטענה של 'חוסר עניין לציבור', וזה פוגע קשות במוטיבציה של הפקח להמשיך להיאבק במישור האזרחי. נכון שפקודת הנזיקין מגדירה תקיפה כעוולה שמזכה בפיצוי, אבל בפועל, במקרים רבים מדובר במילה של הפקח מול המילה של האזרח – וזה מקשה מאוד להרים את נטל ההוכחה, גם בפלילי וגם באזרחי."

לדבריו, האלימות הגואה ברחובות מוחשית ביותר: "יש הקצנה, ללא ספק: זה הגיע עד כדי כך שפקח נאלץ להוציא צו הרחקה נגד תושב שהתעמר בו באופן שיטתי ומתמשך," אומר ורשה. לדבריו: "אנחנו רואים יותר ויותר מקרים של שיימינג ברשתות, פגיעה ברכוש פרטי של פקחים – פנצ'רים, ניפוץ שמשות, שבירת מראות ופנסים, אפילו מקרים של שפיכת חומצה על הרכב ואיומים ישירים על הפקח ועל בני משפחתו. רשויות החוק חייבות לפרוס מעטפת הגנה אפקטיבית על המפקחים".

אז אחרי הכול, באמת – למה? למה לקום בבוקר, לצאת לרחוב, לחטוף קללות, לדעת שכל דו"ח שאתה רושם יכול להדליק בן אדם?
 יש כאן תחושת שליחות – אמיתית. בסופו של דבר, העבודה שלנו היא חלק קריטי בשמירה על הסדר הציבורי, על היכולת לחיות במרחב העירוני בביטחון, בנינוחות. אני קם בבוקר עם המחשבה הזו – ויוצא לעבוד מתוך תחושת אחריות. זה מה שמניע אותי, וזה קיים אצל הרבה מפקחים. יש בזה סיפוק אמיתי – לדעת שאתה דואג לאחרים.